תִמְנָה – עִיר בְּנַחֲלַת שֵׁבֶט יְהוּדָה. יְהוּדָה יוֹצֵא עִם חִירָה הָעֲדוּלָמִי תִמְנַתָה, כְּלוֹמַר לְכִיווּן הַיִישׁוּב תִמְנָה. תוֹסֶפֶת הָאוֹת הֵ"א מַצְבִּיעָה עַל הַכִּיווּן – הֵם הָלְכוּ לְכִיווּן תִמְנָה אוֹ בִּלְשׁוֹן הַמִקְרָא "תִמַנְתָה". בְּתִמְנָה הוּא מִתְכַּוֵון לְבַקֵר אֶת עוֹבְדָיו וּלְהִשְׁתַתֵף בִּגְזִיזַת צֶמֶר הַכְּבָשִׂים – אֵירוּעַ חֲגִיגִי וּמְשַׂמֵחַ שֶׁנֶעֱרַךְ פַּעַם בְּשָׁנָה.
תִמְנָה
"וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה. וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ". (פסוקים יב–יג)
- שַׁעֲרוּ וְצַיְירוּ בַּמַחְבֶּרֶת: "שְׁנֵי בָּלוֹנֵי מַחְשָׁבָה" – אֶחָד שֶׁל יְהוּדָה בְּצֵאתוֹ לְתִמְנָה, וְהָאַחֵר שֶׁל תָמָר, כַּאֲשֶׁר סוּפַּר לָהּ עַל תוֹכְנִיוֹתָיו שֶׁל יְהוּדָה.
- לְפִי פָּסוּק יב, עַל בָּסִיס אֵיזוֹ מִילָה מְשַׁעֲרִים הַחוֹקְרִים כִּי תִמְנָה הָיְיתָה צְפוֹנִית לַעֲדוּלָם?