סיפור לידת שמואל

בפרק מתואר שאלקנה אוהב את חנה יותר מאשר את פנינה. אלקנה מנסה לעודד את חנה במילים ובמעשים. מילים: הוא מנסה לדבר על ליבה של חנה, ואומר שאהבתו הרבה אליה טובה יותר מעשרה בנים. מעשים: כשהם עולים לשילה אלקנה מקריב קורבן לאלוהים, ולחנה הוא נותן "מנה אחת אפיים", מנה כפולה מן הקורבן. כיום הביטוי "מנה אחת אפיים" עדיין מקובל, אך לרוב דווקא במשמעות הפוכה, שלילית. היום משתמשים בביטוי זה במשמעות של להחזיר למישהו פגיעה כפולה ומכופלת.

בתפילתה נדרה חנה שאם ייוולד לה בן, היא תגדל אותו כנזיר ותמסור אותו לעלי הכהן והוא יעבוד את אלוהים כל חייו.
כשלבסוף נולד לה הילד היא קראה לו "שמואל", לדבריה משום ששאלה אותו (קיבלה אותו בהשאלה) מאלוהים. ה' נתן לחנה את הילד לזמן קצוב, כי למעשה הוא יועד לעבודת אלוהים על פי ההסכם שערכה בליבה עם ה'. חנה מוסרת את בנה לעלי במשכן שילה, ובעצם משאילה את הבן ששאלה.

גם מעצם היותה חלוצה שהתיישבה בקיבוץ דגניה וחלתה בשחפת, אך בעיקר בשל הכמיהה העזה שלה לילד. משאלתה זו לא נענתה, לעומת משאלתה של חנה. במקום ילדים השאירה אחריה רחל המשוררת מורשת של שירים. אחד מהם הוא השיר "אוּרִי", הידוע יותר בשם "עֲקָרָה" (כדאי לשים לב בתמונה מה היה שם השיר במקור). מוזמנים להאזין לשיר.

הכמיהה של חנה לבן היא כמיהה חוצת גבולות, תקופות וגם מינים. נשים רבות, וגם גברים, הזדהו עם הכאב שלה, ובמהלך הדורות ניסו לתאר את הרגשות שלה באמצעות שירים ויצירות אומנות. הצייר הגרמני גוסטב שטאל צייר את הגלויה הזו בגרמניה בשנת 1920, ונתן לה את השם "חנה אֵם שמואל הנביא".

רמה, כפי שרומז עליה שמה (המילה "רָם" פירושה גבוה, מתנשא לגובה), היא מקום מוגבה. לפי המתואר בפרק זה ובאזכורים אחרים במקרא, מדובר במקום גבוה שנמצא בהר אפרים. הצעות רבות הוצעו במחקר למקומו של ישוב זה. כיום מקובל לזהות את הישוב הזה עם הכפר אַ-רַאם, שנמצא כתשעה קילומטרים מצפון לירושלים.

במשך זמן רב עמד בשִׁילֹה המשכן שבתוכו ניצב ארון הברית. למעשה מסופר עליה כבר בתקופת ההתנחלות – בספר יהושע מתואר כי בשִׁילֹה הוקצו הנחלות לשבטים וכי שם נקבעו הערים לַלְוִיִּים. הארכאולוג ישראל פינקלשטיין, שחפר בשִׁילֹה, מציין כי היה קל למצוא את מיקומה של העיר בשל נקודות הציון המתוארות בספר שופטים, כיוון שמקומן של בית-אל ודרך ההר העתיקה ידועים, היה קל לאתר את מקומה של שִׁילֹה. נוסף על כך, עדויות שהתגלו בחפירות ארכאולוגיות בתל מתאימות למסופר בספרי המקרא, שם מתוארת שילה כמקום פולחן ומסחר מרכזי. במבנים שהתגלו בחפירות נמצאו שברים של כלי חרס – קנקנים, פַּכִּים ואף סירי בישול.

אף שלתהליך הַפִּרְיוֹן אחראים שני בני הזוג, הגבר והאישה, בתקופה הקדומה רק האישה הייתה מקושרת ליכולת להרות, ומכאן גם לעקרוּת. בגלל ההתערבות האלוהית בתהליך הביולוגי בין הגבר לאישה, יש חוקרים שמכנים דגם סיפורי זה בשם: "משולש הַפִּרְיוֹן". הנשים העקרות הן נשים בעלות חשיבות במסורת התנ"כית – למשל שרה, רבקה ורחל. והילד שנולד כתוצאה מן הנס ומן ההתערבות האלוהית, הוא אישיות מיוחדת או מנהיג חשוב – למשל יצחק, יעקב, שמשון. עקרות ובעיות של אי-פוריות נפוצות בימינו, לעיתים אצל הגבר ולעיתים אצל האישה. בזכות ההתפתחויות המדעיות יש היום טיפולים רפואיים שנועדו לסייע למבקשים ולמבקשות להביא ילד לעולם.

מאז ומעולם אנשים התפללו וביקשו דברים מעומק ליבם, כל אחד לפי שיטתו ולפי האלוהים שלו, אבל בכל דת התקינו מסגרות רשמיות לתפילות המאפיינות אותה. כך גם חכמי התלמוד הגדירו את המסגרת הרשמית לתפילות המקובלות. את תְפִלַת הָעֲמִידָה המכונה גם תְפִלַת שְׁמוֹנֶה-עֶשְׂרֵה, שהיא התפילה המרכזית ביהדות, התקינו חז"ל על בסיס תפילת חנה. בהתאם לדרך שבה התפללה חנה בפרק שלנו, הם קבעו שלושה כללים לתפילה: כוונת הלב, תנועת השפתיים והקול שאינו נשמע. ודאי לא תתפלאו לשמוע שלתפילה זו קוראים גם "תפילת הַלַחַשׁ".

לאחר שנים רבות של שלטון לא יציב שאפיין את תקופת השופטים, שבה בכל פעם היה שופט אחר משבט אחר, נולד האיש, הנביא, שיַמליך ויפיל מלכים לפי רצון האל.

הקרדיט הוא: חדשות התנ"ך: נביא נולד / חינוכית ראשונים בעולם, 2016