שושלת דוד

"עיקר מיטרין" הוא צירוף על פי היוונית, ומשמעותו: "רחם" (שימו לב לדמיון הצלילים: מיטרין – mother). הביטוי החד פעמי "וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן" (פסוק יג), במקום "וַתַּהַר וַתֵּלֶד" המקובל בתנ"ך, עורר את תשומת ליבם של בעלי המדרש. ייתכן שההיריון נתפס כמתנת האל בעקבות מה שנראה כעקרותה של רות במשך שנות נישואיה למחלון, וייתכן שיש להבין אופן ביטוי מיוחד בגלל חשיבותו של הצאצא העתיד להיוולד משושלת זו.
עקרותן של אימהות היא מסורת מקראית נפוצה: שרה, רבקה, רחל, חנה ואימו של שמשון היו עקרות, ולידת בניהן היא מאורע הזוכה לתשומת לב מיוחדת. המשפט "עיקר מיטרין לא היה לה וגילף לה הקב"ה עיקר מיטרין" מופיע במדרש גם לגבי שרה וגם לגבי רבקה. בכך מצטרפת רות אל הנשים המקראיות שהריונן נחשב לנס.

מבוסס על גילה וכמן, אתר 929

השם נאמר בקול, שובר את הדממה הסקרנית, ואנחת רווחה נשמעת בקהל. לאדם יש שם!
בפרק ד משמעות הביטוי היא מילולית: יושבי שער העיר מברכים את נעמי עם לידת בנה של רות (הנחשב המשך לבנה המת של נעמי). כך יישאר בעם ישראל זכר למשפחתה של נעמי.

ראש העיר, מאיר דיזינגוף, לא אהב את היזמות הפרטית של שפירא וזימן אותו לפגישה. לאחר שעלו כמה "אי הסכמות" בין השניים, החליט ראש העיר לקרוא לסמטאות על שמו של אף אחד. וכך נקבעו השמות – "סמטה אלמונית" ו"סמטה פלונית".

רוּת הַמוֹאֲבִיָה
מילים: בתיה כרמי
לחן: נורית הירש

אֶת עַמָּהּ וּבֵיתָהּ עָזְבָה
בְּעִקְבוֹת צַו לְבָבָהּ
(בְּעִקְבוֹת צַו לְבָבָהּ).
אֶל עַם זָר עִם נָעֳמִי הָלְכָה,
וְגוֹרָל בְּגוֹרָל שָׁזְרָה
(וְגוֹרָל בְּגוֹרָל שָׁזְרָה).

אַל תִּפְגְּעִי בִּי לְעָזְבֵךְ
לָשׁוּב מֵאַחֲרַיִךְ,
כִּי בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ,
אֵלֵךְ בְּעִקְבוֹתַיִךְ!
אַל נָא תִּפְגְּעִי בִּי לְעָזְבֵךְ
לָשׁוּב מֵאַחֲרַיִךְ,
כִּי בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ,
אֵלֵךְ בְּעִקְבוֹתַיִךְ.
וּבִנְשֹׁב בַּשָּׂדוֹת רוּחוֹת,
שִׁבּוֹלִים אָז תֵּצֵא לִלְקֹט
(שִׁבּוֹלִים אָז תֵּצֵא לִלְקֹט).
הַמּוֹאֲבִיָּה בִּשְׂדוֹת בֹּעַז,
כִּי הָיָה לְבָבָהּ כֹּה עַז
(כִּי הָיָה לְבָבָהּ כֹּה עַז).

אַל תִּפְגְּעִי בִּי…

אֶת עַמָּהּ וּבֵיתָהּ עָזְבָה
בְּעִקְבוֹת צַו לְבָבָהּ
(בְּעִקְבוֹת צַו לְבָבָהּ).
הַמְּלוּכָה לָהּ נִתְנָה כְּשַׁי
אֶת דָּוִד – אֶת דָּוִד בֶּן יִשָׁי
(אֶת דָּוִד – אֶת דָּוִד בֶּן יִשָׁי).

© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם.

חליצת הנעל מסמלת את הוויתור להמשיך את משפחת האח המת, והיריקה מסמלת שוויתור זה הוא מעשה בזוי. במגילת רות מתואר טקס חליצה שונה במקצת: טקס זה היה קשור ככל הנראה לא רק לייבום אשת האח המת – אלא גם לפעולה משפטית של העברת בעלות על נכסי מקרקעין. הטקס מסמל את ההליך המשפטי של העברת הרכוש של אלימלך ובניו המתים לבעלותו של בֹּעַז, ובכלל זה – גם את העברתה של רות המואבייה, שאותה "קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ" (פסוק י). כך הועברו הזכויות על רכושו של אלימלך ובניו בהליך משפטי מסודר שהתבטא בחליצה. היריקה, שהיא חלק מטקס החליצה בתורה, אינה נזכרת במגילת רות.

מעובד על פי: פיליפ טריה ומתיה קם, לקסיקון לתרבות ישראל. © מטח

הרעיון ששימור שמו של אדם קשור לשימור נחלתו עולה בפשטות מסיפור בְּנוֹת צְלָפְחָד, המסופר בספר במדבר. בבקשתן לרשת את נחלת אביהן, למרות שהן נשים, טענו הבנות: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן, תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (במדבר, פרק כז פסוק ד).

מתוך: יעל ציגלר, "הקמת שם המת: נישואי ייבום", בית המדרש הווירטואלי ע"ש ישראל קושיצקי. © כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון 2018 – 1997