רש"י על פסוק ב:
'אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה' – לאחד משדות אנשי העיר אחרי אחד מהם אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו שלא יגער בי.
ר' אברהם אבן עזרא על פסוק ב:
'אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו'. יש אומרים כי הוי"ו שב אל בעז הנזכר.
רות מחליטה לעשות מעשה וללכת לדאוג לה ולחמותה, נעסוק בשאלה: האם היא צריכה לסמוך על החסד והחמלה של אנשים כלפיה? ונלמד כיצד המקרא מצפה מהחברה לנהוג כלפי השכבות החלשות בעם.
הצעה ראשונה – שאלה לדיון:
הצעה שנייה – נאום גולדה מאיר:
נקרא עם התלמידים את דבריה של גולדה מאיר.
נשאל את התלמידים:
הצעה שלישית – דו"ח ודיון:
נקרא עם התלמידים קטע מתוך הדו"ח השנתי של מרכז אדוה על תמונת המצב החברתית בשנת 2017. הדו"ח עוסק בתחומים אלה: עבודה ושכר, חינוך והשכלה גבוהה, דיור, בריאות, רווחה, פנסיה וכו'.
היכרות עם דמותו של בעז:
נקרא יחד בקול את פרק ב פסוקים א-יח, ובעת הקריאה המורה "תתרגם" את המילים הקשות. נחזור ונקרא את פסוק א ונשאל את התלמידים:
גיבור חיל – מה זה אומר?
נשאל את התלמידים:
האסוציאציה שעולה לרובנו היא איש חזק, אמיץ ואיש מלחמה. אכן זה אחד הפירושים, אך גיבור חיל מתאר גם איש עשיר בעל מעמד חברתי גבוה.
נשים לב שזוהי אקספוזיציה לפרק ולמה שעומד לקרות.
פעולותיה של רות:
נשאל את התלמידים:
נקרין על הלוח את פירושיהם של רש"י ושל אבן עזרא.
נקרא עם התלמידים את ניתוח הביטוי 'מצא חן' מתוך אתר האקדמיה ללשון.
הערה: בכיתות מסוימות אפשר לדלג על קריאת הקטע ולסכם בשתי המשמעויות שמופיעות בהמשך.
נשאל את התלמידים:
היחס לשכבות החלשות בחברה בתקופת המקרא – עבודה בקבוצות:
נחלק לתלמידים את דף העבודה לעבודה בקבוצות (ראו פתרון למורה. נמצא גם בממערך השיעור).
לאחר העבודה בקבוצות נשאל את התלמידים:
דיון במליאת הכיתה:
נקרא את פסוק ג בקול. רות מגיעה לשדה ללקט שיבולים "וַיִּקֶר מִקְרֶהָ", במקרה, היא מגיעה לשדה של בעז.
אפשר לחזור לפירושו של אבן עזרא על המילים "אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו" בפסוק ב.
נקרין על הלוח את צילומו של עדי נס 'רות ונעמי'. עדי נס מצלם תמונות כדי להציג נושאים חברתיים בישראל בהשראת סיפורי המקרא – תמונה זו צולמה בהשראת סיפור רות ונעמי.
תוכן: למדנו כיצד המקרא מצפה מהחברה לנהוג כלפי השכבות החלשות בעם מתוך קריאת מקורות על חסד ונתינה למסכנים ועל הדרכים לעזור להם, עסקנו בפירוש הביטוי 'למצוא חן' ודנו בשאלה: האם רות צריכה לסמוך על החסד והחמלה של אנשים כלפיה, או שהאדם צריך גם לדאוג לעצמו בזמנים קשים?
מיומנויות: לימוד מקורות וחוקים.
מתודות: עבודה ללימוד משמעות הביטוי 'למצוא חן' ומקורו, עבודה בקבוצות על החוקים ביחס לשכבות החלשות בחברה בתקופת המקרא, דיון על היחס לעניים בימינו – תפקידה של החברה, של המדינה ושל העניים עצמם.
"אין זה מקרה שאחד החוקים הראשונים שנתקבל בכנסת הראשונה היה חוק לימוד חובה חינם, ואין זה מקרה שאנו דנים עכשיו בחוק ביטוח לאומי. הדור שזכה לכונן את המדינה העברית מוכרח להיות חדור באחריות הגדולה הרובצת עליו… עם קבלת חוק צנוע זה אנו מניחים אבן פינה לבניין חברה, שבה לא יהיה יתום מופקר, ולא יהיה זקן הבוכה על זקנותו, ולא בחסדם של נדיבים יהיו תלויים החלשים בתוכנו כי אם בתור אזרחי המדינה יקבלו את המגיע להם… והייתה המימרה (האמרה) 'כל ישראל ערבים זה לזה' לחוק במדינת ישראל".
(גולדה מאיר בנאום בכנסת בהגשת חוק ביטוח לאומי לקריאה ראשונה, 1953)
מצבם הכלכלי של ישראלים רבים קשה עד כדי כך שהם נאלצים לעתים לוותר על סיפוק הצורך האנושי הבסיסי ביותר – מזון. שיעור המוותרים על אוכל גדל ככל שרמת ההכנסה יורדת: ב-2013, 38.5% מבני 20 ומעלה ברמת הכנסה נמוכה דיווחו על ויתור על אוכל בשל קשיים כלכליים.
על דבר המעורר בנו רגש חיובי ומשביע את רצוננו אנו אומרים שהוא 'מוצא חן בעינינו' או 'נושא חן בעינינו'. שני הצירופים האלה מקורם בתנ"ך. 'מצא חן בעינֵי' הוא הצירוף הקדום והרווח יותר. הוא נזכר לראשונה בפסוק "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (בראשית ו, ח) ובא במקרא יותר מארבעים פעם.
…יש המשערים כי המילה חֵן, המציינת בדרך כלל יופי, נועם וכדומה, מציינת בצירוף זה אהדה ורגש חיובי. כלומר, 'מצא חן בעיני הזולת' פירושו: מצא [ראה, גילה] בעיניו של הזולת רגש חיובי כלפיו.
הסבר אחר, המקובל יותר בקרב החוקרים, מבוסס על שורשה של המילה חֵן – חנ"ן, ועל קרבתה למילים חֶסֶד ורַחֲמִים.
על פי הסבר זה, המילה חֵן שבצירוף 'מצא חן' משמעה חמלה, רחמים. אם כן 'מצא חן בעיני הזולת' פירושו: מצא [זכה ל־] חנינה ורחמים אצל זולתו…
חיזוק להבנה זו של הצירוף 'מצא חן' עולה משימושיו בתנ"ך הבאים דווקא בתיאור היחס לאדם מצד מי שרם ממנו בדרגה – אֵל, מלך, שר וכדומה. מציאת חֵן זו מביאה בדרך כלל לקיום בקשתו של האדם, ולעיתים אף להצלתו – כמו בסיפור המבול.
מתוך ויקיפדיה
מציורי התנ"ך של גוסטב דורה, צייר צרפתי בן המאה ה־19. הציור מתאר את המסופר במגילת רות. גוסטב דורה, מתוך סדרת ציורי התנ"ך
"ויאמר בועז… למי הנערה הזאת" (רות ב, ה) – וכי לא היה מַכִּירָהּ? אלא כיוָן שראתה [ראה אותה] נעימה ומעשיה נאים התחיל שואל עליה.
כל הנשים שוחחות [מתכופפות וכך נחשף חלק מגופן] ומלקטות, וזו יושבת ומלקטת, כל הנשים מלקטות בין הָעֳמָרִים [חבילות התבואה שנקצרה] וזו מלקטת מן הַהֶפְקֵר [ממה שנותר על הארץ בשדה], כל הנשים משחקות [מתלוצצות] עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה – "ותשב מצד הקוצרים" ולא בתוך הקוצרים. שתי שִׁבֳּלִים לוקטת, שלושה – אינה לוקטת [בהתאם להלכה ששתי שיבולים הן בבחינת "לקט" המגיע לעניים, אך לא שלוש ויותר].
(מדרש רות רבה ד, ט, ותלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קיג עמוד ב. ביאור לפי ספר האגדה)
מתוך ספר האגדה מבית סנונית
"וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי… וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ" (רות ב, יג) – אמר לה: חס ושלום, אין את מן הָאֲמָהוֹת [שפחות, מהמילה אָמָה] אלא מן הָאִמָהוֹת [שרה, רבקה, רחל ולאה].
(רות רבה, ה, ה. ביאור לפי ספר האגדה)
מתוך ספר האגדה מבית סנונית
רות עוזבת את הוריה, את ארצה ואת מולדתה ומחליפה את היציב ואת המוכר בעולמה באשר לא ידעה "תמול [אתמול] שלשום", כלומר קודם לכן. רות בעצם פותחת דף חדש, אך גם גוזרת על עצמה חיים של עוני וזרות.
"תמול שלשום" הוא גם שמו של הרומן שהוציא ש"י עגנון ב-1945 ולימים זכה למעמד של יצירת מופת. הרומן מספר על חייו של הגיבור, יצחק קומר, מעלייתו לארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה ועד מותו.
בתארו את הצטרפותה של רות לעם ישראל ולאלוהיו משתמש בועז במילים "לחסות תחת כנפיו". מליצה זו חוזרת פעמים אחדות במקרא, כגון בדברי המשורר הפונה אל אלוהים ואומר: "ובצל כנפך אחסה" (תהילים נז, ב) או הבטחתו למאמין: "ותחת כנפיו תחסה" (שם, צא, ד) ועוד.
מילים אלו זוכות לתשומת לב מיוחדת במדרש פסיקתא דרב כהנא:
אמר רבי אבון: גדול כוחן של גומלי חסדים שאינן חוסין… לא בצל כנפי הכרובים [=מין ממיני המלאכים] ולא בצל כנפי החיות [=חיות הקודש, אף הם יצורים שמימיים] ולא בצל כנפי שרפים. ובצל מי הם חוסים? בצילו של הקב"ה.
בפרק ג' רות תהיה זו שתשתמש במליצה דומה, כאשר תבקש מבועז "ופרשת כנפך על אמתך" (ג, ט).
גילה וכמן, מגילת רות : פירוש ישראלי חדש : הדי מגילת רות בארון הספרים היהודי לדורותיו, 2018, עמ' 82. © משכל
היצירה מציגה הפסקת צהריים של איכרים בני זמנו של האמן במחוז CHAILLY, שנחשב באותה עת לאסם התבואה של צרפת. גם תמונה זו, כמו המלקטות (ראו: רות א), מעידה על מחאה חברתית מעודנת. בשנות ה-50 של המאה ה-19 צרפת הכפרית נשלטת יותר ויותר ע"י אצילים נפקדים שרצו למקסם רווחים ולא דאגו לרווחת עובדיהם.
הצרור העלוב של הקוצרים בחזית התמונה, עומד בניגוד חריף לערמות החיטה הענקיות שבמישור האחורי. בועז של מייה אינו בעל הקרקע העשיר מהמקרא, אלא חוֹכֵר שעובד אדמה של איש אחר.
ביצירה זו, כמו ברבות אחרות, מייה מבטא הערכה לעבודה הקשה ולכבוד העצמי של הקיום הצנוע. התמונה דומה בדרך התיאור לתמונת המלקטות, אך שונה באופייה. בשונה מהמלקטות הדחויות, רות עומדת וידיה מלאות אלומות, ובועז מכניס אותה בתנועה רחבה ומזמין אותה "אל התמונה" ואל חבורת הקוצרים.
ליבו של ביאליק היה קרוב אל "ארון הספרים היהודי" (שם כולל לספרות התורנית), והוא דאג לשלב ביצירותיו מוּבָאוֹת רבות מתוכו. כך בשירו "לבדי": "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור… ואני גוזל רך נשתכחתי מלֵב תחת כנפֵי השכינה". השכינה – הנוכחות האלוהית, המהות האלוהית הנשית מדומה לציפור המגינה על גוזליה בעזרת כנפיה. בשיר אחר, "הכניסני", ביאליק מבקש מדְמוּת אהובה, אם ואחות, לחסות תחת כנפיה.
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ / חיים נחמן ביאליק
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –
הֵיכָן נְעוּרָי?
וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?
הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
קרדיט: אריק איינשטיין – הכניסיני תחת כנפך/מוזיקה ישראלית, 2011
בית לחם – עיר בנחלת יהודה, מדרום לירושלים, בהרי חברון על גבול מדבר יהודה. צירוף השם "יהודה" לבית לחם ("בית לחם יהודה" – כך מופיע ברות א) נועד כדי להבדילה מיישוב נוסף בצפון הארץ – בית לחם הגלילית שבנחלת שבט זבולון (יהושע יט, טו).
בפרק ב מתואר שבועז יוצא מהעיר בית לחם אל חלקת השדה, כנראה כדי לפקח על הפועלים ולדרוש בשלומם.
על פי המקרא, המואבים הם צאצאי לוט, בן אחי אברהם. בייחוס הנ"ל, שעל פניו נראה מכובד, יש טעם לפגם, שכן מוצא המואבים הוא ממפגש מיני בין לוט לבין בתו הבכורה: "וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן. וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם" (בראשית יט, לו-לז).
מעשיה האציליים של רות לאורך המגילה עומדים אל מול ההתנהגות המינית המופקרת המיוחסת למואבים במספר מקומות במקרא (וראו: במדבר כה, א).
בועז מזמין את רות להצטרף לסעודת הצהריים של הקוצרים, דבר לא מובן מאליו. הוא מגדיל ועושה וצובט לה קלי – כלומר מגיש לה את המזון בידיו שלו.
הפסוקים מלמדים אותנו על ארוחת הפועלים באותה העת, שכללה לחם ומטבל כלשהו. יש שיגידו שהכוונה ב"חומץ" היא ללַבַּנֶה, גבינה חמוצה. יש שיגידו שמדובר במאכל העשוי מצמח החִמְצָה, הלוא הוא החומוס האופייני למטבח המזרח-תיכוני.
עיבוד. על פי: גילה וכמן, מגילת רות : פירוש ישראלי חדש : הדי מגילת רות בארון הספרים היהודי לדורותיו, 2018, עמ' 86. © משכל
לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה – מן המצוות החברתיות החשובות במקרא. התורה ציוותה על עובדי האדמה להשאיר מעט מיבולם בשביל העניים, האלמנות, היתומים והגרים (הזרים) היושבים בתוכם.
לקט, שכחה ופאה הם שלוש צורות של שיירים שהשאירו מן היבולים. לקט (ויקרא יט, ט) הוא השיבולים הנופלות מידי הקוצר בזמן הקצירה; שכחה (דברים כד, יט) היא עומר שנשכח בשדה; פאה (ויקרא יט, ט) היא התבואה שחייבים להשאיר בשולי השדה. כל אלה שייכים לעניים ולנצרכים, ואין לאסוף אותם ולאחסן אותם בגורן.
אילנה שמיר (עורכת), אביב חדש: האנציקלופדיה הישראלית לנוער – כרך 10
מה היה מיוחד כל כך ברות המואבייה?
עודד הרוש מספר על מגילת רות ועל מעשי החסד המתוארים במגילה.
קרדיט: עודד הרוש על מגילת רות, מעשי חסד ויציאה מאזור הנוחות/כאן-תאגיד השידור הישראלי, 2017
המשוררת אגי משעול מספרת על מגילת רות, הספר שהוא האידיליה של המקרא, ספר שכולו יופי וטוב.
קרדיט: מקראנט, מטח