נבחן את דבריו של איוב וננסה להבין את טענותיו ותחושותיו בתגובה למשבר הגדול שחווה בחייו ובאמונתו. מתוך התייחסותו של איוב למוות ולאסונות שפקדו אותו נעמוד על הקשר בין ייסורים ובין משמעות החיים, ונעסוק בתפקידו של הפחד.
אפשרות ראשונה – טעם לחיים:
נאזין לשיר 'שום דבר לא יפגע בי' שכתב ארז שטרק שנהרג באסון המסוקים. נדון עם התלמידים בשאלות המובאות בעזר ההוראה.
אפשרות שנייה – שוברים את הכלים:
נכתוב על הלוח את המילים: 'שוברים את הכלים ולא משחקים', ונשאל את התלמידים:
אפשרות שלישית – נוח לו לאדם:
נקרא את דברי התלמוד הבבלי במסכת עירובין דף יג ע"ב.
נדון בכיתה:
לפני שנתחיל בלימוד נחזור ונזכיר לתלמידים את המבנה הייחודי של ספר איוב. עיקר הספר הוא דיון מוסרי-תיאולוגי בין איוב לבין רעיו (פרקים ג-לז) ובין איוב לאלוהים (פרקים לח-מא). את הדיונים האלה עוטף סיפור מסגרת שעליו מבוססים הדיונים.
אנו נמצאים בפרק ג, שבו איוב, לאחר שתיקה ארוכה, פותח את פיו ומגלה את סערת ליבו.
שלב ראשון – מה אומר איוב:
נקרא עם התלמידים את הפרק כולו ונסביר מילים קשות בעת הקריאה. נציין כי הפרק הזה – כמו כל פרקי הוויכוח שבלב ספר איוב – כתוב כשירה וקשה להבנה, ואילו סיפור המסגרת כתוב כפרוזה.
נתמקד בפסוק א, שבו איוב מדבר. נשאל בכיתה:
איוב בוחר להביע את תסכולו בצורת קללה, שייתכן כי הייתה אמצעי אומנותי מקובל לביטוי סבל וייאוש. מהם המסרים של דבריו? מהן הטענות שהוא שוטח לפני רעיו ולפני הקורא?נפנה את התלמידים לדף עבודה בזוגות (ראו פתרון למורה. נמצא גם בממערך השיעור).
למורה: מומלץ לשקול לפי רמת הכיתה אם לוותר על הלימוד העצמאי ובמקומו ללמוד יחד במליאה על פי השאלות בדף העבודה.
נסכם במליאה את התשובות ונשים לב למבנה של דברי איוב. הוא פותח בקללת יומו וממשיך בתיאור יתרונותיו של המוות בעבור כל הסובלים ובעבור כל בני האדם, אך רק בסוף הוא חושף את רגשותיו באופן אישי ונוגע ללב – הוא מספר על סבלו, על כאביו ועל פחדיו הגדולים שהתממשו.
נשאל בכיתה:
נקרא יחד את הטקסט 'להתקיים – פירושו למצוא פשר לסבל' מאת מיכל שוורץ (ראו את הקטע בעזר ההוראה: להתקיים – פירושו למצוא פשר לסבל / מיכל שוורץ) ונדון עם התלמידים בשאלות האלה:
לאור דברי איוב ומה שלמדנו בשיעור, נדון בכיתה:
נזמין תלמידים לשתף:
תוכן: למדנו את מענה איוב על כל חלקיו, ראינו כי כאבו הפיזי הגדול גרר אתו גם אובדן משמעות ולכן ייחול למוות. מתוך כך דנו במשמעות החיים לנוכח הסבל והייסורים.
מיומנויות: זיהינו היפוך אירוני בטקסט והבחנו במעבר מפרוזה לשירה.
מתודות: פתחנו בשיר, מילאנו דף עבודה.
שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל,
הללו אומרים "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא",
והללו אומרים "נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא".
נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו.
איוב לא מסוגל לראות טעם בחייו והוא מקלל את היום שבו נולד: "לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת; מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע", הוא מקונן על עצמו ועל חייו. אל מול קינתו של איוב עולות השאלות: האם יש טעם בחיים כאלה? האם אפשר בכלל להמשיך לחיות? האם יש משמעות לכל הסבל הזה?
ויקטור פראנקל עסק בשאלות אלו בספרו "אדם מחפש משמעות". פראנקל היה ניצול אושוויץ ומייסד שיטת הלוגותרפיה העוסקת בריפוי באמצעות חיפוש אחר משמעות. פראנקל מתאר את חוויותיו ממחנה הריכוז. הוא מספר כיצד התקווה הייתה כוח מחייה וכיצד אכזבה וייאוש המיתו ממש. ליוו אותו דבריו של ניטשה: "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'", והיו למנטרה שביקש להנחיל לאסירים שהיו עמו במחנה.
עבור פראנקל, "לחיות – פירושו לסבול, להתקיים – פירושו למצוא פשר לסבל. אם יש בכלל תכלית לחיים, צריך שתהיה תכלית לסבל ולמוות".
צילום: shutterstock.com
אליפז הוא הרֵעַ הראשון המדבר אל איוב. הוא אומר:
"זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד, וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ".
על פסוק זה מרחיב המדרש:
נח שהיה צדיק – נמלט מכל דורו,
אברהם – מכבשן האש,
יצחק – מן המאכלת,
יעקב – מן המלאך,
משה – מחרב פרעה,
ישראל – ממצרים ושקעום בים.
(ילקוט שמעוני, איוב פרק ד)
צילום: shutterstock.com
מסופר על יהודה בר נתן שהלך אחרי רב המנונא. שמע רב המנונא את יהודה בר נתן נאנח. היות ורב המנונא ידע שאין לו כל בעיה, שאל אותו: "מדוע אתה נאנח בלי שיש חשש אמיתי? האם אתה רוצה להביא עליך יסורים?" ונימק רב המנונא את דבריו: "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי, וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי" (איוב ג, כה).
השיב לו יהודה בר נתן גם הוא בפסוק: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה" (משלי כח, יד).
(עיבוד. על פי: תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס עמוד א)
על פי הפסוק שהביא רב המנונא, אם נחשוש ממשהו – הוא יקרה. כי החשש מביא עלינו את הדבר שממנו אנחנו חוששים.
על פי הפסוק שהביא יהודה בר נתן, עלינו להיות בחשש תמידי. ויותר מכך – מי שמקשה את ליבו ולא נמצא במצב של חשש ולבטים, בסוף יפול ברעה.
צילום: shutterstock.com
ביטוי שמשתמשים בו גם היום ומשמעותו – מה שחששתי ממנו, קרה לי.
הפועל "יגורתי" דומה בצורתו לפועל "יכולתי". זהו פועל בעבר מהשורש יג"ר בבניין קל, ופירושו – פחדתי, חששתי.
בפסוק הפועל "יבוא" מופיע בזמן עתיד: "אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי" (איוב ג, כה), אבל בלשון המקראית הוא מתאר דווקא זמן עבר.
היום אומרים: "אשר יגורתי בא לי", וכאן שני הפעלים הם בעבר כפי שמקובל בעברית של ימינו.
עיבוד. על פי: השפה העברית. כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2019
צילום: shutterstock.com
רבים סבורים שהמילה המאיימת "צלמוות" נוצרה מחיבור המילה "צֵל" והמילה "מָוֶת", אך נראה שלא כך הדבר.
שורשה של המילה היא צ.ל.מ, שמשמעו בשמית הקדומה – להיות כהה, חשוך. מכאן, שמשמעותה נרדפת למילה חושך, ולכן היא מופיעה לעיתים בצמידות למילתה הנרדפת – חושך וצלמוות.
הסיומת המקורית של המילה היתה כנראה – וֹת, סיומת המביעה הפשטה, כמו במילים "הוללוֹת", "חכמוֹת", "נגהוֹת", כלומר היה נכון להגות אותה צלמוֹת. אולם בשל הדמיון למילה מוֹת, שהיא צורת הנסמך של המילה "מָוֶת", כנראה בדרך של אסוציאציה מדרשית הפכה צלמוֹת ל-צלמָוֶת.
עוד יש לציין שהמילה "צל" בעברית המקראית אינה קשורה במושג מוות, והיא באה בהקשר חיובי – חסות והגנה מפני השמש או מפני פגעים אחרים.
יעקב קליין (עורך), עולם התנ"ך – איוב, 2002, עמ' 39-38, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.
צילום: מוטי קיקיון, מתוך ויקישיתוף
אצל איוב זה היה חד פעמי / נתן זך
אֵצֶל אִיּוֹב זֶה הָיָה חַדפַּעֲמִי
עוֹד זֶה מְדֻבָּר וְהִנֵּה זֶה בָּא
קֹדֶם הַבָּקָר, אַחַר כָּךְ הַגְּמַלִּים וְהַבָּנִים וְהַבָּנוֹת
מַה יֵּשׁ לְדַבֵּר, מַכּוֹת בְּרִיאוֹת.
אַחַר כָּךְ בָּאוּ הַוִּכּוּחִים הַנִּצְחִיִּים,
הַטְּעָנוֹת וְהַמַּעֲנוֹת, וְהַבְטָחוֹת, הַבְטָחוֹת.
אֶצְלִי זֶה לֹא כָּל כָּךְ דְּרָמָטִי.
מַכֹּנֶת קְטַנָּה בַּבֹּקֶר, לִפְעָמִים
סְתָם חֲבָטָה אוֹ טְפִיחָה מִקְרִית.
לִפְעָמִים אֲפִלּוּ תַּקָּלָה, לֹא אֱלֹהִית.
וְחַבּוּרָה קְטַנָּה, לִפְעָמִים פָּנָס בָּעַיִן
אוֹ סְתָם קְשָׁיֵי רְאִיָּה, אוֹ טְפָסִים,
אוֹ בַּעַל הַבַּיִת, עֲבוֹדָה, אוֹ מִכְתָּבִים, אִשָּׁה, בָּעֶרֶב.
וּבַיּוֹם שִׁשִּׁי שְׁתֵּי מַכּוֹת, לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה,
וּבַשַּׁבָּת נָחִים וּמִתְאוֹשְׁשִׁים.
פַּעַם חָיִיתִי בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת,
שָׁם לֹא יָדַע אִישׁ אֶת שְׁמִי,
ואֱלֹהִים וְהַשָּׂטָן לֹא הִתְחָרוּ בֵּינֵיהֶם עַל צִדְקָתִי
וּבִכְלָל אִישׁ לֹא הִטְרִיד, אֵין פֶּרֶץ וְאֵין צְוָחָה, וְהָיָה
קְצָת מְשַׁעֲמֵם אַךְ הָיָה נִפְלָא. וְהַכֹּל הָיָה
בְּסֵדֶר אֲבָל לֹא כַּשּׁוּרָה. וְחָזַרְתִּי לִמְקוֹמִי
וְהִנֵּה אֲנִי נָבִיא,
אִיוֹבְצִ'יק מֻלְאָם מִזְדַּקֵּן בּוֹעֵט וְצוֹעֵק
אֲנִי אֲנִי.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.
ויליאם בלייק, הרעים מוכיחים את איוב, 1805, מאוסף ספריית מורגן, מתוך ויקישיתוף
בסוף פרק ב אנו שומעים על מטרת ביקורם של רעי איוב: "…וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ" (איוב ב, יא).
בציור של בלייק נראים שלושת רעי איוב ניצבים מולו כחוֹמה שקשה להתחמק ממנה – מול פניו, מתחת להם וממעל. ידיהם שלוחות לעבר איוב לא בתנועת ניחומים רכה אלא בתנועת תוכחה מאיימת, אצבעותיהם נראות חדות כקוצים. אשתו של איוב מביטה בו מודאגת במבט שואל, ואילו איוב עצמו מתחמק ממבטיהם הקשים ומביט אל השמיים.
צלמית אישה הרה, אכזיב' תקופת הברזל II, המאה ה-8 עד ה-6 לפני הספירה, חרס. אוסף רשות העתיקות, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים על ידי דוד חריס
"אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ וַיְקַלֵּל". אבל לא את אלוהים, אלא "אֶת יוֹמוֹ" – את היום שבו הוא עצמו נוצר ובא לעולם. עם חיים כאלה, איוב מעדיף שלא להיות קיים בכלל.
איוב מצטער על כך שההיריון נקלט ברחם אימו, וגם על כך שהלידה וגידולו כתינוק עברו בשלום.
בתקופת המקרא הצלמיות (פסלונים) שימשו כחפץ פולחן או כקמע. בחפירות ארכאולוגיות בארץ נמצאו אלפי צלמיות בבתים, במבני ציבור, בקברים ובמקדשים.
בחפירות אכזיב נמצאה צלמית חרס של אישה הרה. האיברים הבולטים הם בטן הריונית שהאישה מניחה עליה יד, והשדיים.
צילום: החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, חפירות חצור. באדיבות פרופסור אמנון בן-תור.
בכאבו איוב פותח בפרץ קללות שבהן הוא מבקש לשנות את העבר. הוא מקלל את היום שבו נולד ואת הלילה שבו בישרו על היוולדו. הוא מבקש שאותו הלילה יקולל על ידי "אֹרְרֵי יוֹם" – מכשפים שיש ביכולתם להפוך יום ליום של מזל רע.
במזרח הקדום רווחה האמונה שאפשר לשלוט על כוחות נסתרים באמצעות פעולות או מילים, ובקיצור – כישוף. לכשפים הייתה השפעה גדולה על כל תחומי החיים, והעוסקים בהם נהנו ממעמד חברתי מכובד ביותר.
דוגמה לסוג של כשפים היא הקריאה בכבד. בחצור נמצאו חמישה שברים של דגמי כבד עשויים מחרס, ועל שלושה מהם נמצאו גם כתובות. דגמי החרס שימשו מעין "מילונים" שבעזרתם פירשו סימנים על כבדים אמיתיים של בעלי חיים שהוקרבו זה עתה על המזבח במקדש. אם לכבד הייתה בליטה עגולה בצד שמאל, למשל, ככל הנראה 'האל יסלח לאדם'; שֶקע חשוד היה עשוי לבשר כי 'עבד ימרוד באדוניו'.
מבוסס על: "נבואה כבדה", אתר הסודות של חצור. כל הזכויות שמורות © סנונית
ההצגה "איוב" היא מסע מוזיקלי–תיאטרלי בעקבות הטרגדיה התנ"כית של איוב. ההצגה עלתה בכיכובם של ששון גבאי בתפקיד איוב, קרן הדר בתפקיד אשת איוב ושחקנים מתיאטרון האינקובטור.
על ההצגה כתב העיתונאי מיכאל הנדלזלץ:
אחד השיאים של המונולוגים מהספרות הדרמטית הקלאסית הוא המונולוג של "המלט". ולצידו, על "פסגת הר סיני" של המונולוגים , תחת מעטה הענן האלוהי התיאטרלי, ניצב מונולוג "קללת היום" שנושא איוב בפרק השלישי של הספר הנושא את שמו.
יהיה אשר יהיה מי שכתב אותו, בעברית, כמה (יש ויכוח בין חוקרים כמה) מאות לפני הספירה, בארץ עוץ בדויה, הרי הוא גם הוא עוסקים ביחסים (וביחסיות) שבין להיות ולא להיות, אור וחושך, טוב ורע, רוגע ורוגז, יש ואין, תנועה ודום, חיים ומוות.
מבוסס על: מיכאל הנדלזלץ, "להיות או לא להיות", אתר מיזם 929.
בטריילר מופיעות הדמויות של אלוהים, השטן, איוב, אשת איוב ורעיו.
התמקדו בדמויות של אלוהים ושל רעי איוב.
קרדיט: איוב – טריילר / תיאטרון האינקובטור, 2017
איוב מטולטל בהתמודדות עם סֵבֶל נורא ללא סיבה נראית לעין, וכך גם רעיו ואפילו הקוראים. מה עושה הסבל לאמונה? לתובנות המוכרות על שכר ועונש? מה הוא עושה לרעות?
בסרטון המסכם את ספר איוב, מחשבותיו של איוב והשיח בין הרעים לבינו מוצג על רכבת הרים.
קרדיט: ספר איוב / 929 תנך ביחד, 2017
