אבן העזר וארון האלוהים

אולם, זו אמונה שאינה מאפיינת את אמונת ישראל אלא את אמונת הפלשתים. הפלשתים ראו בפסלונים ובחפצים שונים דמויות המייצגות את האלים שלהם, והשתמשו בהם כמו קְמֵעוֹת שיש להם כוח להגן על מי שמחזיק בהם. לכן הם חוששים כאשר בני ישראל מביאים את ארון הברית לקרב, בניגוד ל"אתמול שלשום". הסיבה לחשש הגדול שלהם מהופעת ארון הברית היא שהפלשתים מפרשים את נוכחותו בשדה הקרב כנוכחות אלוהי ישראל עצמו בקרב. היום, בשפה העברית המודרנית, נהוג לומר: "כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם", וזאת כאשר רוצים לתאר אירוע שחוזר על עצמו באופן שגרתי. 

כך מתאר המחבר המקראי את מצבם של הפלשתים באשדוד, בעקרון ובגת לאחר הגעת ארון ה' לעירם. בכל מקום שאליו הגיע הארון הייתה התרחשות שלילית עבור הפלשתים. באשדוד – פסל האל דגון נפל פעמיים, והפלשתים פירשו זאת כמתקפה של אלוהי ישראל על האל שלהם. כמו כן, אנשי אשדוד, בנוסף לאנשי גת ועקרון, סבלו ממגפת טחורים עם הגעת הארון לעירם, מגפה שגבתה נפשות רבות. כזכור לנו מפרק ד, הפלשתים ידעו על המכות שנחתו על המצרים כאשר היו אויבי ישראל, והינה קיבלו בעצמם הוכחות לכוחו הרב של ה'. הפלשתים הניחו שארון הברית מביא עימו מזל רע עבורם, ורצו לסלקו מקרבם מתוך פחד האלוהים, פחד מוות.

פסלון האישה היושבת, שנמצא בחפירות בשכבה הפלשתית באשדוד, הוא כנראה צַלְמִית של אֵלָה מקומית. לצלמית ראש ציפור, שאופייני לחפצי פולחן פלשתיים, והיא מעוטרת בדגמים גאומטריים בשני צבעים האופיניים לאומנות הפלשתית.

המחקר הסביבתי באפק הראה כי בתקופה הישראלית היו מעט יישובים באזור ההררי, אחדים מהם התקיימו רק בתקופת ההתנחלות והשופטים. אחד היישובים הללו, השוכן קרוב ביותר לאפק על הדרך העולה מאפק לשילה, הוא עִזְבְּת צַרְטַה. הנטישה הכללית של היישוב באמצע המאה ה-11 לפני הספירה הייתה בוודאי תוצאת קרב אבן העזר שהתחולל במקום. בחפירות ארכאולוגיות שערכו באתר פרופ' משה כוכבי ופרופ' ישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת תל אביב, נמצאו שרידים מן המאה ה-10 לפנה"ס ומתקופות קדומות יותר, וזוהו ביישוב שלוש תקופות התיישבות מימי ההתיישבות הישראלית. בין השרידים מצאו הארכאולוגים כתובת המכונה "כתובת אבן העזר". מדובר באוֹסְטְרָקוֹן (מִכְתָּב על חֶרֶס) שעליו שלוש שורות ו-80 אותיות. האותיות זוהו כאותיות האלף-בית בכתב עברי קדום, בשלב מוקדם של התפתחות כתב זה מכְּתב כנעני קדום. לכתובת זו חשיבות רבה בחקר הכתב העברי העתיק. קרדיט: עזבת צרטה / דברי הימים – פודקאסט על המזרח הקדום, 2017

בין השאר נמצאו במקום חלקי כלים ששימשו כנראה לפולחן. באחת משכבות האתר זיהה הארכאולוג ישראל פינקלשטיין מבנה שניכר כי חרב בשרפה גדולה. על סמך הממצאים של כלי הפולחן ועל סמך הסיפור המקראי על המערכה באבן העזר, מות בניו של עלי ושמואל, הסיק פינקלשטיין ששרידים אלה הם תוצאה של הרס שִׁלֹה בידי הפלשתים בסוף ימי הנהגתו של עלי. משערים כי חורבן שִׁלֹה אירע לאחר נפילת ארון הברית בשבי, ואז היא חדלה להיות מרכז דתי. חורבן שִׁלֹה מוזכר במקורות תנ"כיים מאוחרים יותר: בנבואת ירמיהו – "כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (ירמיה ז, יב).

תל אפק (תל ראש העין) שוכן על מקורות הירקון. בתל זה שכנה העיר אפק, הידועה מן המקרא, מתעודות אשוריות ואף מתעודות מצריות כבר מראשית האלף השני לפני הספירה. הירקון היה גבולה הצפוני של ארץ פְּלֶשֶׁת, ואפק, שעל מעיינות הירקון, הייתה מעוזם של הפלשתים. מכאן אספו מדי פעם את צבאותיהם ויצאו למלחמה נגד בני ישראל שבאזור ההר. בחפירות באתר, נמצאה קרמיקה פלשתית אופיינית וכמו כן, צלמיות פלשתיות המוכרות בשם "צלמיות אשדודה". הן זוהו לראשונה בעיר הפלשתית אשדוד ומכאן שמן. על חשיבותה של אפק כמקום שחוֹלֵשׁ על המעבר שבין צפון הארץ לדרומה, מעיד גם סיפורו של אֵסַרְחַדּוֹן מלך אשור, המזכיר אותה בעת מסעו למצרים (שנת 671 לפני הספירה).

נסיון להכריע בקרב – בני ישראל צירפו את הארון לקרב בתקווה שהוא יעזור להם לנצח במערכה. שבי – נשבה בקרב אֶבֶן הָעֶזֶר (הקרב בין בני ישראל לפלשתים המתואר בפרק ד). אשדוד, גת ועקרון – שמות ערי הפלשתים שבהן שהה ארון הברית. מגפות – בכל מקום שבו שהה הארון הוא גרם למגֵפות קשות. שבעה חודשים – פרק הזמן שלקח לפלשתים להחזיר את הארון בצירוף מתנות. בית שמש – גם עם השבתו של הארון אל עם ישראל אין ברכה; אנשי בית שמש מתו במגֵפה קשה. קריית יערים – הארון שהה שם 20 שנה.

באזור זה שלטו חמשת סרני פלשתים, שכרתו ברית בין חמש הערים המרכזיות: עזה, גת, עקרון, אשדוד ואשקלון, ומדי פעם עברה הבכורה מעיר אחת לאחרת. במרכז ברית הערים עמד מקדש האל דגון בעזה. מקדש אחר לאל זה היה בעיר אשדוד, וככל הנראה היו מקדשים לדגון בכל מרכזי האוכלוסייה הפלשתית בדרום הארץ.
הדעה המקובלת במחקר היא שדגון היה האל האחראי לדגן ולתבואה, ומכאן שמו. החוקרים מציינים שדגון, אל התבואה והמחסנים, מוזכר גם במיתוסים של עמים שונים במזרח השמי הקדום. סברה אחרת, מקובלת פחות, היא שהשם קשור דווקא לדגים, ונוהַג העם הפלשתי לשכון בערים הסמוכות לחוף מחזק השערה זאת.
מתיאורים שונים בספרי המקרא ניתן ללמוד שבני ישראל שילבו לעיתים פולחנים דתיים של עמים אחרים שהקיפו אותם, לצד הפולחן לה'. לתופעה זו קוראים סִינְקְרֶטִיזְם, שילוב אֱמוּנוֹת, והיא אסורה על פי המקרא. אף שבני ישראל אימצו חלק מהפולחן של אלים כנעניים שונים, האל דגון נשאר מחוץ לתחום. הסיבה לכך היא שהפלשתים היו אויבים מושבעים של בני ישראל בתקופת השופטים, ועד לתקופתו של שמואל, אשר "ירש" אותם כאויבי ישראל.