יעקב או עשו – למי מגיעה הבכורה?

בנבואותיו ובנאומיו ניסה הושע למנוע את האסון הקרב, ולגרום לעם לשנות את דרכיו הרעות.
יעקב נחשב לאב המטונימי של עם ישראל, ובהמשך גם ישונה שמו לישראל. לפיכך הושע עוסק בסיפורי יעקב כדי לטעון טענות נגד התנהגות העם.

הנביא הושע מפרש את השם יעקב באופן שונה מפירושו בספר בראשית. על פי ספר בראשית, השם יעקב הוא על אחיזת העקב, אך הנביא הושע מבין משמעות אחרת מן השורש "עקב" – משמעות של תרמית. באמצעות פרשנותו זו של סיפור לידת התאומים הוא מוכיח את העם על התנהגותו הלא מוסרית, אשר מאפיינת אותו בשל אביו, עוד מלידתו.

חכמי המשנה דנים בשוני ההולך וגדל בין התאומים, ומבססים את אמירתם על משל מעולם הצומח. המדרש רואה ביעקב ובעשׂו אנשים שונים במהותם, אף על פי שהיו תאומים. בזמן ינקותם אופיים השונה לא היה ניכר, ממש כמו בשתילים צעירים, אך ככל שגדלו הלכו הפערים ביניהם והעמיקו, גם בבחירותיהם.
גם בחירת החכמים בדימויים אינם מקרית: בעוד שהקוץ עצבונית מייצג את עשׂו, ההדס הריחני מייצג את יעקב.

אף על פי שהם תאומים אחד מהם יהיה משועבד לאחיו, אך מי ישועבד למי?
הפירוש הרווח הוא שהבכור יעבוד את הצעיר, בניגוד למקובל באותה התקופה, אך ייתכן שפירוש זה מושפע מהמשך הסיפור. היחסים בין האחים יהיו יחסים של מאבק והיררכייה, וזאת אף על פי שמדובר בתאומים שכמה שניות הבדילו בין זמן לידתם.

יש לכך חשיבות בהבנת מעשה מכירת הבכורה. כיום משתמשים בביטוי בהשאלה כדי לתאר ויתור על דבר מה יקר ערך בעבור תמורה שאינה קרובה לערכו. נוסף על כך, הסיפור משקף צדדים שונים בתאומים – יעקב רוחש הנזידים והמזימות, לעומת עשׂו שנכנע ליצריו ולא חושב על העתיד.
מצורף מתכון להכנת נזיד עדשים, כדי שתהיו שבעים ולא תמכרו דבר בעל ערך.

עשׂו – יהודית כפרי

וְרִבְקָה אוֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב,
כָּתוּב.
וְרִבְקָה אָמְרָה לְיַעֲקֹב בְּנָהּ,
כָּתוּב.
וּמָה עֵשָׂו?
לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹמַעַת
אֶת הַצְּעָקָה הַהִיא הַגְּדוֹלָה וְהַמָּרָה עַד מְאֹד
עוֹלָה מִכָּל קַצְוֵי הַשָּׂדֶה
שֶׁשָּׁם הוּא רָץ בְּעִקְבֵי הַצְּבָאִים
כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ.
טַל הַשָּׁמַיִם יוֹרֵד עַל רֹאשׁוֹ
רְסִיסֵי לַיְלָה,
וְלִבּוֹ מָלֵא מַשְׂטֵמָה
וְהוּא מְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג.

אַחַר כָּךְ יֹאהַב נָשִׁים
לְאַט־לְאַט דְּבַר מָה יַגְלִיד בְּתוֹךְ נַפְשׁוֹ,
יִרְפָּא.
מִקֵּץ הַרְבֵּה שָׁנִים
וְאַהֲבָה רַבָּה
אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ
יוֹצֵא לִקְרַאת אָחִיו.
יֵשׁ לִי רָב, אָחִי, הוּא אוֹמֵר
וּבוֹכֶה
וְכָל הָעוֹלָם
בּוֹכֶה אִתּוֹ.

© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם.

ציור זה משקף זאת ללא מילים, ואף מפתח את האפיון של כל תאום ואת הייעוד שלו, על פי השקפות מאוחרות יותר של מה שמייצג כל תאום מבחינה דתית ותרבותית.
התבוננו בציור זה וראו כי מופיעות בו חמש דמויות: רבקה האם, התינוקות ושתי מטפלות. שימו לב כי לא רק התינוקות מצוירים באופן שונה, אלא גם המטפלות. כל מטפלת מאופיינת אחרת באמצעות הלבוש שלה ובאמצעות האופן שבו היא מחזיקה את התינוק.

התגלגלות דמותו היא מעין תמונת מראה להיסטוריה של עם ישראל לאורך הדורות.
מקורות שונים במקרא מתארים את היחסים בין בני ישראל ובין ממלכת אדום, כאילו היו יחסים בין אחים. לפיהם, עשׂו מייצג את בני העם האדומי, היושבים בהר שעיר. למשל, בספר במדבר בפרק כ נאמר: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל" (פסוק יד).
אולם בהמשך ההיסטוריה היהודית אפשר לראות שאדום הופכת לסמל מופשט, ועל פי רוב – סמל לאויבי ישראל. באותו אופן התואר "עשׂו" או "בני עשׂו" התייחס לכובשים היוונים בשעת מרד המכבים, ולאחר מכן לאימפריה הרומית. על טיטוס – המצביא הרומי שהחריב את בית המקדש השני – נאמר בתלמוד "זה טיטוס רשע … רשע בן רשע בן בנו של עשיו הרשע" (מסכת גטין נו, ב).
כמו כן, פרשני ימי הביניים היושבים בגולה, כגון רש"י, התייחסו בכינוי זה לתיאור הנוצרים. למשל אברבנאל, שכתב: "והנה חכמי האמת קיבלו, שנפש עשיו נתגלגלה בנפש ישו הנוצרי (…)"

פדן ארם מוכּרת גם בשם חרן (באכדית המילה "פדן" היא מילה נרדפת ל"חרן"). זו הארץ שבה עברו אברהם ובני משפחתו בדרכם לארץ ישראל, ואביו של אברהם, תרח, נפטר שם.
חרן היא עיר אכדית קדומה, ויש עדויות לקיומה עוד מהמאות ה־18 וה־19 לפני הספירה. לפי הגבולות המקובלים כיום, פדן ארם (חרן) נמצאת בטורקייה. היא נחשבת אתר ארכאולוגי מפורסם, שאפשר ללמוד ממנו כיצד חיו בעת העתיקה. ידוע לנו שדרך חשובה הוליכה מדרום מֵסוֹפּוֹטַמְיָה, בסביבות אור כשדים, דרך חרן ועד לארץ כנען.

הבעיות בפריון (המיוחסות בדרך כלל לאימהות) דורשות את התערבות האל. הופעת דפוס ספרותי זה מרמז כי אין מדובר בתינוק רגיל, שהרי אלוהים בעצמו התערב בתהליך הפריון. הילוד אשר מצפים מאוד ללידתו, עתיד להיות אדם בעל משמעות מיוחדת מבחינה לאומית או דתית. מעניין לראות שבברית החדשה לקחו את ההתערבות האלוהית צעד אחד קדימה, ושם מתוארת הולדת ישו לאימו הבתולה בעזרת רוח הקודש.

מושג הבכורה לא היה מושג כרונולוגי בלבד כפי שהוא כיום, אלא מוסד של ממש שהקנה לבכור בר המזל זכויות יתר, ירושה ולעיתים רבות גם נחלה. זכות הבכורה הייתה מקובלת בישראל ובתרבויות אחרות בעולם העתיק, ואף ממשיכה להתקיים בתקופה המודרנית בתרבויות מסוימות. למעשה, אפילו בישראל כיום שמורה זכות בכורים במושבים, ורק אחד מהאחים או האחיות יורש את נחלת הוריו, אך בהבדל אחד משמעותי: המשפחה יכולה לקבוע מי יירש את זכות הבכורה. אצל יעקב ועשׂו, המצב היה שונה.