שלושה מינויים

בדומה לאליהו הנביא, גם הנביא יונה היה שרוי במצב נפשי קשה בשל השליחות האלוהית שהוטלה עליו, ולכן ביקש את נפשו למות (יונה ד, ח).

האל מבקש להראות לאליהו כי הוא נוֹכֵחַ דווקא בדממה, בשקט.
היום מקובל להשתמש בביטוי "קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" במשמעות של שקט מוחלט, דוּמִיָה.

הקומפוזיציה האלכסונית, שכמו קורעת את היצירה לשניים, הצבעים הקודרים, משחקי האור והצל באזורים מסוימים ביצירה, ההבדל בין החוּץ לבין פנים המערה, תנוחת הגוף ומַנָח הזרועות של אליהו – כל אלו תורמים ליצירת מתח ביצירה.

בתוך הפיוט משולב הצירוף "קוֹל דְּמָמָה דַקָּה", הלקוח מסיפורי אליהו.
הפיוט מיוחס לרבי אמנון ממגנצא, שחי במאה ה-11 וסבל עינויים קשים בשל סירובו להמיר את דתו. על פי האגדה, נפח את נשמתו מייד לאחר שאמר את הפיוט.
לפיוט לחנים רבים, ומרבית קהילות ישראל אימצו אותו לתפילתם. אחד הלחנים המעניינים לפיוט הוא הלחן של יאיר רוזנבלום, שכתב אותו לזכר 11 הלוחמים מקיבוץ בית השיטה שנפלו במלחמת יום הכיפורים.
לפיוט ונתנה תוקף:
וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם
וּבוֹ תִּנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ
וְתֵשֵׁב עָלָיו בְּאֱמֶת

אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַּיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד
וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה
וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת
וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ

וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן
וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין
כִּי לֹא יִזְכּוּ בְּעֵינֶיךָ בַּדִּין
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן
כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיָּה וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטֹּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יַעֲנִי וּמִי יַעֲשִׁיר
מִי יֻשְׁפַּל וּמִי יָרוּם

וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה

כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת
כִּי לֹא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה
וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלוֹ

אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם וְיוֹדֵעַ יִצְרָם
כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף

וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם

אֵין קִצְבָּה לִשְׁנוֹתֶיךָ וְאֵין קֵץ לְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ
וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵילוֹם שְׁמֶךָ
שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ
וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ

עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְמֶךָ
בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַנַּעֲרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ
כְּסוֹד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקֹּדֶשׁ
דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה קוֹרְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים בְּשִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁה בַּקֹּדֶשׁ

אין במקרא עדויות חד-משמעיות למיקומו של הר זה, ולכן הועלו כמה השערות בנוגע למיקומו: יש המזהים אותו עם הר הנמצא במדיין, שבה יש הרי געש רבים – עובדה שיכולה להסביר את התופעות שהתרחשו במקום הזה על פי התורה. יש הטוענים כי הר כרכום בנגב הוא הר סיני, ויש הטוענים כי ההר הוא דווקא ג'בל מוסא (הר משה) בדרום סיני.

בייאושו משלטון אחאב ואיזבל בממלכת ישראל, מוצא אליהו נקודת מפלט ראשונה בגבול שבין שתי הממלכות. מעניין שבספר עמוס, אמציה הכוהן מציע לנביא עמוס (שניבא על ממלכת ישראל, בדומה לאליהו) לברוח לשטחה של ממלכת יהודה.
העיר באר שבע מוזכרת פעמים רבות במקרא, והיא קשורה לשלושת האבות; באר שבע מופיעה לראשונה בספר בראשית בסיפור גירוש הגר, והיא התחנה הראשונה שאליה הגיע אברהם לאחר עקדת יצחק. ההסבר לשם "באר שבע" ניתן בסיפור הברית בין אברהם לבין אבימלך מלך גרר, מלשון שבועת נאמנות.
היום אפשר לבקר בחפירות הארכאולוגיות של העיר העתיקה ששכנה במקום, באתר תל באר שבע.

בימי קדם, בדיוק כמו בימינו, בגדים נועדו מצד אחד לכסות, ומצד שני לגלות דבר מה על האדם הלובש אותם. התנ"ך מזכיר לא פעם בגדים, ואפשר ללמוד מן ההקשרים השונים שהבגד היה סמל סטטוס (למשל: הכותונת היא בגד מלכוּת, הבגדים המיוחדים שהיו לאלמנות). לבגד הייתה משמעות סמלית, והעברתו מאדם לאדם הייתה ביטוי להעברת סמכות או תפקיד. במקרה שלפנינו אליהו משליך את אדרתו לפני אלישע, ובהמשך, כשייטול אלישע את אדרת אליהו, ייכנס לתפקידו כנביא.
בטקסט אכדי קדום מוזכר טקס שבו הנחת בגד בצד מסמלת ויתור על מעמד של יורש עצר.

עוגת הרצפים היא מאפה שנאפה על גבי גחלים – השורש רצ"פ (כמו רש"פ ושר"פ) הוא שורש אוֹנוֹמָטוֹפֵּאִי, שמחקה את צליל האש. הצפחת היא כלי קיבול עגול, שטוח משני צדדיו (מעין מימייה), שיש לו שתי ידיות המאפשרות להשחיל אותו על החגורה או על גבי בהמת הרכיבה.