שני הפרקים עוסקים בעקרונות יסוד ומכילים טקסטים קנוניים של עם ישראל. פסוק א בפרק ו בספר דברים הוא הצהרת האמונים לאלוהים, ובפסוקים ב-ג מפורטת הדרישה לשמור את מצוותיו. בפרק יט בספר ויקרא נמנים עקרונות בתחום הדתי-מוסרי, ואפשר ללמוד מהפרק מה הופך את העם לקדוש ואילו מעשים ומצוות יוצרים קדושה.

תצוגת כיתה הורדת היחידה הדפסת יחידה

מידע כללי

ספר דברים
יחידת הפרקים פרק ו
קבוצת גיל כיתה יב
נושאים מרכזיים ביחידה
מספר שיעורים מומלץ 3
שתפו

על פי תכנון הלימודים השנתי יחידה זו אמורה להילמד בחודש מאי

שיעורים

מדרשים

ניבים וביטויים

תרבות ואומנות

סיפורו של מקום

ריאליה מקראית

סרטונים

כלל גדול בתורה

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). על פסוק זה אמר רבי עקיבא, אחד מגדולי החכמים...

מדרשים כלל גדול בתורה

"לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'."
(ויקרא יט, יח)

StockVector / Shutterstock.com

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). על פסוק זה אמר רבי עקיבא, אחד מגדולי החכמים שהיו לישראל בתקופת המשנה: זה כלל גדול בתורה.
חברו בן עזאי אמר: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם…" (בראשית ה, א) הוא כלל גדול מזה.

(עיבוד. על פי: ספרא, קדושים פרק ד, יב)

להמשך קריאה

בעיני רבי עקיבא, הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" הוא היסוד להתייחסות של אדם לחברו. ואילו בעיני בן עזאי, הפסוק "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם, בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" הוא היסוד להתייחסות של אדם לחברו, משום שעל פי פסוק זה האדם נברא בצלם אלוהים ועל כן יש לנהוג בכל אדם בכבוד.

רבי עקיבא ובן עזאי מייצגים שתי תפיסות עולם. הסבירו את עמדתו של כל אחד מהם, והוסיפו את עמדתכם.

בכל נפשך

אחד הסיפורים על קריאת שמע עוסק במותו של רבי עקיבא. האגדה בתלמוד מספרת שבתקופה שבה...

מדרשים בכל נפשך

"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ."
(דברים ו, ה)

Korawat photo shoot / Shutterstock.com

אחד הסיפורים על קריאת שמע עוסק במותו של רבי עקיבא.
האגדה בתלמוד מספרת שבתקופה שבה הרומאים אסרו על לימוד תורה, החליט
רבי עקיבא להמשיך וללמד תורה גם במחיר חייו. הוא הסביר שכשם שדג אינו יכול
לחיות מחוץ למים, כך הוא אינו יכול לחיות בלי לימוד תורה. רבי עקיבא נתפס על
ידי הרומאים כשלימד תורה בציבור, והוצא להורג.

לקריאת המדרש

תנו רבנן: פעם אחת גזרו הרומאים שלא יעסקו ישראל בתורה.
בא פפוס בן יהודה ומצא שרבי עקיבא היה מקהיל קהל ברבים ועוסק בתורה.
לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו את רבי עקיבא ואסרו אותו בבית
האסורים.
בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן "קריאת שמע" היה, והיו סורקים
את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים וקורא קריאת שמע.
אמרו לו תלמידיו: רבינו, גם ברגעי הריגתך אתה קורא קריאת שמע?
אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על הפסוק "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" – ואפילו נוטל את
נשמתך… אמרתי: מתי יזדמן לי ואקיימנו, ועכשיו כשהזדמן לי, לא
אקיימנו?
וקרא קריאת שמע – "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", והיה מאריך את המילה "אֶחָד" עד שיצאה נשמתו ב"אֶחָד".

(עיבוד. על פי: תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף סא, עמוד ב, ועל פי ביאור מכון שלום הרטמן תכנית בארי – מכון שלום הרטמן)

אפיינו את רבי עקיבא על פי סיפור זה.
מה המטרות החינוכיות של אגדה תלמודית זו?

לפני עיוור לא תיתן מכשול

הביטוי "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" הוא אחד מהחוקים המובאים תחת הכותרת "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", המלווה...

ניבים וביטויים לפני עיוור לא תיתן מכשול

"לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל, וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'."
(ויקרא יט, יד)

NotionPic / Shutterstock.com

הביטוי "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" הוא אחד מהחוקים המובאים תחת הכותרת "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", המלווה את הפרשה כולה. מצוות "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" נראית מצווה מובנת מאליה הדנה באיסור להציב מכשולים פיזיים מול אדם שהראייה שלו לקויה, אך עיון בפרשנות היהודית לדורותיה מרחיב את המונח "עיוור" וגם את משמעות האיסור להכשלת האדם בהקשרים שונים.

מבוסס על: מרים בלומנטל, "לפני עיוור לא תתן מכשול", אתר מקראנט. © מקראנט.

ניתן להבין ביטוי זה בצורה רחבה יותר, והכוונה להכשלה של הזולת תוך ניצול נקודת התורפה שלו.
האם בדוגמאות האלה עוברים על המצווה לא להעמיד מכשול לפני עיוור, בפרשנות הרחבה של הביטוי?

אדם מנחה אדם אחר לנסוע במסלול מסוים במקום שאינו מכיר, בידיעה שהדרך שהציע אינה בטוחה ועלולה לסכן את חייו של הנהג.
המארח מגיש עוגה לאדם שחולה בסוכרת.
בית הספר מחליט לקיים בחינה בלי משגיחים.

שמע ישראל

קריאת שמע היא טקסט מרכזי ביהדות, והביטוי "שמע ישראל", המוכר כל כך, הוא צמד המילים...

ניבים וביטויים שמע ישראל

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד."
(דברים ו, ד)

“שמע ישראל", פרט מתוך פסל מנורת הכנסת שיצר האומן בנו אלקן. צילום: © תמר הירדני, ויקישיתוף

קריאת שמע היא טקסט מרכזי ביהדות, והביטוי "שמע ישראל", המוכר
כל כך, הוא צמד המילים הפותח את הפסוק הראשון שלה. בשל חשיבותה של
קריאת שמע, בקהילות מסורתיות שונות נהגו – ויש הנוהגים גם היום – לשנן
אותה לתינוקות מיום שהתחילו לדבר.

להמשך קריאה

בטקס ברית המילה קורא אבי התינוק בקול את הפסוק הפותח של קריאת שמע, והקהל חוזר אחריו; ולהבדיל – לפי המנהג, דברו האחרון של האדם לפני מותו, בנשימתו האחרונה, הוא הפסוק "שמע ישראל"'.
על פי המסורת היהודית, קוראים את קריאת שמע בכל יום בתפילת שחרית ובתפילת
ערבית, וכן בכל לילה לפני השינה.

מבוסס על: אירית חפץ, ציוני דרך : מסע זהות בשבילי תרבות ישראל, 2012, עמ' 120. © כל הזכויות שמורות למכון שלום הרטמן, ירושלים.

האם שמעתם פעם את הביטוי "שמע ישראל"? באילו מקרים? האם אתם נוהגים להשתמש בביטוי זה?

ונוס אוספת בצל / אלי שמיר

אלי שמיר, בן כפר יהושע שבעמק יזרעאל, מקדיש רבים מציוריו להתיישבות העובדת ולנופי העמק. ביצירתו...

תרבות ואומנות ונוס אוספת בצל / אלי שמיר

"וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם."
(ויקרא יט, י)

אלי שמיר, ונוס אוספת בצל, 2015, שמן על בד, 100×70 ס"מ, אוסף פרטי. © אלי שמיר

אלי שמיר, בן כפר יהושע שבעמק יזרעאל, מקדיש רבים מציוריו להתיישבות העובדת ולנופי העמק. ביצירתו זו דמות צעירה בעלת מראה אסייתי, כנראה מהגרת עבודה, כורעת בשדה. היצירה כמעט מונוכרומטית (שימוש רק בגוונים של צבע אחד), בגווני אפור וחום, ומשרה תחושה של צחיחות צרובת שמש. שם היצירה "ונוס אוספת בצל" מוסיף עוד רובד וקושר בין אלת היופי והאהבה במיתולוגיה היוונית לבין עבודת האדמה המיוזעת, שאין בה זוהר אך בהקשרים מסוימים (למשל – "הפרחת השממה") יש בה סוג של נשגבות.

כשמתבוננים בציור "ונוס אוספת בצל" של אלי שמיר לצד ויקרא יט פסוק י, אילו פרשנויות נוספות הציור מקבל?

תפילין בתרבות ישראל

אחרי מלחמת ששת הימים רכשתי מסוחר עתיקות עבור היכל הספר דבר שנתברר אחר כך שהוא...

תרבות ואומנות תפילין בתרבות ישראל

"וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ."
(דברים ו, ח)

תפילין של ראש ושל יד. צילום: Chesdovi, ויקישיתוף

אחרי מלחמת ששת הימים רכשתי מסוחר עתיקות עבור היכל הספר דבר שנתברר אחר כך שהוא קופסת תפילין ובה כל 4 הפרשיות. התפילין הקדומות שבידינו מימי בית שני היו כתובות בידי סופר סת"ם בכתב זעיר ביותר ונתעוררו בעיות מסוימות שצריך היה לאמתן במעבדה שרק למשטרת ישראל כמותה.

יום אחד נסעתי ברכבת מירושלים לתל-אביב לאותה מעבדה ובכיסי תצלומי תפילין אלו שאיש מזולתי לא ראה אותם ואירע לי מה שקורה למספר נוסעים ברכבת זו – כשעברנו את כפר חב"ד עלו כמה אברכים לרכבת ואחד מהם ניגש אלי והפציר בי להניח תפילין. סירבתי, אך משנוכחתי כי מבטאו העברי זר, שאלתיו מנין עלה והשיב לי שזה לא מכבר עלה מברית המועצות.

להמשך קריאה

שאלתיו: "ובברית המועצות הנחת תפילין"?
אמר לי: "כל ימי מאז הגעתי למצוות הנחתי תפילין".
כששמעתי כך אמרתי לו: "אם אתה בברית המועצות קיימת את המצווה הזו לא אסרב גם אני" – והנחתי תפילין.
בתל-אביב לפני רדתי מהרכבת ניגשה אלי אישה ואמרה לי: "פרופסור ידין אני שמחה שנענית לבקשתו של אותו אברך שלמעשה לא הכירך. בני מחסידי חב"ד נפל לא מזמן בתעלת סואץ".
לדבריה היה בנה החב"דניק היחיד בין הצנחנים. "לפני מותו" סיפרה "ביקרוהו אנשי פלוגתו ושאלוהו לרצונו. אמר להם: הניחו תפילין. במשך היום ראיתי בעיני רוחי כאילו אף אתה הצטרפת לבקשתו".
אני מודה שלא יכולתי לעצור בעד דמעותיי. באותו רגע אמרתי לה: "איזה צרוף מקרים מופלא! בכיסי תצלומי התפילין הקדומים ביותר שבידנו ולא אוכל לעשות עמך חסד גדול יותר מאשר להראותן לך ברגע זה".

מה גרם ליגאל ידין להיענות לבקשה שהופנתה אליו ברכבת להניח תפילין?

מזוזות הבית

"מזוזה" בלשון המקרא – כינוי לדופנות הפתח, משני הצדדים, בין הסף והמשקוף (שמות יב, ז;...

סיפורו של מקום מזוזות הבית

"וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ."
(דברים ו, ט)

שרידי בית מתקופת הבית השני שנתגלו ברחוב יפו, ירושלים. צילום בנימין סטורצ'ן, באדיבות רשות העתיקות

"מזוזה" בלשון המקרא – כינוי לדופנות הפתח, משני הצדדים, בין הסף והמשקוף (שמות יב, ז; דברים ו, ט ועוד).
על המזוזה נהגו לציין את שמו או את מלאכתו של מי שהתגורר בבית, בכתובות קצרות או ארוכות. במקדשים נהגו לחקוק על המזוזה כתובות ושמות של אלים.
בסיפור מכת בכורות במצרים מצוין שבני ישראל מרחו על מזוזות בתיהם ועל המשקוף את דם השה של קורבן הפסח (שמות יב, ז), ובכך סימנו שאין לפגוע בשוכני הבתים הללו.

להמשך קריאה

המצווה: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (דברים ו, ט) נועדה לשמש תזכורת תמידית לבני ישראל שעליהם לשמור ולקיים את מצוות ה'.
המזוזה של היום היא מגילת קלף קטנה שקובעים על משקוף הבית ועליה כתובות שתי פרשיות ("שמע" – דברים ו, ד-ט; "והיה אם שמוע" – דברים יא, יג-כא). על המזוזה נהוג לכתוב את האותיות "שדי" – אחד משמותיו של ה' או ראשי תיבות של שומר דלתות ישראל. על פי האמונה העממית המזוזה מסוגלת לשמור על בני הבית מפני פגיעה.

למזוזה מיוחסים כמה תפקידים: היא מסמנת את הבית ואת יושביו, מעניקה ביטחון מפני פגיעה ומהווה תזכורת לקיום מצוות.
איזה מתפקידיה של המזוזה בעל משמעות עבורכם, ומדוע?

מתנות עניים

מתנות עניים – מענקים מן היבול החקלאי שעל פי חוקי התורה יש לתת לעניים ולנזקקים....

ריאליה מקראית מתנות עניים

"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.
וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם."
(ויקרא יט, ט-י)

Shai Daniel / Shutterstock.com

Denys_kh / shutterstock.com

מתנות עניים – מענקים מן היבול החקלאי שעל פי חוקי התורה יש לתת לעניים ולנזקקים. יש כמה סוגים של מתנות עניים: לֶקֶט, שִׁכְחָה, פֵּאָה, פֶּרֶט ועוֹלֵלוֹת ומעשר עני.

להמשך קריאה

לקט – השיבולים שנפלו בזמן הקציר, ואותן חייבים הקוצרים להשאיר לנזקקים הבאים ללקט בשדה: "וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט… לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אוֹתָם" (ויקרא יט, ט-י).
שכחה – אלומת שיבולים שנשכחה בשדה בשעת הקציר, ואף היא שייכת לנזקקים. בעל השדה אינו רשאי לחזור ולקחת את העומר שנשכח: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים כד, יט).
פאה – היבול שבפאת השדה (או בקצה המטע), וגם אותה יש להשאיר לנזקקים: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר" (ויקרא יט, ט). הגדרת השטח הנחשב לפאה אינה נזכרת בתורה אלא במשנה.
פרט ועוללות: פרט – הלקט שבכרם: גרגרי הענבים הנושרים בשעת הבציר; עוללות – אשכולות קטנים של ענבים מועטים. גם הפרט והעוללות שייכים לנזקקים, ובעל השדה אינו רשאי לבצור אותם: "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט, י).

הפסוק המצווה על דאגה לעניים מסתיים בקביעה "אני ה' אלוהיכם". הסבירו את הקשר בין תוכן הפסוק לבין האמירה שבסופו.

פאת השדה

בעלי הרכוש מצווים להניח חלק מיבולם לעניים: הם מצווים שלא לקצור את השדה עד קצהו...

ריאליה מקראית פאת השדה

"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט."
(ויקרא יט, ט)

Vitalis83 / Shutterstock.com

בעלי הרכוש מצווים להניח חלק מיבולם לעניים: הם מצווים שלא לקצור את השדה עד קצהו ("פאה"), לא ללקט שיבולים או ענבים שנפלו ארצה בזמן הקציר או הבציר ("לקט") ולא לחזור ולאסוף עוללות ועומרים שנשמטו ונשכחו בשדה ("שכחה"). מה שנותר בשדה נועד לעני ולגר, לאלמנה וליתום — מי שאין להם חלקת אדמה משלהם או מי שקשרי המשפחה שלהם נותקו. מצוות אלו אינן בגדר צדקה ואינן נחשבות למתנות שבעל הקרקע מעניק לנזקקים, אלא החלק ששייך לחסרי הקרקע מתוך השפע שהעניק האל.

מבוסס על: חנוך דגן ובנימין פורת, מבקשי צדק: בין חברה לכלכלה במקורות היהודיים, 2016, עמ' 456. © כל הזכויות שמורות למכון הישראלי לדמוקרטיה.