קדושת החיים

בשיח היהודי המצפוני של אחריות, המאורע הקשה איננו יכול להתפוגג מאליו, כאילו לא התרחש, רק משום קשיי החקירה. משהתרחש רצח – נדרשת תגובה חברתית, וגם אם עקב הנסיבות לא תוטל אשמה על איש, עדיין קיימת אחריות כללית של הקהילה הרלוונטית.
הביטוי "ידינו לא שפכו את הדם הזה" מוגדר כווידוי שלילי, מפני שהוא מציין מה לא נעשה. מצד אחד יש בו משום הסרת אשמה. אבל מצד אחר יש בו משום קבלת אחריות. מנהיגי העיר אינם מתעלמים מכך שדם נשפך ואדם מת בתחום אחריותם. הם מקבלים אחריות גם אם אין סיכוי למצוא את האשם – ומקיימים טקס חלופי המבטא זאת.
היום נוהגים להשתמש בביטוי "ידיי לא שפכו את הדם הזה" במשמעות הפוכה, כהתנערות מאחריות. הביטוי משמש כמין טענה שהדובר אינו קשור לטרגדיה שקרתה.

מבוסס על: אבי שגיא וידידיה צ' שטרן, מולדת יחפה: מחשבות ישראליות, 2011, עמ' 195. © עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה. ועל עולם התנ"ך – דברים, 2002, עמ' 160, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.

הפסוק אינו מתכוון לקבוצה אנושית מסוימת, ואין בו התניה כלשהי. הוא קובע את מעמדו של האדם באשר הוא אדם, בכל הזמנים, בכל הנסיבות, ומגדיר את הערך המוחלט של האדם – של כל אדם ואדם.
עובדה זו היא הבסיס לאיסור המוחלט על רצח: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".
בלשון ימינו משתמשים בביטוי זה כדי לבטא את שאר הרוח של האדם, את "מוֹתַר האדם" משאר היצורים, עובדה המאפשרת לו לשמור על כבודו ועל ערכיו המוסריים גם במצבים קשים, משפילים ולעיתים בלתי אנושיים.

מבוסס על: פיליפ טריה ומתיה קם, "צלם אלוהים", לקסיקון לתרבות ישראל. © מטח

עיר מקלט
מילים ולחן: אהוד בנאי

לפני שהטפטוף ייהפך למבול
אני חייב למצוא שער לא נעול
כי שוב חזר אליי הבלוז
חייב לצאת, חייב לזוז
על הכביש המתפתל בין עכו לצפת
בטבריה על המזח, יורד עד לאילת
נפלט, נמלט, מבקש עיר מקלט
נפלט, נמלט, מבקש – עיר מקלט, עיר מקלט, עיר מקלט

באופק נוצצים האורות הרחוקים
לשם אני אגיע בכוחותיי האחרונים
וְאַתְ חַכִּי בפתח והדליקי את האור בן אדם חוזר אלייך מן הכפור קחי אותי אל המזבח, לפני שאשב רועד שהאמת תצא אני בך אסתתר כי את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט, עיר מקלט, עיר מקלט

כן עד שהאמת תצא אני בך אסתתר
עד שהסופה תחלוף והקרח יישבר
עד שמעיין יבש ייפתח ויפכה
עד שהשופט יבוא ואותנו יזכה
את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט, עיר מקלט, עיר מקלט

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.

מבוסס על: דויד פרץ, "שוב חזר אליי הבלוז", אתר מיזם 929

פרשנים הסבו את תשומת הלב לעובדה שמצוות עגלה ערופה מופיעה בתוך מסכת המצוות הנוגעות לזמן מלחמה, שמתחילות בפרשת "שופטים" וממשיכות אל חלקה הראשון של פרשת השבוע הבא – "כי תצא".

מה מקומה של מצוות עגלה ערופה, שאין לה קשר לדיני המלחמה ונוהגת גם ובעיקר בזמן של שלום, לדיני המלחמה? הציע הרב לאו שמצוות עגלה ערופה עומדת כנגד האדישות לחייו של האדם, גם כזה שאין איש מכירו. מציאות מתמשכת של מלחמה ומאבק עלולה לטעת בלב היחיד והציבור אדישות מסוג זה. בעיצומם של דיני המלחמה – עוצרת התורה לרגע ומזכירה את החלל שנופל לא בשדה הקרב אלא בשדותיה של עיר היושבת לבטח.

דווקא חברה למודת אובדן וחללים צריכה להיזהר שבעתיים מלאבד את הרגישות לחייו של אדם – כל אדם.

ביהודה ובשומרון כמעט אין נחלי איתן. על פי פירוש זה לביטוי "נחל איתן", היה קשה לקיים את הטקס ולהסיר את אשמת הדם ברוב חלקי הארץ.
הפרשנים הקדומים מפרשים "איתן" במשמעות חזק, קשה. אם המשמעות היא נחל קשה, הכוונה היא למקום קשה לעיבוד חקלאי, כדרישת הכתוב: "אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ". אך לא ברור במה עדיף אתר כזה על מקום שומם ומרוחק אחר.

מבוסס על יעקב חיים טיגאי, שמואל אחיטוב (עורך), מקרא לישראל : פירוש מדעי למקרא – מקרא לישראל : דברים – כרך שני טז, יח – לד, יב, 2016 עמ' 523. © הוצאת ספרים עם עובד.

במצרים לא ידוע על ערים המעניקות מקלט, אלא על מתחם מקודש המקנה זכות זו. מתחם זה שימש מקלט לא רק לרוצחים ולמורדים, אלא גם לבעלי חוב ולנרדפים אחרים. הממונה על רשות המקלט היה הכוהן הראשי, ועם מותו של הכוהן השתחרר מי שחסה באותו מקלט.
נוהג זה עשוי לשפוך אור על דין עיר המקלט בישראל, שלפיו עם מות הכוהן הגדול, הרוצח בשגגה משתחרר מעיר המקלט.

מבוסס על: יצחק אבישור ויעקב מילגרום (עורכים), עולם התנ"ך – במדבר, 1997, עמ' 205-204, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.

בחוקי המזרח הקדום נדיר למדי הניסוח האפודיקטי, וְרוֹוֵחַ יותר הניסוח הקזואיסטי.
דוגמה לחוק בקובץ חוקי אשנונה, המנוסח בסגנון קזואיסטי:
אם אדם ישך באפו של אדם אחר ובתקו, הוא ישלם מנה אחת (60 שקל) כסף. אם בעינו – מנה אחת (60 שקל) כסף. אם שן – חצי מנה (30 שקל). אם אוזן – חצי מנה (30 שקל). סטירת לחי ישלם עשרה שקל כסף.
להעמקה