יושבים שבעה – אתר תנ"ך ממלכתי

טקס אשכבת הגופה על ידי בני המשפחה ומריטת שערות של האבלים (המקוננים והמקוננות), יוון, המאה השישית לפסה"נ . Walters Art Museum.

מנהג שבעת ימי האבלות הוא מנהג קדום, ונזכר כבר בספרות המסופוטמית הקדומה אצל העמים השומרים, האכדים, הבבלים והאשורים.

להמשך קריאה

ב"עלילות גִלְגָמֶשׁ", יצירה ספרותית מסופוטמית מהמוקדמות ביותר בתולדות האנושות, מספר הגיבור גילגמש על מות אנכידו, חברו הטוב, כך:
אנכידו חברי אשר אהבתי מאוד,
אשר התהלך אתי בכל התלאות,
הלך בדרך כל בשר.
שישה ימים ושבעה לילות עליו בכיתי,
לא נתתי הורידו קבר.

(לוח עשירי, שורה 59)

בתורה נזכר מנהג זה לראשונה בנוגע ליוסף: "וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" (בראשית נ, י), אולם מנהג הישיבה על הארץ שבעה ימים נזכר רק אצל איוב, ואולי מכאן נובע הביטוי "לשבת שבעה".

כדי להנחות את המנחמים כיצד לנהוג בבית האבל בשבעת ימי האבלות, נכתבו הלכות ניחום אבלים בספר קיצור שולחן ערוך. על פי אחת ההלכות המופיעות שם, אין המנחמים רשאים לפתוח את פיהם עד שיפתח האבל תחילה, כמו שנמצא באיוב.
הלכה זו מקורה בספר איוב, מצאו בפרק ב את הפסוק שעליו היא מבוססת.