לקחת הביתה

בעבודותיו ניכר שילוב של נושאים תנ"כיים, ציוניים, והשפעה עיצובית מזרחית.
ניתן לראות את השפעות המראה הערבי על עיצוב דמותו של יהושע בתחריט בכפאיה, כיסוי ראש ערבי מסורתי וה"עקאל" פתיל בצורת טבעת המצמיד את הכפאיה לראש.
כמו כן ידוע כי מידת העיטור של העקל והשימוש בעקל כפול ואף משולש מעידה על מעמדו של חובש הכאפיה..

הוא הגיע לישראל, והפך לחלק מחבורת אומנים שהיו קשורים לבית הספר הראשון לאומנות בישראל – "בצלאל". כאשר נסע לפריז כדי לארוז סופית את חפציו, החלה מלחמת העולם הראשונה. הוא לא הורשה לחזור לישראל, והמשיך ליצור בארצות הברית. רק אחר כך עלה לארץ, וצייר את סדרת ציורי התנ"ך המפורסמת שלו.

אחת היצירות המפורסמות שלו, שאתם בוודאי מכירים, היא "תמונות בתערוכה". בהקשר שלנו, אחת מהיצירות שכתב בסוף חייו הייתה: "יהושע בן נון". את המילים, ברוסית, כתב המלחין עצמו, בהתבסס על הסיפור המקראי, והתאים אותן למוזיקה לאופרה שכתב עשר שנים לפני כן.

היום מכונה המקום "תֵּל בלאטה". מדוע? שמה הראשון של שכם היה "אֵלוֹן מוֹרֶה". בעברית אֵלון הוא מישור, אולם בתרגומים של התנ"ך שובש הניקוד והמילה נכתבה: "אָלון", שהוא שם של עץ. לעץ האלון יש בלוטים, ומכאן נוצר כינויו של המקום: תֵּל בלאטה.
לפי המסורת, במקום קבורים יהושע וגם יוסף, שאת עצמותיו הביאו ממצרים.
עבור ארכאולוגים שכם היא עיר מעניינת המלמדת על חילופי תושבים ושלטון לאורך זמן.
היום שכם היא עיר פלסטינית גדולה, וחיים בה 170,000 תושבים. שמה הערבי הוא "נַאבְּלוּס" – כנראה גלגול של המילה היוונית "ניאואפוליס", שפירושה – עיר חדשה.

אז "חֶרֶס" או "סֶרַח"? מה כבר ההבדל, אתם שואלים? בטח מישהו בלבל אותיות…
אבל המילה "חרס" פירושה: שמש, חמה.
והמילה "סרח" פירושה: משהו עודף, והיא גם מזכירה את המילה "סירחון".
עכשיו יש הבדל?

איך אפשר להסביר את זה?
ובכן, לפניכם שלושה הסברים:
פירוש חז"ל: "כתיב סרח וכתיב חרס. אמר ר' אלעזר: בתחילה (לפני כיבוש יהושע) פירותיה כחרס, ולבסוף פירותיה מסריחין (מרוב שמנן). ואיכא דאמרי (ויש האומרים): בתחילה מסריחין, ולבסוף כחרס נשמרים יפה.
(תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קכב עמוד ב)
רש"י: "על שום שהעמידו תמונת חרס (שמש) על קברו, כלומר: חבל על אדם שהעמיד החמה ומוטל בקבר."
לפי חוקרים, שם המקום היה תמנת חרס, אבל כדי ללעוג לפולחן השמש ולעבודת האלילים, שינו את שם המקום בכתובים לשם: "תמנת סרח".

בתמונה משה מחזיק את לוחות הברית אחרי מעמד הר סיני. התמונה מבוססת על הכתוב בספר שמות: "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת."
(שמות לב, טו-טז)

שניהם מדגימים את הרעיון של "עבודת אלילים".
לפי הדת הכנענית, האל "בַּעַל" הוא האל האחראי לגשם ולפריון האדמה.
הַפָּר (וגם הפָּרה) היו בתרבות המצרית ובתרבות הכנענית בעלי חשיבות כמו של אל. אפשר להיזכר, לדוגמה, בסיפור "עגל הזהב" ביציאת מצרים. בני ישראל נבהלו כשמשה נעלם ומייד בנו לעצמם פסל של אל בדמות עגל.
הממצאים הארכאולוגיים הם פסלים שמייצגים את האלים, או במילים אחרות "צַלְמִית".

צפו בסרטון וקראו את הפסוקים בפרק שבהם מזכיר יהושע את אירועי העבר (מפסוק ב ועד המילה "ועתה" בפסוק יד, שמשמעותה: "ועכשיו", כלומר הפסקנו לדבר על העבר ומעכשיו מדברים על ההווה.)

קרדיט: מה שקרה במקרא – הסיפור בקיצור / מטח המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2014