דוד וגוליית

לכאורה – גַדְלוּת נפש. שאול המלך האמין ביכולתו של דוד, הנער האדמוני האלמוני, והיה מוכן להניח את האגו שלו בצד לטובת המלחמה בפלשתים. אך המדרש מעניק את גדלות הנפש לדוד דווקא.

נוהג זה, שתכליתו למנוע מלחמה עקובה מדם בין שני הצבאות, ידוע מן המקרא וממקורות חוץ מקראיים. ההכרעה בקרב הביניים אמורה לקבוע מי ישתעבד למי בתשלום מיסים, וכך דברי גָּלְיָת: "אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ" (פסוק ט).

מתוך: מקרא לישראל : פירוש מדעי למקרא – מקרא לישראל: שמואל א

וכך היה. בלי חרב ובלי חנית, רק עם אבן קֶלַע שפוגעת "בּוּל בפוני", מפיל דוד את הענק הפלשתי. והעם רודף אחר הפלשתים ומכה בהם מכה ניצחת.

מתוך מיזם 929

לימים תיאר יהודה עמיחי באופן דומה את תחושת אי-הנוחות של דוד: "וְלֹא יָדַע פִּתְאֹם הֵיכָן יָנַח אֶת רֹאשׁ גָּלְיָת שֶׁמִּשּׁוּם מָה שָׁכַח וְעוֹד הֶחֱזִיק אוֹתוֹ בְּתַלְתָּלָיו" (דוד הצעיר / יהודה עמיחי). קארווג'יו נחשב לאבי סגנון הבארוק – סגנון באומנות שהתאפיין בהדגשת ניגודים, במורכבות רעיונית, בתנועה וביצירת דרמה בעזרת שימוש באור וצל. קארווג'יו בחר בקפידה מה להבליט במשחקי האור והצל ביצירותיו, ואפשר לראות זאת גם ביצירה זו. הבעת פניו החומלת של דוד, גופו הנערי, מובלטים באור ועומדים בניגוד לראשו העצום של גָּלְיָת, שמובלט גם הוא.

גוליית / כוורת
מילים: אלון אולארצ'יק ודני סנדרסון
לחן: דני סנדרסון

זהו שיר מאוד עצוב
הנושא כזה כָּאוּב,
אם תשים תחבושת,
לא יעזור לך שנתיים.
הגיבור של הסיפור
להגיד אותו אסור,
נגלה רק שהשם שלו
כמו אפריים.

יום אביב בכפר קטן
ציפורים שרות בגן,
נמלה עוברת
אך המנגינה נשארת.
בחצר נולד תינוק
ומיד התחיל לצעוק
"לא קוראים לי 'פריים –
שמי גוליית ולא אחרת!"

כל התנ"ך פחד ממנו כמו מִפִּיל,
גיבורים ברחו הביתה,
לוחמים זייפו ת'גיל.
הם קראו לו "השד מאשקלון".

בַּגַנוֹן אמר שלום
ילדים עברו לדום,
בן חמש וכבר הספיק
להביא הביתה סלע.
התאמן כל יום שעות
בלהפריע לְחַיוֹת,
יש אומרים היה לו קול
נמוך מים המלח.

כל התנ"ך פחד ממנו כמו מפיל
גיבורים ברחו הביתה
לוחמים למדו חליל
הם קראו לו בשקט מרחוק.

הנה בא אלינו, בא אלינו
גולי, גוליית
מקווה שגם הפעם
הוא יחשוב אותי נחמד.
הנה בא אלינו, בא אלינו
גולי, גוליית,
מקווה שלא ידרוך עליי,
יעשה אותי גמד.

דוד מלך ישראל
קם בבוקר לטייל,
מרחוק רואה הָמוֹן סוֹאֵן
צועק "הצילו!"
בלי לחשוב יותר מיום
התייצב על המקום,
חוץ משני גמלים וּגְדִי
עוד לא ידעו אז מיהו.

"בוא אליי, גוליית נחמד,
שב אצלי על כף היד."
"ככה מדברים?"
שאל גוליית באשקלונית.
דוד מלך התעצבן,
"הָרוּגַטְקָה תנגן!"
אבן לעברו ירה,
קלע לו בול בפוני.

כל התנ"ך אמר תודה והתרגש,
"אם תרצה להיות מַלְכֵּנוּ,
תתקשר מחר בשש"
ומאז לא שמעו אותם אומרים,

הנה בא אלינו, בא אלינו…

מקווה שלא ידרוך עליי
מקווה שלא יקפוץ עליי
הנה בא אלינו גוליית

© כל הזכויות שמורות למחברים ולאקו"ם.

הרי לא ייתכן שדוד הביא את ראשו של גָּלְיָת לעיר ירושלים, שבאותה העת הייתה תחת שלטון יבוסי. יש הסבורים שזו הוכחה לכך שהסיפור נכתב זמן רב לאחר מכן, ועל כן הטעות. לעומתם, יש הסבורים שאִזכורה של ירושלים מבטא הבטה קדימה, כלומר שדוד עתיד להביא את ראשו של גָּלְיָת לירושלים אחרי שיכבוש אותה.

עמק האלה הפורה ורחב הידיים היה אזור מעבר חשוב בין אזור ההר (תחום התיישבותו של עם ישראל) לבין השפלה ומישור החוף (תחום מושבם של הפלשתים והכנענים), ועל כן מאבק השליטה על העמק ועל הדרכים המובילות אליו היה בלתי נמנע.

מתוך: גליה דורון, "מראה מקום: דוד וגולית בעמק האלה", אתר מקראנט, מטח

המגן הוא קל, עגול בדרך כלל, ונישא ביד שמאל. הלוחם מכניס את אמתו באחת משתי רצועות עור הקשורות בחלק הפנימי של המגן, ומחזיק בידו את הרצועה השנייה. המגן אינו מספק הגנה לכל הגוף, והוא מתאים ללוחם הלובש שריון. מגן שנעשה מעץ כוסה בעור ובכפתורי מתכת. המגן נזכר בשירת דבורה (שופטים ה' 8), בקינת דוד (שמואל ב, א' 21) ועוד. הצינה (מלכים א, י' 16) היא מגן ארוך המספק הגנה לכל הגוף ונשען על הארץ. מקובל היה שאת הצינה של הלוחם נשא לפניו חייל אחר שנקרא "נושא הצינה" (שמואל א, י"ז 7). © מקרא גשר : האתר שלך ללימודי התנ"ך – אנציקלופדיה

לילקוטו הוא מלקט חמש אבנים חלקות מהנחל – להישמר מפני הארי והדוב. והקלע בהיכון – כלי נשק מעץ, המשמש ליידוי אבנים במהירות. סיבוב הקלע בתנופה הרצויה משחרר את האבן אל המטרה.