"ויְקִָּרֵא שְׁמוֹ בְּישְִׂרָאֵל." (פסוק יד)
"וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי: בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל." (פסוק יד)

Amir Ridhwan / Shutterstock.com

בתרבות היהודית נהוג להעניק את השם לתינוק במעמד ברית המילה. וזה נוסח מתן השם: "אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, קַיֵּם אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל…" באותו הרגע נאמר שמו של הילד בפעם הראשונה.

להמשך קריאה

השם נאמר בקול, שובר את הדממה הסקרנית, ואנחת רווחה נשמעת בקהל. לאדם יש שם!
בפרק ד משמעות הביטוי היא מילולית: יושבי שער העיר מברכים את נעמי עם לידת בנה של רות (הנחשב המשך לבנה המת של נעמי). כך יישאר בעם ישראל זכר למשפחתה של נעמי.

  • לפי דעתכם, האם יש להמתין עם מתן השם לרך הנולד ולהכריז עליו בטקס או בפני קהל מסוים – או שרצוי לקרוא לילד בשם מרגע היוולדו?