הכנענים – בני העמים שישבו בארץ כנען לפני שבני ישראל כבשו אותה. במשמעות מצומצמת – אחד מעמי כנען.

השם "כנען", או "כנע", פירושו במקורות העתיקים: צבע הארגמן. כלומר, ארץ כנען היא ארץ סוחרי הארגמן, הם הפֵנִיקִים, שעיקר סחורתם היה בד צבוע ארגמן. על פי מקורות חיצוניים למקרא, ארץ כנען השתרעה מעזה בדרום עד אזור אוּגָרִית שבצפון סוריה.

העיר סוכות (סֻכּוֹת) הייתה ככל הנראה קרובה למצרים ושימשה תחנה ראשונה של בני ישראל אחרי שיצאו ממצרים בדרכם לארץ כנען.

אנשי דת, חוקרים וארכאולוגים מתווכחים אלפי שנים בנוגע למקום שבו נמצא הר סיני. על גבול מצרים, בשטח אש מבודד בנגב, נמצא אחד ההרים שמתמודדים על התואר – הר כרכום. לאחרונה גילו חוקרים כי פעם בשנה, בנקודת זמן מיוחדת, קורה שם משהו מוזר. האם מדובר בתופעת טבע יוצאת דופן או שמא בתגלית מדעית מרעישה?

הר סיני הוא ההר שעליו ניתנה התורה – הר מתן תורה.
לפי המסופר בספר שמות, בני ישראל חנו מול ההר במדבר סיני בחודש השלישי לצאתם ממצרים. במקרא לא מצוין מיקומו המדויק של ההר. לחוקרים היו הצעות והשערות רבות בנוגע לזיהוי ההר, הקשורות למסלול הנדודים של בני ישראל במדבר.
חלק מהחוקרים והפרשנים סברו כי הר סיני הוא גַ'אבֶּל (בערבית – הר) הילאל שבצפון סיני, ואחרים סברו שמדובר בג'אבל מוסה או בג'אבל קתרינה – ההרים שבדרום חצי האי סיני. השערה אחרת היא שמדובר בג'אבל סִירְבַּאל או בג'אבל סִין בִּישָׁר, ויש השערות נוספות, כמו הר כרכום שבנגב.

בתחילה נתן ה' למשה על הר סיני הוראות להקמת אוהל מועד בתוך המחנה, כדי ששכינתו תימצא בתוך עמו: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה, ח). אבל בגלל חטא העם, התרחק ה' ממנו, ובינתיים הושעתה הקמת אוהל מועד. לכן הקים משה את האוהל הרחק מן המחנה, כדי להדגיש כי אין שכינת ה' יכולה לשכון בתוכם – הם אינם ראויים לכך. אבל כדי למנוע נתק מוחלט ולאפשר את חידוש המגע, קבע משה את האוהל ל"אֹהֶל מוֹעֵד".

נוסח הקרדיט: מבוסס על שמריהו טלמון ויצחק אבישור (עורכים), עולם התנ"ך – שמות, 2002, עמ' 198, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי

"נַחַל אֵיתָן" – מקובל לפרש כמשמעו בעברית מודרנית: נחל שמימיו זורמים תמיד, להבדיל מנחל אכזב (ואדי), שמימיו זורמים רק בעונת הגשמים. ואולם משמעות זו כלל אינה ודאית. יתרה מזאת, אין נחלי איתן רבים בארץ ישראל. מספרם ממערב לירדן הוא 18 בקירוב, וגם הם, בחלקם הגדול, מלאים מים רק במהלך כמה קילומטרים, סמוך לשפך אל הים, ורובם נמצאים סמוך לגבול או מחוץ לנחלת בני ישראל (כגון מקורות הירדן בגליל העליון ונחלי מישור החוף).

ערי המקלט היו מקובלות גם בישראל. מפסוקים כד-כה ניתן ללמוד על שני סוגים של שהייה במקלט: האחת – בטרם התקיים המשפט, והשנייה – אחרי שהמשפט התקיים בפני העדה או בפני זקני העיר (דברים יט, יב).

אם מתברר שהרצח נעשה בזדון, מוציאים את הרוצח מעיר המקלט ומוסרים אותו לגואל הדם (דברים יט, יב). אם מתברר שהרצח נעשה בשגגה, משיבים אותו לעיר המקלט (במדבר לה, כה).
הקפדה זו על הבחנה בין רוצח בשגגה לרוצח בזדון בקשר למתן זכות מקלט – מיוחדת לישראל בלבד, ואין היא ידועה אצל עמי הסביבה.

מבוסס על יצחק אבישור ויעקב מילגרום, עולם התנ"ך – במדבר, 1997, עמ' 204, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.

המקומות הגאוגרפיים הנזכרים בפרק יג ובפרק יד מעלים תמיהה – האם אומנם היה צורך בנס קריעת ים סוף?
העם פנה לדרום-מזרח, מסוכות לאיתם. אף שיש מחלוקות רבות בדבר מסלול מסעם של בני ישראל, על תופעה גאוגרפית אחת אין עוררין – איתם נמצאה בקצה המדבר (יג, כ), בקצה המערבי של מדבר סיני, כלומר – מעברו המזרחי של ים סוף. בעת הליכה בחלקים גדולים של צפון-מערב חצי האי סיני אין כל צורך לחצות ים (בתקופת המקרא טרם נכרתה תעלת סואץ, המפרידה בין סיני למצרים).

המפה מציעה מסלולים אפשריים למסע בני ישראל ממצרים לכנען. הקושי בזיהוי המסלול נובע הן מהיעדר מקורות חיצוניים ועדויות ארכאולוגיות על המסע במדבר, והן מאופיו האגדי של המקור המקראי.

בית המקדש השני – מקדש לאלוהים שנבנה בהר הבית בירושלים על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון, בהנהגת זרובבל מבית דוד ויהושע בן יהוצדק הכוהן הגדול, כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון. בית המקדש השני נבנה בתמיכת הפרסים ובעידודם, כפי שבוטא בהצהרת כורש. המקדש עבר שיפוץ והורחב במידה ניכרת על ידי המלך הורדוס בשנת 19 לפנה"ס, ונחרב בשנת 70 לספירה בידי הרומאים. לפי המחקר ההיסטורי, המקדש הוקם בשנת 516 לפנה"ס ועמד על תילו כ-586 שנים.

בית המקדש היה מבנה מפואר ומרשים שניצב במקום גבוה – על הר המוריה. אל ההר היו עולים לרגל מכל קצות הארץ כדי להתפלל ולהקריב קורבנות.
מזמור קכב הוא תפילה למען ירושלים, שבה המתפלל מתאר את שמחתו לעלות לבית המקדש. ייתכן שהמזמור היה נאמר סמוך לעלייה לרגל לבית המקדש, וייתכן שהוא מתאר את שמחת המתפללים שהגיעו מן הגלות אל המקדש.

קריית יערים היא העיר שממנה הגיע נביא נוסף הנזכר בפרק – אוריהו בן שמעיהו.
בניגוד למיכה המורשתי, שלא נהרג על ידי המלך למרות נבואות התוכחה שלו, גורלו של אוריהו בן שמעיהו היה מר. הוא ברח למצרים ושם הוסגר למלך יהויקים אשר ציווה להרגו.

שושן הייתה העיר הראשית בְּעֵילָם, ומימי דריוש הייתה אחת מארבע ערי הבירה של האימפריה הפרסית. שושן הייתה מרכז מנהלי, ובחודשי החורף ישבו בה המלך ואנשי חצרו. שושן היא זירת ההתרחשויויות במגילת אסתר, ונזכרת גם בספר דניאל: "וַאֲנִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה אֲשֶׁר בְּעֵילָם הַמְּדִינָה" (ח, ב).

מבוסס על: שמואל אחיטוב (עורך), מקרא לישראל – פירוש מדעי למקרא: עזרא ונחמיה, 2019, עמ' 254. © הוצאת עם עובד.

"מגדל עץ" – צירוף יחידאי בתנ"ך. קשה להניח שהמילה "מגדל" בצירוף זה נושאת את משמעותה הרגילה. בתרגום השבעים (תרגום התנ"ך ליוונית, המאות 2-3 לפני הספירה) תורגם הצירוף: על בימה. על פי המתואר כאן, 14 איש ניצבו על "המגדל', ונראה שהכוונה היא למעין בימה רחבה ויציבה.

עזרא ניצב גבוה מעל העם על מגדל עץ ופתח את ספר התורה לעיני כל העם. מעשה זה של עזרא – הגבהת הספר הפתוח לפני הקריאה והצגתו לפני העם – מקובל עד היום בטקס הקריאה בבתי הכנסת הספרדיים. בעדות אשכנז נעשית הגבהת הספר הפתוח עם תום הקריאה.

מבוסס על רוני מגידוב, אביבה לוטן ואילה פז, חורבן, גלות וגאולה, 2005, עמ' 130. © מטח ועל שמואל אחיטוב (עורך), מקרא לישראל – פירוש מדעי למקרא: עזרא ונחמיה, 2019, עמ' 358. © הוצאת עם עובד.

פשחור מכה את ירמיהו ושם אותו במהפכת בשער בנימין העליון אשר בבית המקדש.

השם "חורב" נזכר במקרא 17 פעמים. ברוב הכתובים הוא מופיע כשם נרדף ל"סיני", ומכאן הנטייה לזהות את חורב עם סיני, ולראות את השימוש בכינוי "חורב" כנובע מן הצורך לציין את היובש הרב שבמדבר.

היאור הוא נהר הנילוס. מקורותיו באגם ויקטוריה (הנילוס הלבן) ובהרי אתיופיה (הנילוס הכחול), הוא ממשיך לעבר המדבריות שבצפון אפריקה ומגיע עד למצרים – שם הוא נשפך אל הים התיכון. אורכו של הנילוס – 6,655 קילומטר.
הנילוס היה עורק החיים של מצרים העתיקה, ובזכותו היא הפכה למעצמה אזורית: הוא השקה את היבולים שצמחו על גדותיו, אפשר את קיומם של בעלי החיים והיווה נתיב תחבורה ומסחר.

ירמיהו הושלך לבור בחצר המטרה, בהחלטת שרי העיר ירושלים. הוא הואשם בכך שהוא מרפה את ידי האנשים בעיר, כיוון שהוא קורא להם שלא להילחם נגד הבבלים העומדים בשערי העיר. מיקומה המדויק של חצר המטרה אינו ידוע. בספר ירמיה מסופר שהייתה בתחום בית מלך יהודה, ועל כן חוקרים משערים שמקומה היה באזור ירושלים של תקופת הבית הראשון – עיר דוד, העופל או העיר העליונה.

גבעון היא העיר שממנה הגיע חנניה בן עזור לירושלים, לוויכוח הפומבי עם ירמיהו.
גבעון המקראית, שנמצאת היום באתר תל א-ג'יב, הייתה עיר מרכזית וחשובה בתקופתה. אם תיכנסו לאתר dicta תוכלו למצוא 35 מופעים של המילה "גבעון" במקרא, ולהבין את חשיבותה של העיר ואת התפקיד שמילאה בהיסטוריה של עם ישראל.

במשך דורות רבים היגרו שבטים שמיים מאזור סוריה וארץ ישראל למצרים.
מצרים שימשה מקום מפלט מהבצורת, שהייתה פוקדת תכופות את תושבי סוריה וארץ ישראל. בעקבות ירידת יוסף למצרים ירדו יעקב ובניו לשם. הם יצאו מחברון, חנו בבאר שבע, ומשם – בדרך שור או בדרך הים – ירדו למצרים והתיישבו בארץ גושן.

מבוסס על משה ויינפלד (עורך), עולם התנ"ך – בראשית, 2002, עמ' 229, 237, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.

יוסף הזמין את משפחתו לבוא ולחיות במצרים באזור שנקרא "ארץ גושן".
ארץ גושן נמצאת בקצה הצפוני של הנילוס, באזור הנקרא היום "הַדֶלְתָא" (בגלל הדמיון של פני השטח לאות היוונית דלתא – Δ).
מֵי הנילוס מתנקזים אל הדלתא ונשפכים לים התיכון, והאדמה באזור עשירה ופורייה ומתאימה לגידולים חקלאיים. כמחצית מאוכלוסיית מצרים מתגוררת היום באזור הדלתא.

מבוסס על אתר מיזם 929

היאור הוא נהר הנילוס. מקורותיו באגם ויקטוריה (הנילוס הלבן) ובהרי אתיופיה (הנילוס הכחול), הוא ממשיך לעבר המדבריות שבצפון אפריקה ומגיע עד למצרים – שם הוא נשפך אל הים התיכון. אורכו של הנילוס – 6,655 קילומטר.

שומרון הייתה עיר הבירה בממלכת ישראל הקדומה מאז הקמתה ועד המאה ה-8 לפני הספירה.
האתר הארכאולוגי של העיר הקדומה שומרון נמצא סמוך לכפר הפלסטיני סבסטיה, והביקור בו אפשרי היום רק בתיאום צבאי.
שומרון הייתה עיר חשובה, ועל כן ירמיהו הזכיר אותה בנבואתו כעיר שעתידה לחדש את גידולי הכרמים – סימן לחיים ולשגשוג.

שכונת נווה צדק נוסדה בשנת 1887, והיא השכונה היהודית הראשונה שהוקמה מחוץ ליפו, עוד לפני הקמת העיר תל אביב. מקימיה שאפו לייסד שכונה יהודית שתמלא את צורכי היהודים שעלו לארץ בעלייה הראשונה, עקב קשיים שהערימו הערבים על היהודים תושבי יפו.
הקמתה של נווה צדק הייתה במידה רבה זָרָז להקמת העיר העברית הראשונה, שהוקמה כ-22 שנה לאחר הקמת נווה צדק, בשנת 1909 – העיר תל אביב.

בעבר, יוסף הוא שהושלך למשמר, לכלא. כעת, ממרום תפקידו – המשביר לכל עם הארץ – יוסף הוא הדואג בתואנת שווא להשליך את אחיו למשמר. האחים נידונים למאסר של שלושה ימים. שלושה ימים הם זמן סמלי במקרא לחשבון נפש – כך אצל בני ישראל לקראת מעמד סיני, אצל יונה במעי הדג ועבור היהודים הצמים בשושן הבירה. בתום שלושת הימים של האחים במשמר, יוסף מבין טוב יותר את מערכות היחסים ביניהם ויודע כיצד להתקדם בתוכניתו.

היאור – שמו המקראי של נהר הנילוס. אורכו של הנהר כ-6,655 ק"מ, שטח אגן הניקוז שלו כמעט 3.5 מליון קמ"ר והוא מתחרה באמזונס על התואר – הנהר הארוך בעולם. הנילוס מתחיל בשני יובלים גדולים – הנילוס הלבן (מאגם ויקטוריה) והנילוס הכחול (מהרי אתיופיה) והוא מקור המים העיקרי בדרום סודן, בסודן ובמצרים.

ירמיהו משווה את עתידה של ירושלים החוטאת לגורלה של שילה שנחרבה.
בשילה עמד משכן ה', ושם שירתו בקודש עלי הכוהן, בניו ושמואל הנביא.

הצפון הוא מונח גאוגרפי המסמן את הכיוון שלשמאלו של אדם העומד כשפניו למזרח. מכאן השם הנרדף לצפון – שמאל. היפוכו של הצפון – נגב, תימן, דרום.
בנבואות בית ראשון, בעיקר מאז הנביא ירמיהו, נעשה שימוש שונה ב"צפון": להיבט הגאוגרפי נוספו גוֹנֵי האימה והפורענות. הסיבה לכך היא שמצפון פלשו לארץ ישראל אויבים רבים, והצפון הפך בהכרה של העם למקור הרעה והסכנה. כאשר ירמיהו אומר: "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה" (א, יד) הוא אינו יודע עדיין באיזה אויב מדובר – אשורי, בבלי, סקיתי וכדומה, אך כאשר עולה נבוכדנצר הבבלי לשלטון בשנת 605 לפני הספירה, ירמיהו פותר בעצמו את "חידת הצפון" שלו.

הרבה מים יש במזמור. הבריאה היא סידור המים והגבלתם. המים הם המפתח לאקולוגיה של העולם, והדובדבן שבקצפת הוא הים הגדול שבו "לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ" (תהלים קד, כו). בלי מים אין חיים, אבל מי שמכיר את סיפורי הבריאה בתרבויות השכנות יודע שיש עוד מסר בטיפול האלוהי במים.

בבריאת העולם ריסן האל את המים הקדמונים – סגר אותם בתהום (מים תת-קרקעיים), ניקז אותם מההרים "אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם" וקבע להם "גְּבוּל… בַּל יַעֲבֹרוּן" (תהלים כד, ח-ט).
במזמור מתואר כיצד האל ממלא את התהום במים המכסים אותה כלבוש, לאחר שברא את יסודות הארץ.

ארץ מגוריהם של אברהם ושל משפחתו לפני שעלו לארץ כנען.
בארם נהריים שכנו הערים נָחוֹר וחָרָן. משם הובאה רבקה אל יצחק, שם נשא יעקב את לאה ורחל ושם נולדו כמעט כל בני יעקב.
התורה מכנה את ארץ מגוריהם של האבות בשם "ארם נהריים", אף על פי שמבחינה היסטורית זהו שם מאוחר.

באמצעות הביטוי "ארץ העברים" מבחין המספר בין אבות ישראל לבין עמים אחרים, לרבות המצרים. כאשר יוסף מגלה לשני השרים את ארץ מוצאו, הוא רוצה להבהיר כי בא מארץ כנען שבה, כפי שיודעים המצרים, יושבים העברים. רוב החוקרים סבורים שמדובר באנכרוניזם, כלומר טעות בזמנים או בסדר הכרונולוגי, שכן הביטוי רומז למציאות ההיסטורית שלאחר התנחלות ישראל בארץ.

מבוסס על משה ויינפלד (עורך), עולם התנ"ך – בראשית, 2002, עמ' 221, הוצאת דברי הימים. הזכויות בעולם התנ"ך שמורות לד"ר יהודה עתי

 

בֵּית הַסֹּהַר – המקום שבו אסור יוסף בפרק הזה ובפרק הבא. הצירוף "בית הסוהר" מופיע במקרא רק בפרקים לט-מ בספר בראשית. יש בית כלא, יש בור, אבל בית סוהר – רק כאן.
יוסף מושלך על ידי אדונו ללא משפט למקום "אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים" בו, כלומר בית סוהר של אסירים פוליטיים מכובדים, ולא של פושעים פליליים. גם שם יוסף מתבלט ועולה לגדולה.

בית ה', שאליו כָּמֵהַּ הדובר במזמור להגיע, הוא בית המקדש. הכמיהה מבוטאת באמצעות המילה "וְשַׁבְתִּי", שהפרשנים נחלקו בנוגע למשמעותה: חזרתי או ישבתי. בית המקדש היה מבנה מפואר ומרשים שניצב במקום גבוה – על הר המוריה. השהות בבית ה' עומדת בניגוד להימצאות בגיא הצלמוות, שהוא מקום נמוך. ההליכה הזמנית בגיא הצלמוות מנוגדת לישיבה הקבועה בבית ה'.

הצירוף "גֵיא צַלְמָוֶת" מתאר עמק הנמצא בין שני הרים, חשוך ומעורר אימה. נראה כי המילה "צלמוות" היא הֶלְחֵם של שתי מילים – צֵל ומוות. הביטוי הציורי מזכיר את השְׁאוֹל, עולם המתים המוזכר במקרא ובמזרח הקדום, שמתואר כמקום הנמצא מתחת לאדמה ושורר בו חושך מוחלט.

חומות ירושלים היו חלק מנופה של העיר רוב שנות קיומה. החומה נועדה להגן על העיר מפני אויבים, וכמעט בכל פעם שהעיר נכבשה ונהרסה, נחרבה גם החומה שהקיפה אותה. לרוב נבנתה החומה שוב על ידי הכובש החדש או על ידי תושבי העיר. החומה הראשונה נבנתה סביב ירושלים בימי הכנענים לפני למעלה מ-4,000 שנה, והאחרונה, הקיימת עד היום, הוקמה בפקודת סולימאן הראשון, סולטן האימפריה העות'מאנית, באמצע המאה ה-16.

"מזוזה" בלשון המקרא – כינוי לדופנות הפתח, משני הצדדים, בין הסף והמשקוף (שמות יב, ז; דברים ו, ט ועוד).
על המזוזה נהגו לציין את שמו או את מלאכתו של מי שהתגורר בבית, בכתובות קצרות או ארוכות. במקדשים נהגו לחקוק על המזוזה כתובות ושמות של אלים.
בסיפור מכת בכורות במצרים מצוין שבני ישראל מרחו על מזוזות בתיהם ועל המשקוף את דם השה של קורבן הפסח (שמות יב, ז), ובכך סימנו שאין לפגוע בשוכני הבתים הללו.

מה הוא המקום אשר בחר ה'? ספר דברים משאיר זאת כחידה לא פתורה.
הביטוי "המָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" ייחודי לספר דברים, ומופיע שש פעמים בפרק טז. הדרישה שעולה בספר היא לרכז את כל מעשי הפולחן לאל האחד והיחיד במקום אחד ויחיד – הספר מרכז מחדש את האמונה הישראלית ממרחבי המדבר אל מקום מסוים אחד. אבל שם המקום – השם ירושלים – למרבה ההפתעה, לא מוזכר בתורה.

השער היה מרכז החיים של העיר המקראית. השער לא היה רק פתח לכניסה בחומת העיר אלא מבנה רחב ממדים. בחדריו ניהלו את המשפט, את המסחר ואת מוסדות השלטון המקומי. רעיון מרכזי שעולה מהפרק קשור בשער העיר – על פי הכתוב, הפולחן יתקיים במקום אחד בלבד: "לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ" (פסוק ה), ולעומת זאת, המשפט יתקיים בכל מקום, ככתוב: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (פסוק יח).

מבוסס על: "שער העיר", אתר מקראנט. © מטח.

אדום (או שעיר) הייתה ממלכה ששכנה בהרי אדום שבדרום עבר הירדן המזרחי, על פני רוב שטחה של מדינת ירדן כיום. על פי המקרא, צאצאי עֵשָׂו ישבו במקום.
בתקופת הנדודים במדבר סירבו האדומים לתת לבני ישראל לעבור בארצם. בתקופת דוד נכבשה אדום, והפכה לממלכה כבושה שהעלתה מיסים לישראל. בהמשך מרדו האדומים בישראל כמה פעמים ואף השתתפו בהחרבת בית המקדש הראשון.

רוב התרגומים מפרשים את "ברמה" מלשון "במרומים", אך נראה שהכוונה בפסוק הייתה לָעיר רמה, הנמצאת צפונית לירושלים. לפי אחת המסורות נקברה רחל בין רמה ובין גבעה, בגבול שבין נחלות בניה יוסף ובנימין: "בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצָח" (שמואל א י, ב).

מבוסס על: יאיר הופמן (עורך), עולם התנ"ך – ירמיהו, 1999, עמ' 153, הוצאת דברי הימים. הזכויות בעולם התנ"ך שמורות לד"ר יהודה עתי

יש המפרשים את המילה "עיניים" כשם של מקום ואת המילה "פתח" כשער, כלומר: תמר ישבה בשער מקום הנקרא עיניים. שימוש מקראי דומה במילה פתח: "וַיָּבֹא אֶל פֶּתַח הָעִיר" (מלכים א יז , י). יש הסבורים כי המילה "עיניים" כאן משמעותה מעיינות. אם השם מלמד על סמיכותה של העיר אל מעיינות, אפשר לשער כי העיר עיניים שכנה באזור מפורסם במעיינותיו הנמצא כ-3 ק"מ דרומית לבית שמש.

חברי איוב מגיעים מארצות שונות לנחם אותו. חוקרים ניסו להבין מהיכן הם הגיעו והעלו השערות בקשר למוצאם:
"אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי" – מרבית החוקרים משערים שתימן היא עיר או מחוז באדום (דרום-מערב ירדן).
"וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי" – שוח מזוהה כאזור בגבולה הצפוני-מערבי של בבל (אזור הפרת התיכון)
"וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי" – השם הגאוגרפי "נעמה" אינו ידוע ממקור אחר, ולכן אינו מזוהה.

מבוסס על: יעקב קליין (עורך), עולם התנ"ך – איוב, 2002, עמ' 36-35, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.

ארץ עוץ מוזכרת שלוש פעמים בתנ"ך – בספר איוב, בספר ירמיהו ובמגילת איכה.
מרבית החוקרים סבורים שארץ עוץ שכנה בארץ אדום (דרום-מערב ירדן של ימינו), אך יש הסבורים שעוץ הייתה ממוקמת דווקא באזור דמשק. ואכן, עד היום קיים ליד דמשק מנזר הנקרא "דיר איוב", זכר למסורת שקשרה את איוב לאזור זה.

המזמור מתחיל בחיפוש תשובה במרחב הפיזי שמקיף את האדם המחפש מענה ונחמה. התשובה ניתנת באותו עולם מושגים – העזרה היא מאת האל שברא את השמיים ואת הארץ.

עיר בצפון השומרון, בנחלת מנשה. העיר מזוהה עם תל דותן. בדותן השליכו האחים את יוסף לבור. הדרך הארוכה מחברון לדותן עוברת דרך ההר מיהודה עד השומרון.
בנקודה זו מסתיים החיפוש הארוך של יוסף אחר אחיו. האחים מזהים את יוסף מרחוק וזוממים לפגוע בו.

המילה "שוק" מציינת במקרא דווקא רחוב (בדומה לאכדית), ואילו המילה "רחוב" מציינת כיכר רחבה או שוק. בפסוק ב מתארת הרעיה כיצד חיפשה אחר אהובה ברחובות העיר בלילה. מפרשים רבים סבורים כי הסיפור שהנערה מספרת הוא מוזר ואינו תואם את המציאות ששררה באותה התקופה, שכן קשה לתאר שנערה צעירה וצנועה תסתובב לבדה בעיר בלילה ותחפש אחר אהובה. לכן משערים כי מדובר בחלום או בהזיה של הנערה.

"בֵּית הַיָּיִן" הוא ביטוי יחידאי במקרא, ולכן יש כמה השערות בנוגע למשמעותו. יש הסבורים כי הוא מתאר חדר שבו היו חוגגים במשתה את נישואי בני הזוג; אחרים הציעו כי מדובר בפונדק או בבית מרזח; ויש הסבורים כי הביטוי מתאר באופן מטאפורי את שיכרון האהבה שהדוד נסך על הרעיה.
הדמיון של הביטוי "בית היין" לביטוי "בית משתה היין" במגילת אסתר, יכול ללמד על כך שמדובר על חדר בארמון המלך.

ירושלים לא היתה בידי ישראל בתקופה זו, ועל כן אִזכורה של ירושלים בהקשר של הפסוק הוא אָנַכְרוֹנִיזְם (הזכרת פרט ביצירה, המאוחר לזמן כתיבת היצירה).

הקרב המפורסם בין דוד לגלית התרחש, לפי המסופר, בעמק האלה.

גבעת שאול מזוהה עם תֵּל אֶל פוּל, השוכנת בצפון ירושלים. התל הוא גן ארכאולוגי פתוח. גבעת שאול מזוהה גם כעיר המקראית "גבעה", שהייתה העיר הראשית של שבט בנימין, ומוכרת גם כ"גבעת בנימין", "גבע בנימין" ו"גבעת האלוהים".

רמתיים צופים היא העיר שבה נולד שמואל, ובה גם נקבר. שמה של רמתיים צופים נגזר ממיקומה הגבוה, וככל הנראה מזכיר גם את שם האדם הראשון שיישב אותה – צוף או צופי, מאבותיו של אלקנה אביו של שמואל.

הגלבוע הוא למעשה רכס הרים, שנחשב חלק מהרי השומרון. אורך הרכס כ-18 ק"מ ורוחבו כ-8 ק"מ.
רכס הרי הגלבוע יורד אל עמק יזרעאל בדיוק במקום החיבור בין עמק יזרעאל לעמק הירדן. נקודת החיבור בין העמקים הייתה אזור חשוב בארץ ישראל בעת העתיקה, משום שבנקודה זו עברו דרכי הסחר הראשיות של העולם העתיק.

בֵּית שָׁן היא בית שאן, אחת הערים העתיקות בארץ ישראל. ראשיתה לפני כ-6,000 שנה, אז נבנתה על דרך הים, הדרך הראשית של העת העתיקה שחיברה בין מצרים לבין מסופוטמיה. העיר שלטה על הכניסה המזרחית לעמק יזרעאל.

העיר המקראית שׁוּנֵם שכנה בעמק יזרעאל. היא מזוהה עם הכפר הערבי סולם, השוכן לרגלי גבעת המורה, כ-4 ק"מ מזרחית לעפולה. הנביא אלישע עבר בשונם והתארח שם אצל אישה גדולה ונדיבה (מלכים ב ד). בימיו האחרונים של דוד המלך טיפלה בו אישה שונמית בשם אבישג (מלכים א א).

 

עדריאל היה כנראה מן היישוב אָבֵל מְחוֹלָה. רבים מזהים את אבל מחולה עם תל אבו צוץ, הסמוך למעבורת הירדן, ממזרח ליישוב מחולה של היום. אין להכריע אם בתקופת שאול היתה העיר ממערב לירדן או ממזרח לו, שכן כידוע הירדן מפותל מאוד ולעתים שטחים המצויים מעברו האחד עוברים, בעקבות שינוי מהלכו, לעברו השני.

נראה ששאול נכנס אך מעט פנימה למערה, ואילו דוד ואנשיו כבר היו בעומק המערה ונחבאו בצידיה האפלוליים. עיניהם כבר התרגלו לחשכת המערה, בניגוד לעיניו של שאול.
אנשי דוד רואים עתה את שאול ללא הדר מלכות, כשהוא נצרך לנקביו. במצב אנושי זה המלך פגיע ביותר.

מבוסס על: שמואל אברמסקי ומשה גרסיאל (עורכים), עולם התנ"ך, שמואל א', 2002, עמ' 193, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות לד"ר יהודה עתי.

נווה המדבר עין גדי נמצא לחופו של ים המלח. נראה כי הכוונה בפסוקים היא לאזור נרחב ולא למקום מדויק, כולל סביבות עין גדי והמעיינות השופעים של נחל דוד ונחל ערוגות. המילה "מדבר" כאן, כמו במקומות אחרים במקרא, משמעותה מקום מרעה, ולא ישימון. בפרק אין התייחסות ברורה לעיר בשם עין גדי אלא לאזור.

מבוסס על: שמואל אברמסקי ומשה גרסיאל (עורכים), עולם התנ"ך, שמואל א', 2002, עמ' 192, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות לד"ר יהודה עתי.

 

עיר זו היתה מרכז ליישובי שבט בנימין וחרבה במלחמת שבטי ישראל בשבט בנימין, בעקבות ההתעללות של אנשי הגבעה בפילגש האורח (שופטים יט-כ).

העיר יבש גלעד שכנה בעבר הירדן המזרחי, מול בית שאן, והייתה ממוקמת כנראה באזור ואדי יַבַּאס של ימינו, ששמו מעיד על קשר לשם המקראי "יבש".

  כשקוראים את פסוק ה נדמה ששאול ונערו עברו בארצות רבות בחיפוש אחר האתונות, ולא ברור כיצד הספיקו לעבור מרחק שכזה בשלושה ימים.

מה, המכונה גם רמתיים צופים, היא מקום מושבו של שמואל. העיר מופיעה ברשימת הערים של שבט בנימין (יהושע יח, כא-כה).

בית לחם – עיר בנחלת יהודה, מדרום לירושלים, בדרך לחברון. העיר שוכנת בהרי חברון, על גבול מדבר יהודה.

בית לחם יהודה היא עיר בנחלת יהודה, מדרום לירושלים, בדרך לחברון. העיר שוכנת בהרי חברון על גבול מדבר יהודה.
מוצאו של דוד בן ישי, מלך ישראל, הוא מבית לחם: דוד הוא דור רביעי לרות המואבייה, שהגיעה לבית לחם עם נעמי חמוֹתה, כמסופר במגילת רות.

העיר "גִּבְעָה" מופיעה במקרא גם בכינויים אחרים: "גבעת בנימין", "גבעת שאול", "גבעת האלוהים", "גֶבַע" ו"גֶבַע בנימין". גבעה שכנה מצפון לירושלים והייתה העיר המרכזית ביישובי שבט בנימין בתקופת ההתנחלות בארץ.

קדר הוא אחד מן השבטים הערביים הנודדים, ממשפחת ישמעאל. בני קדר היו ידועים כרועי צאן, ואזור נדודיהם היה ממזרח לעבר הירדן ובצפון ערב. האוהלים שלהם היו עשויים כנראה מעורות עיזים, שנראו מרחוק כנקודות שחורות, בדומה לאוהלי הבדואים של ימינו.
במאה ה-5 לפני הספירה התפשטו שבטי קדר והגיעו לשיא פריסתם. הנביא מוחמד מתואר בקוראן כאחד מצאצאי קדר.

מבוסס על עולם המקרא

עֵין גֶדִי – יישוב עתיק ומרכזי לחופו המערבי של ים המלח, הנזכר רבות בתנ"ך. אזור עין גדי היה מיושב בתקופות שונות, ובתחום הגן הלאומי שנמצא היום במקום יש שרידי מקדש מהתקופה הכלקוליתית. כמו כן אותרו שרידים המעידים על רצף של מעל 1,300 שנה של התיישבות יהודית באזור, החל מהמאה ה-7 לפני הספירה ועד המאה ה-6 לספירה.

יָבֵשׁ גִּלְעָד היא עיר מקראית בנחלת שבט מנשה, בעבר הירדן המזרחי. העיר נקשרה בהמשך בשמו של שאול המלך: מייד לאחר שנבחר שאול למלך עלה נחש העמוני על יבש. שאול יצא למלחמה, הציל את אנשי יבש גלעד והיכה את עמון מכה רבה.

התורה אוסרת על הסגת גבול – כניסה בלי רשות לשטח פרטי של מישהו אחר. לפי הפסוקים, אין להזיז את מקום הגבול המסומן ואין לפלוש גם לשטח לא מסומן. לדעת רש"י, גדול מְפָרְשֵׁי התנ"ך, מדובר באדם המרמה את שכנו על ידי סימון הגבול בין קרקעותיהם באופן לא נכון.
איסור הסגת גבול במשפט העברי הוא איסור רחב המתייחס גם לשטחים ולגבולות שאינם פיזיים, כמו פגיעה בזכויות כלכליות, מסחריות או רוחניות של מישהו. איסור הסגת גבול משמש, למשל, גם בהקשר של פגיעה בזכויות יוצרים.

ערי המקלט הן שש ערים שציוותה התורה להקצות כמקום מסתור לרוצחים עד שייוודע גזר דינם, והן: בצר, ראמות, גולן, קדש, שכם וקריית ארבע.
אם יתברר כי הרוצח רצח בשגגה – הוא מוגן בעיר המקלט מנקמת הדם של קרובי משפחת הנרצח. אם יתברר כי הוא רצח בזדון – דמו מותר והוא מוצא מעיר המקלט.
לדעת חלק מהפרשנים, גם ערי הלוויים נחשבו לערי מקלט.

הַר נְבוֹ נמצא במערב ירדן, ומשקיף אל ארץ ישראל, ים המלח והחלק הדרומי של נהר הירדן. הר נבו הוא ההר שעליו עלה משה ומפסגתו ניתנה לו ההזדמנות האחרונה להשקיף על הארץ המובטחת. לפי המסורת היהודית, הנוצרית וכן כמה מסורות מוסלמיות, משה נקבר בהר נבו בארץ מואב על ידי אלוהים עצמו, ומקום קבורתו לא נודע. קיימים חילוקי דעות בקרב החוקרים אם ההר המוכר היום כהר נבו הוא אותו ההר המצוין במקרא. היום ניצבת כנסייה על ראש ההר, וכן פסל נחש הנחושת המעוצב בצורת צלב. הפסל, מעשה ידיו של הפסל האיטלקי ג'ובאני פנטוני, מסמל הן את נחש הנחושת שעשה משה במדבר והן את הצלב שעליו נצלב ישו.

הביטוי "זָבַת חָלָב וּדְבָש" מתאר את הארץ וּמְדַבֵּר בְּשִׁבְחָה, בהשוואה למצב במצרים. במצרים המדברית לא היו שדות מִרְעֶה לצאן, ולכן חלב צאן לא היה נפוץ בה. לעומת זאת, בארץ ישראל היו הרבה שטחי מִרְעֶה, והבקר והצאן בה שופעי חלב. ביטוי זה נזכר בתנ"ך פעמים רבות.

"נִקְרַת הַצּוּר" – המקום שבו התגלה אלוהים למשה.
צור הוא סלע, ונִקְרָה היא מְעָרָה או מַעֲבָר בתוך הסלע. אלוהים נמצא בפרק קרוב מאוד למשה, כל כך קרוב שזה עלול לסכן את משה. לכן אלוהים מבקש להגן על משה כשהוא מתגלה בפניו.