הסיפור 'תיבת פנדורה' מתוך המיתולוגיה היוונית. כתבה מחדש: דליה קרח שגב.
נקרא בקול את הסיפור או נחלק אותו לקריאה עצמאית.
- על פי המיתולוגיה, מה קרה כשנפתחה תיבת פנדורה?
- איזה כלי ניתן לאדם להתמודד עם כל אלו?
- האם לדעתכם יש כוח גדול לתקווה? מדוע?
במהלך ההוראה הראשון נלמד על סיפורו של נעמן שר צבא ארם, הפורש בפנינו סוגיות של תקווה והתמודדות. נלמד מיהו נעמן, מה תפקידו ועל המסע שהוא עורך. נראה את תגובתו של מלך ישראל, ונסכם בהגעתו של נעמן אל אלישע הנביא.
אפשרות ראשונה – שאלה:
נשאל את התלמידים:
כשיש מצוקה קשה שאין לה פתרון נראה לעין יש נטייה אנושית לקבל עזרה מכל כיוון (לדוגמה: טיפולים ניסיוניים למחלות קשות, קמעות, "כבר אין לי מה להפסיד, אני מוכן לנסות הכול")
אפשרות שנייה – סיפור:
נחלק לתלמידים את הסיפור 'תיבת פנדורה' מתוך המיתולוגיה היוונית (ראו קישור לסיפור גם בממערך השיעור).
נסכם בכוחה של התקווה שנותנת לאדם כוח ברגעי קושי וייאוש.
אפשרות שלישית – שיר:
נסביר שאנו הולכים להשמיע שיר, ונבקש מהתלמידים להאזין ולחשוב על השאלות האלה:
נשמיע את השיר 'תמיד תאמין' של אריאל הורוביץ.
לאחר השיר נשמע את התשובות של התלמידים לשאלות ששאלנו קודם.
נכתוב על הלוח את הכותרת:
מי הוא נעמן?
נכתוב את פסוק א על הלוח, בלי המילה האחרונה בפסוק, ונקרא יחד.
נסביר שמתוארת כאן דמות נפלאה, חזקה, רצינית. נשאל את התלמידים:
נוסיף את המילה האחרונה בפסוק – "מְצֹרָע" (עדיף בצבע אחר ובאותיות גדולות יותר). נסביר שלאחר הפתיחה הנהדרת, באה תוספת קטנה אחת ומקלקלת את כל הדמות – מצורע.
נשאל את התלמידים:
נקרין על את הפסוקים על מרים מספר במדבר פרק יב פסוקים ח-י ונקרא אותם יחד.
נסביר שבסיפור של מרים, משה התפלל עליה והיא נרפאה לאחר שבעה ימים. בסיפורנו, אין מידע נוסף (כיצד נעמן חלה בצרעת, מדוע חלה כמה זמן היה חולה ועוד). איננו יודעים אם נעמן ניסה להירפא בדרך אחרת.
הבנת הסיפור:
נקרא את פסוקים א-ו ונסביר את המילים בעת הקריאה, נבקש מהתלמידים לעבוד בזוגות ולענות על השאלות האלה:
לאחר העבודה בזוגות נשאל במליאת הכיתה:
דיון – שתי מתודות לבחירה:
לאחר ההצגה והדיון נקרא יחד את פסוק ט שהוא גם קדימון לשיעור הבא:
"וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָיו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע".
נשאל את התלמידים:
נסכם:
בסופו של דבר, אחרי מסע נעמן מגיע לביתו של אלישע, אך למרות חשיבותו של נעמן וכל המתנות שנושא, נעמן עומד וממתין בפתח הבית. אלישע אינו יוצא אליו. נשאל את התלמידים:
נעמן יוצא לדרך בתפיסה מסוימת על המציאות. יש לנו רמז לדברים אלו לפי התארים הרבים שהוא נושא, הצורה שבה הוא מופיע (עם הסוסים והעבדים) והדרך שבה הוא פונה למלך ישראל.
נעמן נתקל בקבלת פנים אחרת משציפה. הכבוד והיקר שאתם הגיע אינם מקבלים מקום במפגש עם אלישע.
תוכן: למדנו על נעמן, שר צבא ארם, איש חשוב ומכובד שלקה בצרעת. למדנו שנעמן שומע שייתכן שנביא ישראלי יכול לרפאו, ובשיתוף פעולה עם מלך ארם נעמן יוצא למסע הרפואה שלו.
מיומנויות: העמקה בטקסט, הסקת מסקנות, הבנת גישות שונות ופרשנות, השלכת הסיפור לחיים האישיים.
מתודות: משחק, שיר, הצגה, קריאת טקסט, כתיבה, עבודה בזוגות.
העמקה דרך פרשנות:
נעיין בכמה פרשנים העונים לשאלות לעיל (ראו גם פתרון למורה. נמצא גם בממערך השיעור).
קרדיט: 'תמיד תאמין' / אריאל הורוביץ. פורסם בערוץ ArielHorovitzTube בתאריך 26 בדצמבר 2010.
"…וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה? וַיִּחַר אַף ה' בָּם, וַיֵּלַךְ. וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת."
תנו רבנן, לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים ולא כיהושע בן פרחיא שדחפו ליש"ו הנוצרי בשתי ידים.
(תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קז, עמוד ב)
*הנוסח צונזר בדפוסים, והושלם על פי כתבי היד של התלמוד.
במדרש מובעת ביקורת על התנהגותו של אלישע כלפי גיחזי. לדעת חכמים, אלישע היה צריך לא רק לנזוף בגיחזי, אלא גם לנהוג בו ברוך. בדומה לכך טוענים חז"ל כי לולא היו מרחיקים את ישו (שהחל את דרכו כיהודי) ונוהגים בו ביד קשה – לא היה מתרחק מן היהדות כל כך.
"נשוא פנים" הוא ביטוי שמשמעו איש מכובד ורם מעלה. בסיפור מוצג נעמן כאיש גדול ומכובד עם בעיה, שהאנשים הקטנים שסביבו הם דווקא אלה שעוזרים לו. באמצעות הביטוי "נשוא פנים" אנו מבינים את גדולתו ואת עוצמתו לעומת האנשים הקטנים בסיפור.
גם בעברית בת זמננו מקובל להשתמש בביטוי "נשוא פנים" במשמעות זו.
הציור, שצויר במאה ה-17 על ידי הצייר ההולנדי למברט ג'ייקובס, מציג שיחה בין אלישע לגיחזי.
שימו לב לכפות הידיים של הדמויות: כף ידו האחת של אלישע קפוצה, ובכף ידו האחרת אצבעו מונפת להוראה או לתוכחה. כף ידו האחת של גיחזי מונחת על חזהו בתנוחת הישבעות או התנצלות, וכף ידו האחרת מונפת בתנוחת התגוננות.
בגדו האדום של גיחזי מבליט את העובדה שפניו ואוזנו הסמוקות.
למברט ג'ייקובץ. "הנביא אלישע ונעמן". שמן על בד. 133х160 ס"מ, הולנד, 1635. .The State Hermitage Museum, St. Petersburg. Photograph © The State Hermitage Museum. Photo by Pavel Demidov.
הציור "אלישע דוחה את מתנת נעמן" צויר במאה ה-17 על ידי הצייר ההולנדי למברט ג'ייקובס.
נעמן ובני לווייתו מציגים לפני אלישע את מתנותיהם, ומחוות גופם משדרות שידול וכמעט תחינה.
אלישע, העומד משמאל, מניף את ידו לסירוב. כפות רגליו היחפות, הבולטות מול מגפי העור של מרבית הדמויות האחרות, יכולות להעיד על צניעותו. מעליו, בין הצללים, צופה בסצנה מבעד לחלון גיחזי, ונראה שהוא המום מסירובו של אלישע.
הירדן בסמוך ליציאתו מהכינרת. י.ש., ויקיפדיה העברית, CC BY-SA 2.5
נְהַר הַיַרדֵן נמצא במזרח ארץ ישראל ועובר לאורכה מצפון לדרום. הירדן היה גבולה המזרחי של ארץ כנען (כמו היום), והפריד בין נחלת שניים וחצי השבטים (ראובן, גד וחצי שבט המנשה) לנחלות של שאר השבטים. הירדן מוזכר בתנ"ך פעמים מספר, בין השאר מסופר כי בני ישראל נכנסו לארץ דרך הירדן שנחצה לשניים, וגם אליהו הנביא חצה את הירדן.
לפי הסיפור בפרק, לירדן יש סגולות מרפאות. בעקבות טבילתו של נעמן, שר צבא ארם, עוד אנשים מפורסמים המשיכו לטבּול בו: יוחנן המטביל הטביל שם את ישו, ועד היום מיליוני צליינים טובלים בירדן בחודש ינואר לזכר הטבילה שמבטאת את לידתו הרוחנית של ישו (חג האפיפניה = חג ההתגלות).
עם זאת, אין עדויות על סגולות מיוחדות המיוחסות למי הירדן. חוקר המקרא, אלכסנדר רופא, אף מציין שסיפור ריפוי נעמן מצרעתו מיוחד בכך שלא נעשתה בו כל מעשה כשפים, ועצם הטבילה במימי ארץ ישראל ריפאה את המצורע.
נהר ברדה בסוריה, Rema.hilmi, Wikimedia commons, CC BY-SA 4.0
דמשק שוכנת בתוך נווה מדבר פורה ועשיר הודות למי הנהר המשקים אותו. נהר אמנה (כתיב: אבנה) ידוע גם משיר השירים ד, ח, והוא מזוהה עם נהר ברדה, אשר מימיו מגיעים מאחת מפסגות החרמון.
את נהר פרפר מזהים חלק מן החוקרים עם נהר אל אעוג', היורד מן החרמון וזורם מדרום לדמשק, וחלק אחר סבור כי זהו דוקא נחל הברבר (בשל הדמיון הצלילי).
העיר דמשק נמצאת על צומת שתי הדרכים החשובות בעולם העתיק: דרך הים ודרך המלך, שתרמו לשׂגשׂוּגה ולהפיכתה למרכז חשוב.
על פי: גרשון גליל (עורך), עולם התנ"ך – מלכים ב, כל הזכויות בעולם התנ"ך שמורות לד"ר יהודה עתי
הצרעת היא מחלת עור קשה ומידבקת שיכולה לפגוע באדם, בבגד או בבית. מי שחלה בצרעת הורחק מן המחנה וחי בבידוד ובנידוי, ונחשב לטמא. בתורה מסופר כי כדי להיטהר מצרעת הכוהן ערך טקס מיוחד באמצעות ציפורים טהורות, ארז, שני, אזוב, הַזָאַת מים טהורים והקרבת קורבן על ידי המצורע.
צרעת מופיעה לא פעם במקרא כעונש אלוהי על חטאים שונים: מרים לקתה בצרעת לאחר שדיברה לשון הרע על משה ואשתו, עוזיהו מלך יהודה נצטרע כשניסה ליטול לעצמו תפקיד של כוהן. ריפוי מצרעת נחשב למעשה פלא מאת ה'.
בעולם העתיק היה מקובל להאמין באל אוניברסלי, כלומר: אל ששולט רק באזור מסוים אחד. הוא דואג לאנשי אותה ארץ, שופט את התנהגותם, ומגן עליהם מאויביהם.
על פי תפיסה זו, ישנם אלים רבים בעולם, אשר כל אחד מהם מגן על אזור מסוים ("בעל כרמל", "בעל פעור", "בעל חצור", "בעל גד" ועוד). לעומת זאת, האמונה המונותאיסטית, ששורשיה בתנ"ך, מבוססת על אמונה באל אוניברסלי, כלומר אל אחד השולט בכל העולם. הוא ברא את העולם, הוא דואג לכל האנשים, ושופט אותם לפי התנהגותם. שתי התפיסות מצויות במקרא, וממחישות את הפער בין האמונה באל יחיד לאמונה באלילות מקומית.
בסרטון מוצג סיפור "צרעת נעמן" ומודגש הפער בין גדול לקטן (דמויות גדולות, נהרות גדולים) המלווה את כל הפרק.
קרדיט: מלכים ב ה – צרעת נעמן / מקראנט