בספרו, מאיר שלֵו מעלה תפיסה חילונית, המסירה מגיבורי המקרא את קדושתם ומציגה אותם כאנשים בשר ודם. הוא עוסק בהיבטים האקטואליים של המקרא – באינטריגות הפוליטיות, בשחיתותה של הכהונה, בעסקנות המפלגתית, במִמסד השלטוני וגם בסיפורי האהבה של הימים ההם.

לקוח מהוצאת שוקן

ההימור של מרדכי
אם כך, מדוע לא השתחווה מרדכי לפני המן? התשובה לכך ברורה ופשוטה. זה היה צעדו הראשון בדרכו אל כהונת השרים. לפנינו מאבק פוליטי נוקשה מהזוג המקובל גם כיום, ההיסטוריון היווני הרודוטוס יודע לספר על המנהגים בפקידות הפרסית של הימים ההם. כאשר נפגשו שני פקידים פרסיים שווי-דרגה, חיֵב אותם הנימוס לנשק זה את זה. כאשר נפגשו פקידים שדרגתם שונה, היה על הזוטר להשתחוות לבכיר. גם במגילה נאמר שהשרים והעבדים השתחוו להמן, כי היתה זאת "מצוות המלך". התעלמותו של מרדכי ממנהג זה היא קריאת תיגר ברורה והשלכת כפפה להמן. ברור היה למרדכי שהמן לא יוכל לעבור לסדר היום על הפגיעה המכוונת והפומבית במעמדו ובפקודת המלך, וברור היה לכל שהתגובה תהיה חריפה.
אבל מרדכי היה קרובהּ ואיש סודהּ של המלכה, ואת זאת לא ידע איש, גם לא המלך, וגם לא המן, שעתיד היה ללמוד זאת בדרך הקשה.
מאיר שלו, תנ"ך עכשיו, 2016, עמ' 96, הוצאת שוקן.

בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה / חנה סנש

בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה,

בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם,

הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן,

לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן-אָדָם.

שיעור תנ"ך / אמנון פרנקו

בן שלוש עשרה למדתי בשיעור תנ"ך,
מי האיש אשר נטע כרם ענבים ולא בצר,
מי האיש אשר בנה בית ובו לא גר
מי האיש אשר נשא אישה ואין לו ילד רך,
מי האיש אשר הפחד בלבו אחז
ישוב לביתו ולא יצא לקרב,
פן יצא שכרנו בהפסדנו, יהיה עמלנו לשווא.

החוויה המדהימה והחד-פעמית של מתן תורה נקטעת כאשר העם פוסע לאחור, מתרחק ודורש ממשה לעמוד בינו ובין האלוהים.
מה המרחק הנכון שבו צריך להתייצב המאמין לפני אלוהיו? הקִרְבה יוצרת חוויה עזה, מחממת את הקשר האינטימי בין האדם לאל, אך היא גם מסוכנת. הסכנה היא ספק פיזית – מוות מיידי, כפי שמתים נדב ואביהו ועוזה, וספק סכנת ההגשמה של האל, שעלולה לסחוף אותנו לאמונות זרות ואליליות.

הריחוק נראה אומנם בטוח, ללא סכנות, אך המרחק עלול לקרוע את הנימים הדקים שקושרים את המאמין לאלוהיו, והאדם נופל מחולן לריק.
גדלתי בסביבה יֶקִית, סביבי עדיין עולם מודרני (ולא פוסט-מודרני) שבו המדע הוא האלוהים. בחרתי את המקום המרוחק ומעט מנוכר, לא ידעתי להרגיש את אלוהים. כשבגרתי הופתעתי לראות דור חדש ואמיץ של צעירים, שמיישירים מבט אל הדתיות ומחפשים את קרבתו של האלוהים. שיר נפלא המבטא לבטים אלה הוא שירו של שולי רנד – "ערפל".

מבוסס על נח חיות, "פחד הקרבה לאלוהים", אתר מיזם 929

 

…כשאני קורא את ההגדה בליל פסח ורוחו של משה בן עמרם – זה גיבּור הגיבּורים, הניצב כעמוּד אור על מפתן ההיסטוריה שלנו – מרחפת לפניי ומרוממת אותי ל"עולם העליון", – איני חש כלל באותה שעה לכל אותן השאלות והספקות, שחכמי אומות העולם מונים אותנו בהם: אם באמת היה האיש משה במציאוּת, אם באמת חי ופעל באופן מתאים למַה שמקובל באומתנו, אם באמת היה הוא 'מושיעם של ישׂראל' ונותן התורה הזאת בצורה שנשתמרה בידינו, וכדומה מן השאלות; אלא מבטל אני בלבי כל אלה בבת אחת בתשובה פשוטה וקצרה: זה משה האיש הקדמון, שאתם מבקשים לברר מציאוּתו ומהוּתו, אינו עניין אלא למלומדים שכמותכם, אבל אנו יש לנו משה אחר, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה. ומציאותו ההיסטורית של משה זה אינה תלויה כלל בחקירותיהם. כי אף אם הייתם מצליחים להראות בבירור גמור, שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא יגָרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל ה'מִדְבָּרוֹת' שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה.

מדברי אחד העם

בשנת 1989 הוצב מול בניין הבורסה בניו יורק פסל ברונזה מוזהב במשקל 3,200 ק"ג. את הפסל, שכינויו "השור המסתער", יצר האומן ארתורו די מודיקה כמתנת חג המולד לתושבי ניו יורק, כדי לחזק את רוחם של האמריקנים בעקבות משבר הבורסה של שנת 1987. האומן בחר לפסל דווקא שור משום שהוא מסמל, החל מהמאה ה-18, עליות שערים בבורסה האמריקנית, בעוד הדוב מסמל ירידות שערים. די מודיקה רצה לבטא את עוצמת הכוח הקפיטליסטי ואת התקווה להתאוששות כלכלית. לכן הוא גם בחר להעמיד את הפסל בכניסה לוול סטריט.

הרעיון המקראי של עיר מקלט היה פתרון נחוץ לזמנו ונועד להגן על מי שהרג בשגגה. עיר המקלט הייתה מרחב שהשוהים בו היו באותו הזמן גם מוגנים מרודפיהם וגם אסורים בתוך אותו מרחב.
בשנת 1987 הוציא אהוד בנאי את האלבום הראשון שלו "אהוד בנאי והפליטים". שירי האלבום עסקו בעיקר במסעות, בגעגוע ובמחאה.
השיר "עיר מקלט" מתחיל בסימון סכנה הולכת וגוברת: "לפני שהטפטוף ייהפך למבול, הוא צריך למצוא שער לא נעול".
מה שמסקרן את השומע – הוא הסיבה שבגללה חייב בנאי להימלט ולמצוא לעצמו עיר מקלט.

הבוקר, שישי, שמעתי ברדיו דבר תורה מפיו של הרב ישראל לאו, שמפאת חשיבותו בעיניי, אני מעלה אותו על הכתב. פרשת שופטים נחתמת במצוות "עגלה ערופה" – אותו טקס קדום ורב רושם שנערך עקב מציאת גופת אדם שאין יודע מי הֲרָגוֹ. זקני העיר הקרובה למקום מציאת הגופה יוצאים מחוץ לעיר לערוץ נחל. הם רוחצים את ידיהם במים לנוכח דמה הניגר של עֶגְלָה (יסלחו לי הצמחונים, שגם אני נמנה עימם) ומצהירים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא, ז).

הפסל משה חוצה את ים סוף של האומן פיליפ רטנר, מורכב משני אלמנטים, המייצגים את האדם ואת הטבע. משה, בבגד אדום המדגיש את תפקידו ואת חשיבותו, מניף את המטה ואת ידיו כלפי מעלה. מצד אחד משה מוצג כמבצע הנס, ומצד שני כשליח האל. גלי הים העצומים המקיפים אותו נשמעים לפקודתו. הממדים הקטנים של משה בהשוואה לים מבטאים בעת ובעונה אחת את גודל תפקידו ואת משניותו, כי הרי גם הים סר למרותו של האל.

"מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוֹף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת."

קטע מהשיר "ניסים"/ יהודה עמיחי. מתוך הספר שעת החסד

אריק איינשטיין כתב את המילים לשיר "לכל זמן", המתבססות על "שיר העיתים" של קהלת.
קראו את מילות השיר, ומומלץ גם להאזין.

השיר המוכר Turn, Turn, Turn נכתב על ידי הזמר האמריקני פיט סיגר על בסיס "שיר העיתים" של קהלת. השיר הפך ללהיט בין-לאומי בסוף שנת 1965 כאשר ביצעה אותו להקת הפולק-רוק האמריקנית "הבירדס".

מבוסס על ויקיפדיה – האנציקלופדיה החופשית.

למילות השיר

נכתב באדים (הבל) שעל חלון חדר הרחצה.
הכיתוב "הבל הבלים" על חלון חדר הרחצה ממחיש את הארעיות ואת הזמן החולף. המדיום הוא המסר, שכן אנחנו יכולים לדמיין מה קרה דקות אחדות אחרי שהצילום תיעד את הכיתוב.

"שירי סוף הדרך" הוא מחזור של שלושה שירים תחת כותרת אחת שכתבה לאה גולדברג. השירים מתייחסים ל"דרך" שהיא מטפורה לחיים, כשההתמקדות מופנית לסוֹפהּ.

בשנת 1992 כתבה המשוררת נעמי שמר את השיר "עיר ואם" לתוכנית הטלוויזיה "לכל שירייך". הזמרת רוחמה רז ביצעה את השיר.

אתם ודאי מכירים את היצירה שבתמונה. הפסל הוא דני קרוון, ושם היצירה – "שׂאלו שלום ירושלים". היצירה משמשת רקע לנאומים הנישאים בכנסת, והיא אולי יצירת האומנות הנצפית ביותר בישראל. רובנו רגילים אליה כל כך ולכן לא נותנים עליה את הדעת.

יעקב שטיינהרדט מתאר את ירמיהו כדמות טראגית – יושב על הארץ, פניו מיוסרות, ידיו אוחזות בראשו. המגילות הפזורות לצידו מעידות על כאוס של לפני חורבן. הניגוד החריף בין הבהיר לכהה, והקווים הישרים החדים שחותכים את דמותו של ירמיהו מכל עבר, מוסיפים לתחושה הדרמטית.

ציור זה של ג'ונס הוא חלק מסדרה של איורים העוסקים במחזור סיפורי יוסף. ג'ונס האמין בחיפוש אחר סגנון מודרני, שונה מהמקובל בתקופתו (המאה ה-19). את השראתו קיבל בין השאר מאומנות הקישוט המוסלמית. ביצירתו זו התמקד הצייר ברגע שִׂיכּוּל הידיים: יוסף העמיד את מנשה לפני אפרים, ויעקב משכל את ידיו ומשנה בכך את סדר הברכות. רגע זה ממחיש שוב את הרעיון החוזר לאורך ספר בראשית כי הבכור הוא לא הבן הנבחר – סדר הלידה אינו קובע את זהות הבן "הנבחר", ופעמים רבות ההיפך הוא הנכון, דווקא הצעיר הוא שנבחר להיות הבן הממשיך.

רמברנדט תיאר בציור את ברכת יעקב כסיטואציה משפחתית אינטימית, שקטה – ועם זה דרמטית. במקום להדגיש את שִׂיכּוּל הידיים של יעקב או את מורת רוחו של יוסף, כפי שעשו ציירים אחרים, בחר רמברדט לתאר את הקרבה בין הדמויות השונות, גם בין יוסף ליעקב.

בתחריט מתוארים נחמיה ומלוויו, המגיעים אל חורבותיה של חומת ירושלים הפרוצה והשרופה. בחלקה העליון של היצירה ייתכן שמתואר עשן, ואולי אלו הם פשוט שמיים מאיימים. נחמיה הוא כנראה הדמות על הסוס ("אֵין עִמִּי כִּי אִם הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֲנִי רֹכֵב בָּהּ", ח, יב). הוא גבוה יותר מהאחרים ומואר באור חזק.

בהדפס של בלייק – איוב מוקף בשלוש בנותיו היפות. הדמויות יושבות בחדר המעוצב בסגנון הבארוק, ועל הקיר מאחור מתוארים שלושה מראות של התגלויות אלוהיות.
הדפס זה הוא חלק מסדרת מופת של איורים חרוטים של בלייק הממחישים את ספר איוב. התחריטים מאופיינים במסגרות מעוטרות ועשירות בסמלים שמשובצים בהן הפסוקים הרלוונטיים מהתנ"ך.

אחרי 38 פרקים שבהם מתואר שאיוב סובל ודורש להבין את סיבת הסבל, אלוהים מופיע בכבודו ובעצמו ועונה לאיוב.
איך ירגיש איוב ברגע זה? באיזו נימה יפנה אליו אלוהים – בכעס או בחמלה?
האומן ויליאם בלייק הרבה לעסוק ביצירותיו באיוב. הוא יצר כמה סדרות של תחריטים ואיורי צבע בעקבות הנושאים שבהם עוסק הספר. ביצירותיו הציג את הפירוש שלו לטקסט, בצירוף ציטוטים מהתנ"ך ופרפראזות.
לקריאה נוספת

 

מיכה גודמן כתב ספר עיון על משה. רגע לפני מותו נושא משה את נאום חייו. בנאומו, כפי שמציע מיכה גודמן, פרשנות מהפכנית ביחס לאנושיות, לדת ולכוח.

ביקור מלכת שבא אצל שלמה המלך, צוייר בשנת 1890 ומציג את רגע הביקור ואת הפאר שאפיין את הרגע.

נראה שחוק המלך נכתב לפי מידותיו של המלך שלמה:
הוא הִרְבָּה בנשים, והן אכן הטו את לבבו: "וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיַטּוּ נָשָׁיו אֶת לִבּוֹ" (מלכים א יא, ג). הוא הִרְבָּה ברכוש: נכסיו המרשימים של שלמה מוצגים לראווה ברשימה מפורטת (מלכים א י, יד-כה). המילה "זהב" מופיעה שם 11 פעמים. הוא הִרְבָּה בסוסים: "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים" (מלכים א ה, ו)

מבוסס על רוני מגידוב, "חוק המלך", 2005, מקראנט. © מטח

שירו של המשורר אורי צבי גרינברג מבטא את תהליך היצירה ואת משמעותה. לפי כתיבתו, המשורר הוא נביא, ושירה היא נבואה.

דימוי הכבש חוזר ביצירותיו של האומן מנשה קדישמן (2015-1932), והוא מופיע גם ביצירה "אחד במאי – הסנה בוער באש ואיננו אוכל". עבור קדישמן, הכבש הוא סמל יהודי-ישראלי: הוא מייצג ישראליות אותנטית, חיבור לאדמה, מקומיות ושורשיות, ובו בזמן גם נושא על גבו את משמעויותיו במסורת היהודית, כולל אסוציאציות של תום, קורבן ועקדה.
כנגד ראש הכבש הסגול־לבן בעל האישונים הגדולים, המצויר על רקע אטום באדום-כתום, צייר קדישמן את השלד המפוחם של הסנה.

הסנה הבוער, כמו גם דימויים נוספים מן המקרא, מוזכרים בשיר "רואים רחוק רואים שקוף" שכתב יעקב (יענקל'ה) רוטבליט. השיר מתאר חיפוש של דרך ומקום ייחודיים לאדם.

במרכז הרישום ניצבת דמותה של מרים האוחזת בזרועותיה את משה, ומתכוונת להניחו בתיבת הגומא. מרים עומדת בתוך המים ומסביבה קני סוף. הבעת פניה מבוהלת, עיניה מוגדלות.
מעניין לדעת כי לאיור המתאר את מרים מניחה את משה בתיבה הקדיש גוטמן לפחות עשר סקיצות, מה שמעיד על המחשבה הרבה שהקדיש לתיאור הסצנה ועל הניסיון לבטא רעיון משמעותי בנוגע לדמויות אלו.

מבוסס על ראתה את הנולד, מאת יעל מאלי

בית הכנסת בדורה אירופוס התגלה בשנת 1928 בעת חפירות ארכאולוגיות שנערכו באתר שבסוריה. בניית בית הכנסת נשלמה כנראה בשנים 244–245 לספירה, בתקופת התלמוד, והוא כוסה בעפר כמו יתר בתי העיר בשנת 256.

המשוררת רחל חלפי מביעה בשיר "תיבת הגומא" את הקושי להתמודד עם כוחות הרשע. חלפי מתמקדת, בניגוד לאומנים ופרשנים אחרים, דווקא בקשיים נפשיים-פנימיים שהסיפור מעורר בה.

את היצירה "ירמיהו הנביא בבור" צייר לודוויג מיידנר בשנת 1935, כיהודי בגרמניה תחת ציפורני המשטר הנאצי, עת הוא חש שמלתעות המשטר הרצחני הולכות וסוגרות עליו.
רבות מיצירות האומנות של מיידנר עוסקות בנביאים, שעימם הוא חש הזדהות.

השיר "ירמיהו" של שלמה טנאי עוסק בנבואת אמת ובמחירים הכבדים שהיא מביאה עימה.
על פי טנאי, דברי נבואת האמת של ירמיהו הם הם שמוטטו את בית המקדש והביאו לחורבן, כי האמת היא "ששחקה ושנקבה".

לאחר הצלחתו של לורנצו גיברטי ביצירת תבליטי הדלתות הצפוניות של בית הטבילה בפירנצה, הזמינו אותו ליצור תבליטים גם לדלתות המזרחיות. התבליטים זכו להערכה רבה. מסופר שמיכֶּלָאנְגֶ'לוֹ התרשם כל כך מיופיין עד שאמר עליהן שהן ראויות להיות הדלתות לשער גן העדן.

יצירתו של טיסו מתמקדת בפגישה המתוחה בין יהודה ליוסף, המתוארת בפרק מד. בציור יהודה יושב על הרצפה ומציג את טענותיו בפני יוסף (יהודה, כמובן, רואה לפניו נציג מצרי!). יוסף לבוש בגדים מצריים ונראה כנער צעיר, למרות עשרים השנים שחלפו.

 

הגדת ברצלונה נכתבה באמצע המאה ה-14. כאשר נכתב כתב היד המקורי היו יהדות אראגון וקטלוניה הקהילות היהודיות הגדולות ביותר באירופה, וברצלונה הייתה מרכז משגשג לאיור כתבי יד, שהיה קשור לחצר המלוכה והושפע מסגנונות איור איטלקיים וצרפתיים.

 

בפרק ל"א ירמיהו מזכיר את שבט אפרים, שהוא סמל לממלכת ישראל שיצאה לגלות אשור כ-120 שנה לפני חורבן יהודה.
פסוק זה מופיע גם בתפילת ראש השנה פעמיים: הוא נמנה עם פסוקי הזכרונות וגם מופיע כפסוק האחרון של הפטרת היום השני של ראש השנה.

הלחן של שאול מלבסקי והביצוע של להקת הנחל הופכים את המשמעות המקורית של הפסוק ומשנים את אופן ההבנה של הפסוק.

הנביא פונה לאם ישראל, רחל אימנו, ומבקש שלא תבכה עוד על בניה כיוון שהם שוב ישובו. הנביא מרפרר לסיפור אחר מוכר – סיפורם של יוסף ובנימין, בני רחל.
עידן רייכל שיבץ את המילים העתיקות של ירמיהו בשיר מודרני עם משמעויות אקטואליות, המדבר על כאב וגעגוע.

איוב מתוסכל. הוא יודע שהוא חף מכל חטא, והוא מוכן להתעמת עם ה' ולהוכיח את צדקתו. "וּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶה, אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵנִי", הוא פונה לאל ואומר – ענה לי, כדי שנוכל לקיים דיאלוג.

איליה רפין, בן המאה ה-19, היה אומן רוסי ממוצא אוקראיני שנודע בסגנונו הריאליסטי. יצירותיו עסקו פעמים רבות בקונפליקטים דרמטיים מיתולוגיים, אך גם בחייהם של פשוטי העם – האיכרים והפועלים, והיו פרי של מחקר מדוקדק וגרסאות רבות.

חמש־עשרה שנה רקם תומאס מאן את הרומאן המונומנטאלי שלו "יוסף ואחיו". מה שהעסיק את הסופר הגדול בספר זה, הרי הוא היסוד התמיד אנושי, המתגלה ונעלם וחוזר ומתגלה בהיסטוריה האנושית, אפילו זו הרחוקה ביותר, הנעלמת אי־שם במעמקי העבר – במיתוס.

אסנת אשתו של יוסף זוכה להתייחסות מעטה בפסוקים. ספר קדום בשם "יוסף ואסנת", שנכתב ביוונית במאות הראשונות לספירה, הופך אותה לאישיות רבת עוצמה. ספר זה מספר על נערה מצרייה עשירה, עובדת אלילים, אשר הוקסמה מאישיותו של יוסף והתאהבה בו.

מגורי האפיפיור בוותיקן עוצבו על ידי הצייר והאדריכל האיטלקי רָפָאֵל. בין השאר ניתן למצוא שם את מחזור סיפורי יוסף שצייר האומן המפורסם. הציור נאמן למתואר בפרק, ומבקש להעלות את הסיפור לדרגה קלאסית לצד סיפורים מכוננים במקרא. אך יש פער בין ציור לבין טקסט. חלוקת התפקידים כביכול ברורה, הטקסט מספר והציור מתאר.
וכיצד הציור יכול לשלב את חלומות פרעה ברצף הסיפור? במקרה זה האומן נדרש לשלם מס בצוּרת ה"בועות" ובהן הפרות והשיבולים, כדי שלא תהיה אי הבנה ויהיה ברור באיזה סיפור מדובר.

מבוסס על הרצאה של דוד איבגי – "על דמותו של יוסף באמנות". © בית אבי חי

הנרי פוסלי, מהדור הראשון של הזרם הרומנטי באומנות, קיבל השראה ליצירותיו מסיטואציות דתיות מלאות רגש ודרמה. פוסלי צייר דמויות מלאות חיוּת ונחישות, והצטיין בתיאור דמויות בתנועה. יצירתו זו משקפת היטב את דרכו הנבואית הדרמטית של ירמיהו. הנביא הקשיש מתואר כשהוא נשען על מקל הליכה בידו האחת, ובידו השנייה מניף בזעם כד כעומד לנפצו.

בנבואות ירמיהו יש שניוּת – מצד אחד הוא נביא החורבן המנבא על ההרס ועל הגלות שתבוא, מצד שני הוא נביא שבוכה על החורבן. לא סתם אלוהים אומר לו שלא יתפלל בעד העם.

בכרוניקה (ספר שרשומים בו אירועים חשובים לפי סדר התרחשותם) של שדל הרטמן, מנירנברג שנת 1493, מתואר כך גירוש היהודים מירושלים.
שנה לפני כן, בשנת 1492, גורשו היהודים מספרד ומפורטוגל, וייתכן כי גירוש 1492 השפיע על היצירה משנת 1493.
ירמיהו הנביא דיבר בנבואותיו על חורבן ועל גלות, והיצירה מתארת את הטרגדיה העומדת מאחורי מילים אלו.

בציור – פרט מתוך תיאורו של הנביא ירמיהו על תקרת הקפלה הסיסטינית, שנמצאת בארמון האפיפיור שבוותיקן. הקפלה מעוטרת בציורי קיר שיצרו אומנים איטלקים בתקופת הרנסנס (המאה ה -16). את ציור הקיר של ירמיהו צייר האמן האיטלקי הנודע מיכלאנג'לו.

בשיר "למדני אלוהיי" פונה לאה גולדברג לאלוהים בבקשה שהחיים לא יהפכו להרגל, שהיא לא תפסיק להתפעל מהדברים הקטנים, לא תיקח אותם כמובנים מאליהם ותדע להודות עליהם.

במזמור ח יש התפעלות מיופי הבריאה ומן העוצמה החבויה בטבע, הגורמת לאדם להרגיש קטן וחסר משמעות. האדם פונה אל האל ושואל: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ, וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ"? כלומר – מדוע האל בכלל מתייחס לאדם, משגיח עליו ועוקב אחר מעשיו?
תחושה דומה מתוארת בשיר "מה אתה רוצה ממני?" של היוצר חנן בן ארי.

בסוף פרק ב אנו שומעים על מטרת ביקורם של רעי איוב: "…וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ" (איוב ב, יא).
בציור של בלייק נראים שלושת רעי איוב ניצבים מולו כחוֹמה שקשה להתחמק ממנה – מול פניו, מתחת להם וממעל. ידיהם שלוחות לעבר איוב לא בתנועת ניחומים רכה אלא בתנועת תוכחה מאיימת, אצבעותיהם נראות חדות כקוצים. אשתו של איוב מביטה בו מודאגת במבט שואל, ואילו איוב עצמו מתחמק ממבטיהם הקשים ומביט אל השמיים.

 

השיר "אליעזר ורבקה" הוא שיר ילדים המבוסס על הפרק. לוין קיפניס היה מגדולי הסופרים והמשוררים של ימי טרום המדינה וראשיתה. השירים והספרים שכתב חינכו את ילדי ישראל ועיצבו את זהותה המתחדשת של המדינה.

ג'יימס טיסו היה אומן צרפתי שיצר במאה ה-19. לקראת סוף ימיו ובעקבות התחזקות אמונתו הדתית, ביקר במזרח התיכון. לאחר שובו לאירופה הציג בכמה תערוכות את יצירותיו המבוססות על סיפורי התנ"ך ועל הברית החדשה. בשונה מאומנים אחרים, שכף רגלם לא דרכה מעולם באזור ארץ ישראל, אפשר לזהות ביצירתו היכרות עם הנוף, עם בעלי החיים ועם הלבוש שמאפיינים את הלֶבַנְט. ביצירה עצמה אפשר לשים לב למכלול הדמויות שבפרק, לצבעוניות המדברית, ללבוש האופייני לתקופה ולאזור, להפרשי הגובה בין הגבירה לבין העבד וליצחק שיצא לשוח בשדה.

אינפוגרפיקה – הצגה חזותית של מידע כמותי ואיכותני בצורה ברורה וקלה להבנה, על ידי הדמיית נתונים לצורות חזותיות מופשטות. מערכת התפיסה החזותית האנושית מסוגלת להבחין במהירות ובקלות יחסית בתבניות ובמגמות. אינפוגרפיקה עושה שימוש ביכולת זו כדי לשפר את התפיסה ואת ההבנה של המידע.

מבוסס על ויקיפדיה – האנציקלופדיה החופשית.

עלילת סיפורו הקצר של עגנון מתרחשת בגולה. רוכל יהודי בשם יוסף נודד בין בתים וכפרים ומוכר את מרכולתו. יום אחד הוא מזדמן לבית בודד באזור מרוחק שבו חיה לבדה אדונית. סיפורו של עגנון בוחן, בדומה לפרק לט, את הסכנה שאורבת ליהודי הנקלע לטריטוריה זרה, שבה מתפתחת מערכת יחסים אינטימית עם המארחים. יש הרואים ביוסף המקראי אב טיפוס ליהודי הנודד, החי בארץ זרה ותלוי בחסדי אחרים.

מבוסס על שולה קשת, אמרי-נא אחותי את: גלגולו של סיפור חוזר בתרבות ישראל, 2003, עמ' 95. © הוצאת הקיבוץ המאוחד.

אשת פוטיפר מוצגת כאשה חושנית, חשופת גוף, עטוית תכשיטים, שרועה על מיטה שעליה מצעים רכים. הרקע האדום מייצג גם הוא חושניות. אופן הצגתה בציור מזכיר את תיאורן של נשות ההרמון, נושא שריתק אומנים מערביים רבים.

מבוסס על הספרייה הווירטואלית של מטח מתוך קטלוג אבל פן.

שירו של הראפר קוליו – "Gangsta's Paradise" (גן עדן של גנגסטרים), ששולב בפסקול הסרט "סיכון מחושב", הפך לסינגל הנמכר ביותר בשנת 1995. קוליו שילב בשיר ציטוט מתוך מזמור כג בתהלים.
בשיר מתוארת מציאות הפוכה למציאות המתוארת במזמור כג. במזמור – המאמין הבוטח בה' יכול לצלוח כל מכשול. בשיר מופיע רק החלק הראשון של הפסוק מתהלים, שבו האדם נמצא בגיא צלמוות, אבל אין לו משענת ואין לו על מי לסמוך. הוא מתאר מציאות של אדם שחי ברחובות מלאי פשע ללא דמות אחת שאפשר לבטוח בה, וגם אלוהים נעדר מחייו. בניגוד לשקט המובטח במזמור למאמין, הדובר בשיר אינו בטוח שיצליח לחיות עוד שנה.

בשיר שיבץ היוצר עידן רייכל מילים מתוך מזמור קל בתהלים.

השיר "עץ על מים" מתכתב עם תיאור העץ המופיע בתהלים פרק א.

בשיר "הללויה" שכתב הזמר לאונרד כהן משובצים מוטיבים מספר תהלים, ובפרט ממזמור נא.

אחרי מלחמת ששת הימים רכשתי מסוחר עתיקות עבור היכל הספר דבר שנתברר אחר כך שהוא קופסת תפילין ובה כל 4 הפרשיות. התפילין הקדומות שבידינו מימי בית שני היו כתובות בידי סופר סת"ם בכתב זעיר ביותר ונתעוררו בעיות מסוימות שצריך היה לאמתן במעבדה שרק למשטרת ישראל כמותה.

יום אחד נסעתי ברכבת מירושלים לתל-אביב לאותה מעבדה ובכיסי תצלומי תפילין אלו שאיש מזולתי לא ראה אותם ואירע לי מה שקורה למספר נוסעים ברכבת זו – כשעברנו את כפר חב"ד עלו כמה אברכים לרכבת ואחד מהם ניגש אלי והפציר בי להניח תפילין. סירבתי, אך משנוכחתי כי מבטאו העברי זר, שאלתיו מנין עלה והשיב לי שזה לא מכבר עלה מברית המועצות.

אלי שמיר, בן כפר יהושע שבעמק יזרעאל, מקדיש רבים מציוריו להתיישבות העובדת ולנופי העמק. ביצירתו זו דמות צעירה בעלת מראה אסייתי, כנראה מהגרת עבודה, כורעת בשדה. היצירה כמעט מונוכרומטית (שימוש רק בגוונים של צבע אחד), בגווני אפור וחום, ומשרה תחושה של צחיחות צרובת שמש. שם היצירה "ונוס אוספת בצל" מוסיף עוד רובד וקושר בין אלת היופי והאהבה במיתולוגיה היוונית לבין עבודת האדמה המיוזעת, שאין בה זוהר אך בהקשרים מסוימים (למשל – "הפרחת השממה") יש בה סוג של נשגבות.

שבועות הוא גם חג הביכורים המעלה על נס שפע חקלאי. שתי הדמויות שבוקובזה מצייר נטועות בהקשרי עולם החקלאות והמיתוס. האישה ששיבולים בידיה היא מעין אלת אדמה ופוריות, הרועה הצעיר נושא שה. את השפע שמתקשר לביכורים מדגישה ערמת הפירות הגדושה על כובעה של האישה — הפרט הבולט ביותר בציור.

 

השיר "אני אוהב אותך לאה" שכתב אהוד מנור, מתאר את לאה מנקודת מבטו של יעקב.

עידן רייכל כתב את השיר לאחר ששמע הרצאה מפיו של הרב לאו. באותה הרצאה עסקו ברחל המבכה את בניה. ההרצאה נגעה לליבו של רייכל, בעיקר בגלל הקשר שנעשה בה בין הסיפור המקראי לבין החיילים שנחטפו – גלעד שליט, אלדד רגב ואודי גולדווסר.

האומן יעקב שטיינהרט (1968-1887) נולד בגרמניה ועלה לישראל ב-1933, רבות מיצירותיו עוסקות בעיירה היהודית ובנושאים מן התנ"ך.
ביצירה זו מוצגת רחל המבכה את גורל בניה ומסרבת להינחם.

המאייר אבי כץ משליך את הסיפור המקראי אל תוך עולם המדע הבדיוני. הוא מתאר את תמר כיצאנית. יהודה חולף בספינת חלל, ועוצר להציע עסקה ל"אישה הזרה" בלבוש המתגרה. המשא ומתן מתנהל בתנועות ידיים בוטות. הצעיף המכסה את פניה מדגיש את חשיפת גופה.

בדומה לדמותה של תמר מספר בראשית, תמר גיבורת ספרו של דוד גרוסמן היא נערה אמיצה המשתמשת בתחפושת ובעורמה על מנת להשיג את מבוקשה. הרקע לסיפוריהן של שתי הדמויות הנקראות "תמר" הוא תא משפחתי לא מתפקד. לגיבורות לא נותר אלא לסמוך על עצמן.
עם זאת, מעניין להבחין כי גרוסמן העניק לגיבורת ספרו שם בעל משמעות תנ"כית כפולה – תמר המופיעה בפרק זה, אישה נועזת העומדת על זכותה בעולם גברי, ותמר בתו של דוד המלך המופיעה בשמואל ב, קורבן טרגי של מאבקי ירושה בין בני המלך.

איוב / רחל

תְּנָ"כִי פָּתוּחַ בְּסֵפֶר אִיּוֹב.
– אִישׁ מֻפְלָא! לַמְּדֵנוּ גַּם אָנוּ
לְקַבֵּל אֶת הָרַע כְּקַבֵּל אֶת הַטּוֹב
בִּבְרָכָה לָאֵל שֶׁהִכָּנוּ.
לוּ כָּמוֹךָ נֵדַע בַּהֶגֶה וָהִי
לְפָנָיו לִשְׁפֹּךְ אֶת הַשִּׂיחַ,
וְכָמוֹךָ נָבוֹא בְּחֵיקוֹ הָאֲבָהִי
אֶת הָרֹאשׁ הֶעָיֵף לְהָנִיחַ.

 

לפי הסיפור המקראי, חולשתו של איוב היא כפולה. הוא חלש פיזית בשל השחין שאינו נותן לו מנוח, והוא חלש נפשית לאחר שאיבד את כל היקר לו. אל המצוקה הגדולה שבה נתון איוב מתווספת מצוקת האמונה – איוב אינו מבין מדוע הביא עליו האל את כל הסבל הזה.

השיר "ברית דמים" מתאר את מותם הטראגי של שני חיילים בעלי אותו שם – יובל הראל – במלחמת לבנון הראשונה. שניהם גרו בשכונת תלפיות בירושלים וכאשר האחד נהרג, הוריו של השני קיבלו את בשורת האיוב שבנם נהרג, ולאחר מכן קיבלו הודעה שחלה טעות. על הטלטול הרגשי ועל הידיעה הקשה שגם יובל הראל השני נהרג, קראו כאן.
בשיר מקבל הביטוי "עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא" מקום מרכזי.
שמעו את השיר תוך כדי קריאת המילים.

בשיר "ארים ראשי" של שי גבסו נעשה שימוש במילים מתוך מזמור קכ"א.

מזמור תהלים קכ"א הולחן על ידי יוסף קרדונר ובוצע על ידי מבצעים רבים, ביניהם להקת שבע, מוש בן ארי, נינט טייב ובקליפ הזה – בביצוע של עומר אדם.

הסרט "מנתק המים" יצא לאקרנים בשנת 2012 וזכה לשבחים ממגזין קולנוע איטלקי יוקרתי:
"סרט ישראלי קטן-ענק שלא זכה לתשומת הלב הראויה, בשפה שקטה לכאורה, אך דקדקנית ומדויקת, במאי הסרט עידן הובל בוחן את הפער בין עשירים ועניים באחת הארצות המפותחות והחזקות בעולם. זה סיפור על איש מהמעמד הבינוני שנמצא בסכנת הידרדרות מעמדית ונאלץ לקבל עבודה מקוללת – אחראי לניתוק המים."

מבוסס על קטע המידע הנלווה לסרטון ביו טיוב – "מנתק המים" הטריילר, 18.7.2013. © Transfax Film Productions

הבית הראשון בשיר, מקורו בפסוק מתהלים (לה, י) והבית השני, מקורו בסידור התפילה. שוועת עניים היא זעקה לעזרה, התחננות של החלש כלפי שמיים בבקשה לעזרה. בתפילה, אלוהים שומע את את זעקת החלש ומצילו מפני גוזְלו. בחוק, אלוהים מעביר את האחריות לאדם.

קובי אוז סיפר על השראתו ומטרותיו: "כשהרשיתי לעצמי להלחין את המילים החזקות מתוך סידור התפילה רציתי לגרום להן לרדת מעולם הרוח והכוונות הנעלות אל הרחובות הקשים של ישראל 2009. המדרכות שעליהן עניים רבים, גלויים וסמויים, פוסעים ונרמסים. התרגלנו לא לראותם, התרגלנו לזרוק מטבע קטן ולעבור דרכם כסומים [עיוורים] באור הבהיר".

דברי קובי אוז מתוך כתבה מאת אסף נבו, "אכן תמונות קשות", מאקו, 22.12.2009.

בצילום נראה ילד יפה, נקי ומסודר. הבעת פניו מלאה תום, ויחד עם זאת יש בה עצבות ופיכחון. הוא מואר, אך הרקע מאחוריו חשוך ומעורפל, כמו רומז על רע הסמוי מן העין. ייתכן שיש בכך רמז לעתיד לא קל הצפוי לו ולמודעותו לעתיד זה.

 

המוזיקאי עידן רייכל כתב את השיר "הינך יפה" בהשראת הפסוקים בשיר השירים.

האומן האיטלקי מיכלאנג'לו דה קארווג'יו (1610-1573), בן תקופת הרנסנס, מציג את דוד הצעיר נושא חרב ביד אחת ואת ראשו של גָּלְיָת ביד האחרת. הבעת פניו של דוד אינה ברורה לחלוטין, אך לא משתקפת בה שמחת ניצחון אלא חמלה ואפילו צער.

בשנת 1975 הוציאה הלהקה "כוורת" אלבום שלישי ובין שיריו השיר "גָּלְיָת", המספר בדרך הומור את הסיפור התנ"כי על דוד וגָּלְיָת. השיר נבחר ל"שיר השנה" באותה שנה.

אגג כורע על האדמה ושמואל עומד זקוף ויציב, מאחוריהם לוחמים בכלי נשק שלופים. כך מודגשים יחסי הכוחות ביניהם.
לצד התיאור הדרמטי הקפיד האומן גוסטב דורה לתאר באופן אמין את הדמויות, בהתאם לתקופתן ולמקום ההתרחשות.

בציורו של קופלי, הצייר הבכיר הראשון שנולד באמריקה וגדול ציירי הדיוקנאות של תקופתו, נראה שמואל נוזף בשאול על אי ביצוע הצו האלוהי – להשמיד את עמלק.
בציור מתואר מפגש קשה וטעון בין שמואל לבין שאול השב מהקרב.

השיר, שנכתב בשנת 1945, לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, נפתח בתיאור מלא פאתוס של סיום הקרב בגלבוע והמפלה האיומה של צבא שאול. מפלתו של האדם התרחבה אל הטבע, וגם הגלבוע "לָבַשׁ תְּבוּסָה".
אלתרמן גייס את ההוד המקראי, את גורלו הטרגי של שאול המלך ואת כישרון הכתיבה שלו עצמו כדי להעביר עמדות מוסריות הקשורות במיתוס של מות גיבורים על הגנת הארץ.

מבוסס על מיכל שוורץ, "אל תתאבל, זה פוגע במורל", אתר מיזם 929

 

כשמדברים על האומן הַפְלֶמִי פיטר ברויגל, חשוב לציין אם מדובר באב או בבן, שכן שניהם נשאו שם זהה ושניהם היו ציירים נודעים…
פיטר ברויגל האב התפרסם בזכות ציורי נוף וציורים העוסקים בחיי האיכרים – יצירות מרובות דמויות המדגישות את קטנות האדם בהשוואה לעוצמה האדירה של הטבע. שתיים מיצירותיו הידועות ביותר הן שני ציורים מרשימים של מגדל בבל.

יצירותיו של האומן מיכאל פלק, בסגנון האומנות הנָאִיבִית, נטועות בנוף הישראלי ועמוסות בפרטים המוסיפים להן משמעויות והומור דק. למשל, כף ידו השמאלית של שמואל מסתירה את פסגת הר תבור בעל המראה הייחודי. הר זה אומנם אינו מוזכר בפרק, אך מוכר מאוד למי שבקיא במסע הדרכים מהגלבוע לעין דור.

ערב המלחמה של שאול בפלשתים, הוא ניגש לבעלת האוב כדי לשאול בעצתה. השיר המחורז "בעין דור" מתאר בצורה דרמטית ומלאת פאתוס, כיאה למשורר ולרוח התקופה, את הלך רוחו של שאול בדרכו אל בעלת האוב, בעת שהותו אצלה וביציאתו מביתה.

עוד בנושא: להרצאה קצרה "בין שאול המשורר לשאול המלך"

כצפוי, דברי שמואל הבהילו את שאול עד מאוד. כל אותו היום לא בא אוכל אל פיו, ועתה התמוטט. בעלת האוב חרדה לו והכינה לו ארוחה לחזקו, ושאול הסכים לאכול רק אחרי שהיא ועבדיו הפצירו בו. הוא שב אל מחנהו בידיעה ברורה של הצפוי לו ומתוך השלמה עם גורלו.