נעים מאד, דוד

שמואל נבוך, אך מתעשת ושואל: התמו הנערים? ואכן מתברר שהאחרון, האח הקטן, לא זומן. משהובהל, היה ברור לחלוטין שהוא בחיר ה'. ובעצם יכול היה שמואל לקבוע מִיָּדִית כי הוא הנבחר. אולם שמואל למד עתה את הלקח: למרות שהפתרון ברור עתה לחלוטין, אין הוא יכול לקבוע מדעתו שאכן האחרון הוא הוא המועמד. משה גרסיאל, ראשית המלוכה בישראל: עיונים בספר שמואל, כרך 2, 2008, עמ' 179. © האוניברסיטה הפתוחה.

הוא יוצא לבית לחם באמתלה של זבח ומזמין לטקס את ישי ואת בניו. "וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ" (פסוק ו), אלוהים מצנן את ההתלהבות מיד, ואומר שהמראֶה אינו הכול: "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ… כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (פסוק ז).

מתוך מיזם 929

כמו אז גם היום, הכוונה בביטוי "האדם יִרְאֶה לַעיניים וה' יראה לַלבב" היא לא לשפוט דבר לפי מראהו החיצוני, שכן מראה עיניים בלבד יכול להטעות. יש לבחון את הדבר על פי פנימיות ותוכנו, כמאמר הפתגם הידוע של חז"ל במסכת אבות: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".

התיאור "אדמוני" מתייחס לצבע העור ולא לצבע השיער כפי שטועים רבים לחשוב (וראה בשיר השירים ה, י-יא : "דודי צח ואדום… קווצותיו תלתלים שחורות כעורב.") באשר יראה גלית את דוד הוא ילעג ליופי זה, שאינו כיופי הגברים החזקים, הלוחמים: "ויבט הפלישתי ויראה את דוד ויבזהו כי היה נער ואדמוני עם יפה מראה."

יאיר זקוביץ, דוד: מרועה למשיח, 1995, עמ' 44, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים.

דָוִד ושאול / אהוד בנאי

שעת לילה מאוחרת
כולם מזמן הלכו לישון
רק שאול עֵר, קוֹדֵר
מֵרִים לדָוִד טלפון

אולי תקפוץ אליי, יָא דָוִד
נַפְשִׁי אגם שחור
תביא איתך את הגיטרה
כי באצבעותיך אוֹר

דָוִד בא מייד רגוע,
מתיישב וּמְכַוֵן
את המלאכה היטב יודע
עוצם עיניים, מנגן

עשר אצבעות לדָוִד
קצה כל אצבע – קרן אור
כשהוא פּוֹרֵט על המיתר
הזמן זורם לו לאחור

שאול מבפנים קרוע
קְרָבוֹת בתוך בטנו
אוהב-שונא, ומקנא
מכור לחברו

דְבַר מָה אָפֵל נופל
הַשֵׁד חוזר להשתולל
סכין נזרקת באוויר
פתאום יש בין השניים קיר

דָוִד מתחמק משָׁאול
אבל שאול לא מוותר
דָוִד שוכח וסולח
כששאול מתקשר

בוא שוב לנגן לי דָוִד
קח אותי לכוכבים
בוא שוב לנגן הלילה
שיר געגועים

כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.

נראה שבית לחם נוסדה בתקופת ההתנחלות הישראלית. מכיוון שבית לחם נמצאת על הדרך שבין חברון לירושלים, עלתה חשיבותה בתקופת המלחמות בפלשתים. מוצאו של דוד בן ישי, מלך ישראל, הוא מבית לחם: דוד הוא דור רביעי לרות המואבייה, אשר הגיעה לבית לחם עם נעמי חמוֹתה, כמסופר במגילת רות. כיום העיר בית לחם נמצאת בשטח הרשות הפלסטינית. העיר וכנסיית המולד שנמצאת בה הן מוקד עלייה לרגל לנוצרים רבים, משום שהעיר מוזכרת בברית החדשה (מִכִּתְבֵי הקודש הנוצריים) כעיר הולדתו של ישוע הנוצרי. שם גם מוזכר כי ישוע הוא נצר לבית דוד.

שמואל, שהיה הנביא והשופט האחרון בישראל, ישב ושפט את העם בעירו רמה, ומשם סבב בערי ישראל כדי ללמד את העם. יש הרואים באתר נבי סמואל, שהפך לימים לגן לאומי (השוכן ליד שכונת רמות אלון בצפון ירושלים), את מקום קבורתו של שמואל, ומזהים את המקום כעיר רמה.

הכתובת מזכירה את יהורם בן אחאב מלך ישראל ואת מלך ממלכת יהודה, המכונה בכתובת "[מל]ך בית דוד".
השבר הראשון נמצא מתחת לרחבת שער העיר, ושנה אחריו התגלו עוד שני שברים, קטנים יותר. כדי למצוא את המשך הכתובת פירקו חלק גדול מרחבת השער.
השבר הגדול מכיל שלוש-עשרה שורות. לא כל הכתובת ניתנת לפִּענוח, אך המידע החשוב ביותר הוא הימצאות השם "בית דוד" לראשונה בטקסט חוץ-מקראי. זוהי עדות ראשונה מחוץ למקרא לקיומה של שושלת בית דוד.