המים המרים במרה ואיסוף המן

המדרש אומר כי המים לא היו מרים אלא העם שהגיע אל המים היה מר בהתנהגותו.
לפי המדרש, עם ישראל שזה עתה יצא ממצרים היה רגיל לשפע של מים. פתאום הם נחשפים למדבר הצחיח, האיום הכי גדול פתאום הוא היעדר המים החיים. עַם שיצא ממקום שבו זרַם הנילוס ומים לא היו בכלל מקור לדאגה, פתאום מגיע למקום חסר מים. הם רואים את מעט המים שנגלים אליהם במי מרה וצועקים "למה? האם זה מה שנשתה?" המרירות שלהם נובעת מהפחד העמוק שלהם. ועל זה אומר המדרש: "הדור היה מר במעשיו".

הדימוי שמתאר את הגעגוע של בני ישראל למזון בשפע הוא סיר הבשר שמתאר את חיי הרווחה במצרים. כיום משתמשים בביטוי הזה באופן דומה כשרוצים לתאר חיי שפע ונוחות, לדוגמה "תמיד היו יהודים שהעדיפו לשבת על סיר הבשר בחוץ לארץ".

גם היום משתמשים בדימוי "כצפיחית בדבש" כדי לתאר מאכל שטעמו ערב לחך, בדרך כלל מאכל מתוק. אפשר להרחיב את השימוש לא רק למאכלים: לדוגמה, דבריו היו באוזנינו כצפיחית בדבש.

וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ
מילים: תלמה אליגון-רוז

בַּחֲצִי הַלַּיְלָה הֵם אָרְזוּ אֶת הַכֹּל
וְיָצְאוּ בְּעַם כָּבֵד לְמַסָּע לֵילִי גָּדוֹל
הַבָּצֵק עוֹד לֹא נֶחְמַץ
וְהַצֹּאן בְּשׁוֹט הוּאַץ
אֶל לֹעוֹ שֶׁל הַמִּדְבָּר
וְאֶל הַחוֹל.

אָז שָׁלַח פַּרְעֹה אֶת כָּל רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו
יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל צָעַק: מַה יִּקְרֶה לָנוּ עַכְשָׁו?
הָעַמּוּד הָיָה מַחְסוֹם
וְהַיָּם יָבַשׁ פִּתְאוֹם
וְהָלְכוּ כְּמוֹ מְלָכִים בַּיַּבָּשָׁה.

וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ
וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ
וְעַמּוּד עָשָׁן בַּיּוֹם
וְעַמּוּד שֶׁל אֵשׁ בַּלֵּיל
אֶת הַדֶּרֶךְ סִמְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל.

אֲרֻכָּה הַדֶּרֶךְ, וְהַיּוֹם כֹּה קָצָר
וְנָחִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצִלּוֹ שֶׁל עֵץ תָּמָר
הֵם הֵלִינוּ בְּסִינַי
לֹא יָכְלוּ יוֹתֵר וְדַי
לֹא פָּשׁוּט לִחְיוֹת בַּחֹם בְּלִי סִיר בָּשָׂר.

אָז הוֹרִיד הָאֵל מִשָּׁמַיִם מָן צָחוֹר
וּבָעֶרֶב בָּא הַשְּׂלָו, שֶׁבְּשָׂרוֹ טָהוֹר טָהוֹר
הֵם הִגִּיעוּ לִרְפִידִים
אַךְ אֵין מַיִם לַיְּהוּדִים
וּמשֶׁה שֶׁלָּנוּ אָז הִכָּה בַּצּוּר.

וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ…

לִרְפִידִים הִגִּיעַ עֲמָלֵק הַמְּאַיֵּם
בְּחֻצְפָּה שֶׁאֵין לָהּ קֵץ הוּא רָצָה לְהִלָּחֵם
אָז הֵרִים משֶׁה יָדָיו
עֲמָלֵק פָּשׁוּט נִגַּף
אֵיזֶה יֹפִי שֶׁל תַּכְסִיס הָיָה לָהֶם.

אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ
אַרְבָּעִים שָׁנָה מִדְבָּר, זֶה בִּכְלָל לֹא תַּעֲנוּג
כְּשֶׁלִּכְנַעַן הֵם עָלוּ
כֹּה שָׂמְחוּ וְצָהֲלוּ
וְהוֹרִישׁוּ לָנוּ אֶת הַצִּיּוֹנוּת.

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.

האישה הלבושה בכחול לבן במרכז היצירה עומדת אנכית זקופה יציבה ורגועה ומדגישה עוד יותר את הפעלתנות של שאר הדמויות.
נראה שהאוספים מפחדים שאולי הנס הזה לא יתחדש, הם חוששים משובו של הרעב. אולי המן לא יספיק לכולם ועליהם למהר ולאסוף אותו?

ה"מן" שעל האשלים מקורו בהפרשות של כנימות. הכנימות מוצצות את הסוכרים שבמוהל הצמח לצורכי קיומן. את עודפי המוהל המתוק, שאינן מנצלות לבניין גופן, הן מפרישות כטיפות שקופות, המתגבשות באוויר היבש לגבישי סוכר לבנים.
גרגרים אלה, שטעמם כטעם דבש וגודלם זעיר, משמשים למאכל אדם.
הערבים מכנים אותם בשם: "מן" או "מן מן סמא" (מן מן השמיים).

מתוך מקראנט