קריעת ים סוף

לפי המדרש, נחשון בן עמינדב היה הראשון שהעז לרדת למים עוד לפני שים סוף נבקע לשניים, ולכן במהלך השנים הוא הפך להיות סמל לראשוניות ולהֶעָזָה.

הביטוי "קשה כקריעת ים סוף" מופיע בתלמוד. כאשר רצו חז"ל לתאר קשיי פרנסה אמרו – "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף".
ובהקשר של גברים ונשים נאמר – "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף", כלומר קשה לשדך וליצור זוגיות.
גם היום משתמשים בביטוי לתיאור משימה קשה וממושכת, לדוגמה: לימוד השפה העברית קשה כקריעת ים סוף.

מצד אחד הוא רֵאָלִיסְטִי (גלי הים נראים כמו במציאות, ממש כמו צילום) ומצד שני יש בו אווירה של אגדה, אווירה מכושפת ומכַשפת את המתבונן.
האומן מצליח להעביר אלינו את גודל המעמד, את העוצמה שלו, את היותו אירוע מלא הוד אך גם מפחיד. המפגש בין ניגודים – שמיים ומים, אור וחושך – מעצים את הדרמה. האומן ממחיש לנו אירוע שחורג מחוקי הטבע הרגילים, שמזכיר את סוף העולם וגם את בריאת העולם, שבה האל הבדיל בין השמיים למים ובין האור לחושך.

אומנות נָאִיבִית מתאפיינת בצבעים עזים, במבט ילדותי ותמים על העולם, בכנות ובהומור, ומקרינה שמחה ושלווה.
בציור הזה בחר האומן להעמיד במרכז את הסצנה של שירת מרים והנשים. שלוש דמויות הנשים, האוחזות תוף, כלי מיתר ומצילתיים, תופסות מקום נכבד משטח היצירה. בחלק השמאלי אנו רואים את ההתרחשות שבדרך כלל תופסת מקום מרכזי – פרעה ופרשיו טובעים בים סוף.

אחרים סבורים שבני ישראל חצו דווקא בצפון הים האדום, באזור ים סוף המוכר לנו כיום. ויש שאינם מחפשים את המיקום המדויק של מיקום החצייה כי אינם מאמינים שהוא חשוב להבנת הסיפור השלם.

הים האדום הוא אחד מארבעה ימים הנקראים בעברית ובשפות רבות נוספות על שם צבעים. האחרים הם: הים השחור, הים הלבן והים הצהוב. הים האדום נקרא כך עוד מהעת העתיקה, ויש השערות רבות בנוגע למקור שמו.
המליחות הגבוהה של המים והטמפרטורה הקבועה אפשרו למינים רבים של דגים ובעלי חיים אחרים להתפתח בו, ורִיף האלמוגים שלו עשיר ומגוון.

רוח קדים היא רוח מזרחית יבשה שמקורה במדבר, היא חמה בעונות המעבר ובקיץ, וקרה בחורף.
חוקרים ומדענים ניסו להציע תאוריות שונות למה יכול לגרום לים לסגת ולבני אדם ללכת בתוכו, אחת מהן היא הרוח החזקה.