כוחה של מילה: קללות וברכות בתקופת המקרא
"יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ." (פסוקים כד–כה)
 ספרי קודש על חרסים

ספרי קודש על חרסים
Naunakhte, Aechtungstext2,_Wikimedia Commons, CC BY 3.0

 

למילים יש כוח, זה לא חדש. מטקסטים שונים בתנ"ך אפשר ללמוד שבעת העתיקה ייחסו משמעות רבה לברכה או לקללה, וכך גם בתרבויות שונות במרחב המזרח הקדום. ברכות, כמו ברכת הכוהנים, יכולות לספק הגנה לאדם, וקללות יכולות לסכנו.

להמשך קריאה

בחפירות ארכאולוגיות בתל חצור מצאו "קערות כישוף" – שברי חרסים שעליהם חרוטים מארות (שם נרדף לקללות) בכתב מצרי קדום הנקרא כתב היראטי (כתב שהתפתח מכתב החרטומים המצרי – ההירוגליפים). מלכי מצרים במאות ה־18 וה־19 לפנה"ס נהגו לערוך טקס מאגי, שבמהלכו איחלו רעות לאויביהם לפני יציאתם למלחמה. בטקס זה היו חורטים את שמות האויבים על גבי חרסים או צלמיות (פסלים קטנים בצורת אדם), כותבים סביב קללות ולחשים שונים ואז מנפצים אותם בטקסיות. הסמליות היא שהאויב יישבר בידיהם כשם שהחרס נשבר.
מקערות המארות מתל חצור אנו למדים שני דברים מרתקים, האחד, שבין מצרים ובין ממלכת חצור הייתה מלחמה באותה התקופה. הדבר הנוסף, שהוא העיקרי לענייננו כאן, שלמילה – החיובית או השלילית – יש כוח רב.

  • הסתכלו על השברים בתמונה המצורפת. מה לדעתכם מוסיפה פעולת השבירה של הלוחות לכוח של הקללה?