המלכת שלמה וצוואת דוד

ניצוץ האהבה מאת אהוד בנאי

כל אחד חי בעולם אחר
כל כך גדול השונִי
את מה שאני מרגיש בפנים
איש לא מרגיש כמוני
את מה שאתה חושב עמוק
אני חושב שטוח
מה שאתה רואה סגור
אני רואה פתוח
את מה שאני רואה לבן
אתה רואה שחור
כשיורדת עליי החשיכה
עליך זורח אור
מה שבשבילך חלום
לי זו הָאֵימָה
מה שבשבילי שלום
לך זו מלחמה
למקום אליו אני הולך
הן גם אתה תגיע
כל הדרכים הרי עולות
אל אותו הרקיע
אל המקום אליו אתה הולך
הן גם אני אגיע
אך בלי ניצוץ האהבה
שום דבר לא יתניע

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.

ביטוי זה מופיע לראשונה בתנ"ך בספר יהושע פרק ב. המרגלים מבטיחים שהם לא יפגעו בבני משפחתה של רחב אם יתחבאו בתוך הבית, אבל אם מישהו יֵצֵא מהבית זו אחריותו בלבד, והמרגלים לא יהיו אשמים בתוצאות.
במלכים א פרק ב שלמה מעביר מסר דומה לשִׁמְעִי בן גֵרָא.
כאשר ברח דוד מירושלים (כפי שמסופר בספר שמואל ב), שמעי בן גרא קילל אותו. אולם דוד לא פגע בו בחזרה ואף ציווה שלא יפגעו בו. עם זאת, בצוואתו של דוד (מלכים א פרק א), הוא רומז לשלמה שימצא דרך לסגור את החשבון עם שמעי.

ודאי שאין, הרי המצלמה הומצאה בשנת 1839, כמעט שלושת אלפים שנה לאחר תקופת דוד המלך. ובכל זאת מצאנו תצלום של דוד המלך! לא באמת מתקופת דוד, כמובן, אלא תצלום מבוים. את התצלום צילמה צלמת אנגליה בשם גו'ליה מרגרט קמרון, שנולדה בשנת 1815 ונפטרה בשנת 1879, בתקופה שנקראת "התקופה הוויקטוריאנית" – תקופת המְלוּכָה של המַלְכָּה ויקטוריה. ג'וליה קמרון כלל לא צילמה עד גיל 48, ואז היא קיבלה מהבת שלה מתנה – מצלמה. תחילה היא צילמה כתחביב (את לול התרנגולות היא הפכה לחדר חושך), אולם מהר מאוד היא הפכה לצלמת מקצועית משמעותית ומשפיעה. היה לה סגנון ייחודי ונועז לצילום דְיוֹקְנָאוֹת (פּוֹרְטְרֶטִים). היא צילמה גברים ונשים ממעמד גבוה וביימה צילומים בהשראת סיפורי התנ"ך ויצירות ספרותיות – והכול בתקריבים נועזים ומלאי הבעה.

הסיפור של תצלום דוד הוא מעניין. לתפקיד דוד היא ליהקה את המשורר ידיד המשפחה הנרי טיילור, ולתפקיד בת-שבע היא ליהקה את מארי היליאר, שהייתה עוזרת הבית שלה והפכה מהר מאוד לדוגמנית הקבועה שלה.
היו שתי גרסאות של התצלום, שקמרון עצמה הפיצה. והרי הן לפניכם.

הימני מתוך קובץ איורי התנ"ך והברית החדשה. צרפת, 1200. אומן לא ידוע. בקובץ מחולקים סיפורי התנ"ך והברית החדשה לסצנות מרכזיות, והאיור משולב בטקסט הכתוב בלטינית.

השמאלי הוא ציור של הצייר ההולנדי פרדיננד בול (1680-1616), שהיה אחד מתלמידיו של הצייר המפורסם רמברנדט. לאחר לימודיו התחתן עם אלמנתו של סוחר עשיר והקדיש את חייו לציור.

המקום מזוהה עם אתר מחוץ לירושלים, בנקודה שבה נחל קדרון נפגש עם גיא בן הִינום. מיקומו המשוער של עין רוגל היום: בתוך מסגד "ביר איוב" שבכפר סילואן, סמוך לעיר דוד.
השם "עין רוגל" מופיע בתנ"ך בספר יהושע טו, ומציין את הגבול שבין נחלת יהודה לנחלת בנימין. המקום מופיע גם בסיפור מרד אבשלום בדוד, בספר שמואל ב. מקום זה מצוין כמקום שבו המתינו יונתן ואחימעץ לידיעות מודיעיניות חשאיות מחוּשַׁי הָאַרְכִּי, שהיה בתוך ירושלים, כדי לרוץ ולהעביר אותן לדוד. למה דווקא שם? כאמור, זה היה קצה גבול נחלת יהודה.
ומהי "אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר אֵצֶל עֵין רֹגֵל"?
"אצל" – הכוונה היא "לְיַד". אם כן, כנראה הייתה אבן זוחלת ליד המעיין. אבל מהי אבן זוחלת?!
לפי פירושים (רש"י ומצודת ציון) לא האבן היא שזחלה, אלא המים. המים זרמו סמוך לאבן, ונוצרה אַשְׁלָיָה אוֹפְּטִית כאילו האבן זוחלת. הסבר נוסף הוא ששם, ליד האבן או עליה, התקיים פולחן כנעני עתיק לְאֵל בדמות נחש.

הוא בגובה של 636 מטרים מעל פני הים, והוא מהגדולים שבמעיינות הרי יהודה.
הגיחון הוא "מעיין פועם" הנובע בתוך אפיק של נחל קדרון.
מעיין הוא מקור מים טבעי, נביעה של מי תהום מתוך האדמה.
מעיין פועם הוא מעיין שהמים לא נובעים ממנו כל הזמן, אלא הם מגיחים (פועמים) מתוכו בפעימות קצובות ותדירות. מעיין פועם הוא סוג של מעיין קארסטי, כלומר מעיין שנוצר בעקבות המסת אבן גיר על ידי המים.

התיעוד האחרון של פעימות בגיחון הוא משנת 1909. אז תועדו פעימות שארכו 15 דקות בכל שעתיים-שלוש. במשך השנים נבנו ליד המעיין מתקני מים מלאכותיים, שמטרתם הייתה לאגור את המים ולשלח (לנתב) אותם לצורכי שתייה והשקיה.

מדוע הוא בורח דווקא למזבח? מדוע הוא נאחז בקרנות (בפינות) שלו? הוא חושב שהן יגנו עליו? ובכן, כן. הוא צודק.

בתקופת המקרא, מותר היה לאדם שרודפים אחריו ורוצים להרוג אותו, להיאחז בקרנות של המזבח. כשאדם נאחז בקרנות המזבח, אסור היה לפגוע בו. מדוע? כי המזבח הוא מקום קדוש, אסור להרוג אדם שמחזיק בו. אם נעביר את זה לעולם משחקי הילדות, זה קצת כמו שמישהו אומר: "פּוּס משחק".

וזה נכון בכל תנאי? לא. אם מישהו רצח, כלומר הרג אדם בכוונה, הוא לא זכאי להגנה. כך כתוב בספר שמות כא, יד: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת."
[יזיד – יעשה בכוונה, במזיד].

אדוניהו לא היה המלך הראשון וגם לא האחרון שעשה לעצמו מרכבה והקיף את עצמו במשמר אישי.
גם המלך האשורי שלמנאסר השלישי, שחי בשנים 858-824 לפנה"ס, נהג במרכבה כאשר נתיניו הולכים לפניו ומאחוריו (כפי שאפשר לראות בתבליט).

תבליט זה הוא ממצא ארכאולוגי מלפני 2,600 שנה, חלק מ"שערי בלאוואת" שנמצאו בעיר בלאוואת – אתר ארכאולוגי במחוז נִינְוֵה שבעיראק. השערים עצמם, בגובה 4 מטרים, היו עשויים מעץ ארז. העץ נרקב, ומה שנשאר הם לוחות ברונזה שעיטרו את השערים. הם נמצאו בשנת 1878 ונמצאים כיום במוזיאון הבריטי.