לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל
מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן
פֶּן יִבְלַע עָנָן
אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי
שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע
אֵין לִי קִיּוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת
שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.
שיעור זה יעסוק בחידוש הברית, או בברית מחודשת שתיכרת בין אלוהים לעמו. נלמד על אופייה המיוחד של ברית זו ובמה היא שונה מהברית הקודמת: במעין חילופי לוחות – התורה תיכתב לא על לוחות הברית אלא על לוחות הלב. כך ירצה העם לקיימה מתוך ידיעה פנימית, ועל כן יעשה רק טוב. ברית זו תוביל לנצחיות אהבת אלוהים לעמו חוקי הטבע, וכך ירושלים הנבנית מחדש לא תיהרס עוד לעולם.
אפשרות ראשונה – שיר:
נקרא עם התלמידים את שירה של המשוררת זלדה 'לא ארחף בחלל' ונשאל:
נבקש מהתלמידים לחשוב על הפס הדקיק שבלם שמפריד בין טוב לרע. זלדה כותבת על ידיעה פנימית, מתוך הלב, מה מוסרי ומה לא. נקדיש רגע לחשוב ולכתוב, כל אחד במחברתו, "תורה" כלשהי שכתובה לו על הלב – חוק מוסרי שלעולם לא יעבור אותו כי יש לו תחושה פנימית ברורה לגביו. אם ירצו התלמידים, ישתפו.
נספר שהיום נעסוק באלוהים המבקש לכרות ברית חדשה עם עמו ישראל שבה התורה תהיה כתובה על לבבות האנשים, והם ירגישו את חשיבות שמירת הברית על גופם ונשמתם.
אפשרות שנייה – כתבה:
נערוך דיון על חידוש הברית בעקבות צפייה בכתבה מצולמת בכתבה מצולמת על זוג קשישים שמחדש את נדרי הנישואין שלהם, מתוך ערוץ 20 (ראו קישור לכתבה גם בממערך השיעור). אפשר לצפות עד 1:51. הריאיון שובה לב ומעלה חיוך.
נשאל את התלמידים:
הבחירה מחדש וההתחייבות זה לזה היא הכרעה פנימית לא להמשיך רק מתוך התמדה עיוורת – מכוח האינרציה. נספר שגם היום נלמד על ברית מתחדשת שתיכרת בעתיד בין אלוהים לישראל.
אפשרות שלישית – ימים באים:
נכתוב על הלוח את הביטוי החוזר בפסוקים שלנו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים". נשאל את התלמידים:
פסוק זה שמופיע בנבואת הנחמה שלפנינו ובנבואות נוספות הפך להיות דרך לבטא משאלה לימים טובים יותר, ימי גאולה ושמחה, ואומנים רבים משתמשים בו בשיריהם.
לדוגמה נוכל לשמוע את שירו של ישי ריבו 'ימים באים' שמדבר בין השאר על הקולות שראינו בברית בהר סיני (למורה: כדאי לשים לב שהשיר נשען על תוכנה של הנבואה בעמוס ח', אך הוא מובא כאן כבסיס לעיסוק בביטוי "הנה ימים באים" שמשותף לעמוס ח' ולפרקנו).
הפזמון "הנה ימים באים, נאום ה'" מבטא את המשאלה לעתיד טוב יותר.
שיר נוסף המשתמש בביטוי 'הנה ימים באים' הוא השיר 'הנשרים' שכתב יורם טהרלב, הלחין יורם חיימוב ושר חיים משה.
הפזמון "והימים ההם הם כה קרובים / וכבר עולה האור בין העבים / הנה ימים באים כמו בשירים / וכבר רואים אותם הנשרים" מבטא את הציפיה לימים מוארים וטובים יותר.
טרם הלימוד נקדים ונציג לתלמידים את מבנה השיעור: לפנינו שתי יחידות עצמאיות בנבואת הנחמה שיש ביניהן קשר מבחינת המבנה והניסוח. בשיעור זה נלמד את שתיהן וננסה לחשוב על הקשר ביניהן.
נקרין על הלוח חלוקה פנימית של יחידות הנבואה:
נקרא עם התלמידים את הפסוקים ונבקש מהם למצואאת המשותף בפתיחת הנבואה, עוד בטרם הבנת התוכן:
– שתי הנבואות פותחות במילים "הִנֵּה יָמִים בָּאִים" (פסוקים ל ולז)
נשאל, מדוע הנביא משתמש בפתיחה "הנה ימים באים נאום ה'"?
נציין שלמעשה גם הנבואה הקודמת שלמדנו, בפסוקים כו-כט על נטיעתם המחודשת של ישראל בארצם שייכת למבנה זה מבחינת הפתיחה.
כעת נעמיק בשני חלקי הנבואה ובקשר ביניהם.
ל-לג – חידוש הברית
נקרא את פסוקים ל-לג ונסביר אותם בקצרה. נשאל את התלמידים:
נזכיר שברית הר-סיני חודשה גם בימי יאשיהו.
נחלק לתלמידים את דף העבודה על פסוקים אלה לעבודה בזוגות (ראו פתרון למורה. נמצא גם בממערך השיעור).
נשוב למליאה ונבדוק את התשובות. נתמקד בכך שלאחר הברית החדשה לא יהיה צורך במתווכים שיסבירו לעם את תורת ה' כיוון שהיא תהיה כתובה על ליבו של כל אחד, וכל אחד ידע מבפנים את התורה.
נשאל את התלמידים:
דבר שאי אפשר לשנותו:
נבקש מהתלמידים לקרוא את פסוק לד ולדלות מתוכו את חוקי הטבע הנזכרים בו:
נשאל:
כעת נקרא את פסוקים לה-לו, נבאר מילים קשות ונשאל:
נכתוב על הלוח את שני ניסוחי התנאי..
נשאל את התלמידים:
"וְלֹא יֵהָרֵס עוֹד לְעוֹלָם":
בפסוקים אלו מופיע בפעם האחרונה בנבואה הביטוי: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים". הפסוקים מתארים עיר, אך שמה אינו כתוב בהם. נבקש מהתלמידים לקרוא את הפסוקים, למצוא באיזו עיר מדובר ולהביא הוכחה לדבריהם (העיר ירושלים. הוכחות: "וְנִבְנְתָה הָעִיר לַה'", "קֹדֶשׁ לַה'" -עירו של אלוהים היא ירושלים. נקודות ציון גיאוגרפיות שהמזוהה בהן הוא נחל קדרון)
נשאל את התלמידים:
כמו במוטיב הכתב על הלוחות שפגשנו בפרק, גם כאן ירמיהו יוצר מעין מפה כתובה. קל יותר לדמיין חזון כאשר מקבלים שרטוט מדויק שלו, מלדמיין באופן תאורטי (למשל, שרטוט אדריכלי לקראת בניית בית).
נבקש מהתלמידים לכתוב בזוגות נבואת נחמה משלהם לחברה הישראלית. את הנבואה עליהם לפתוח במילים "הִנֵּה יָמִים בָּאִים" ובה הם יתארו שינויים לטובה שיפתרו את הבעיות שמהן אנו סובלים כעת. בנבואת הנחמה שלהם הם יכולים גם להוסיף משאלות משלהם לגבי מה שהם היו מאחלים לעם ישראל בארצו (ראו דף עבודה גם בממערך השיעור).
תוכן: למדנו על הברית החדשה העתידית בין אלוהים לעם ישראל על כל מרכיביה.
מיומנות: למדנו פרשנות מסורתית.
מתודות: האזנו לשיר וכתבנו כתיבה יוצרת.
הנוצרים והברית החדשה:
הברית החדשה היא הכינוי המקובל לכתבי הקודש הנוצריים. פרק זה הוא פרק חשוב מאוד בתפיסת העולם הנוצרית הרואה בדברי ירמיהו את זניחת הברית הישנה (כתבי הקודש היהודיים) וכריתת ברית חדשה תחתיה לא עם ישראל, אלא עם ממשיכיהם הנוצרים. להרחבה נוספת אפשר לקרוא במאמר זה מתוך אתר דעת.
על הברית החדשה בתוך הברית הישנה אפשר לשמוע בהרצאתה של ד"ר רבקה ניר, הועלה בערוץ האוניברסיטה הפתוחה ב-14 בנובמבר 2011.
הנה ימים באים:
מאמר על 'הנה ימים באים' מאת דוד סבתו מתוך אתר התנ"ך של הרצוג.
קרדיט: פורסם על ידי ישי ריבו ב-8 באוגוסט 2017
קרדיט: השיר 'הנשרים' שכתב יורם טהרלב, הלחין יורם חיימוב ושר חיים משה. פורסם על ידי li2333 ב-21 במרץ 2011.
הנביא עמוס מבקר את העשירים בחברה "הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן" (עמוס ו, ו).
המדרש מוסיף ומתאר את עושרם – שיש להם בית לכל עונה בשנה, בכל עונה הם משתמשים בבית מנקר עיניים מסוג שונה.
ולא עוד אלא טבת שבט ואדר היו מְכַסִים בתיהם בעצי ארזים, ניסן אייר סיון היו מְכַסִים בתיהם בכלי זכוכית, תמוז אב ואלול היו להם בתים של אבני שַׁיִשׁ, תשרי מרחשון וכסליו היו להם בתים של שן.
כיון שסרחו חרבו כולם, שנאמר: "וְהִכֵּיתִי בֵית הַחֹרֶף עַל בֵּית הַקָּיִץ וְאָבְדוּ בָּתֵּי הַשֵּׁן" (עמוס ג, טו).
ועתיד הקב״ה להחזירם להם, שנאמר: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם ה'."
(עיבוד. על פי: אוצר מדרשים, סדר ארקים א, יא)
ותיקבר בדרך אפרתה. מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב ברוח הקודש שהגוֹלים בדרכם לגָלות בבל עתידים לעבור שם. לפיכך קבר אותה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים. לכן כתוב: "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" (ירמיה לא, יד).
(עיבוד. על פי: מדרש בראשית רבה פב, י. ביאור לפי ספר האגדה)
רחל, אימם של שבטי הצפון, ממאנת להתנחם, וה' מבטיח לה נחמה והקלת כאבה – "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (פסוק טז). היום זהו ביטוי כללי של תקווה לחזרת העם לארצו ולקיבוץ גלויות. הביטוי הוטבע על גבי מדליה ביום העצמאות הי"א למדינה בשנת 1959 לציון העלייה לישראל, וייצג את רוח הכרזת העצמאות: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות".
במקביל, בעבר וגם היום, הביטוי משמש במאבק להשבת שבויים ונעדרים.
בתקופתו של הנביא ירמיהו, וגם של הנביא יחזקאל (יחזקאל יח, ב), רווח הפתגם: "האבות אכלו בוסר", כלומר אכלו ענבים שלא הבשילו (דימוי לחטא), "ושִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה", כלומר ייפגמו, יאבדו את חדותן (דימוי לעונש).
מה שנקרא: גמול לדורות. פתגם זה ייצג את התפיסה שהייתה מקובלת בעם – הגלות תימשך בגלל חטאי האבות, ועל כן למעשי הבנים אין משמעות. ירמיהו ויחזקאל יצאו נגד התפיסה הרווחת וניבאו על העתיד לבוא – זמן שבו יתעוררו הבנים לשינוי בתפיסה זאת: "כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו" (ירמיהו לא, כט). מה שנקרא: גמול אישי.
האומן יעקב שטיינהרט (1968-1887) נולד בגרמניה ועלה לישראל ב-1933, רבות מיצירותיו עוסקות בעיירה היהודית ובנושאים מן התנ"ך.
ביצירה זו מוצגת רחל המבכה את גורל בניה ומסרבת להינחם.
היָגון של רחל בא לידי ביטוי בהבעת הפנים ובתנוחת הראש: עיניה עצומות, פיה פעור למחצה, ידה תומכת בראשה, והראש נוטה למטה בתפילה. תווי פניה הצעירים מנוגדים לתחושה הכבדה העולה מהיצירה. דמותה של רחל כמעט מתמזגת עם הנוף הסלעי, הופכת לחלק ממנו, כמו שבה אל האדמה.
עידן רייכל כתב את השיר לאחר ששמע הרצאה מפיו של הרב לאו. באותה הרצאה עסקו ברחל המבכה את בניה. ההרצאה נגעה לליבו של רייכל, בעיקר בגלל הקשר שנעשה בה בין הסיפור המקראי לבין החיילים שנחטפו – גלעד שליט, אלדד רגב ואודי גולדווסר.
מנעי קולך מבכי / עידן רייכל
כי בלילות שנתך נודדת
וכל חלום הוא למורא
תטי אז את אוזנך לשקט
כל חסד רחמים
עוד יעלה, הנה הוא בא
כי בשבילו נפשך נשמרת
הרי קרבה היא השעה
עד ששדוד בזרועותייך
ייפול בסוף הדרך
כשישובו לגבולם
רק מנעי קולך מבכי
ועינייך מדמעה
כי השער ייפתח לו
ויבוא בו בסערה
כשישובו לגבולם
עד אל נחלי המים
דרך שארית כוחך
אם ישיבנו אז נשובה
מנעי קולך מבכי
יש תקווה לאחריתך
רק מנעי קולך…
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם.
קרדיט: מנעי קולך מבכי / הפרויקט של עידן רייכל, 2011
נחל קדרון, מבט מצפון לדרום. צילום: Deror avi, מתוך ויקישיתוף, CC BY-SA 3.0
נחל קדרון זורם בין הגבעה שמדרום להר הבית (גבולות ירושלים בימי בית ראשון), לבין מורדות הר הזיתים. הנחל היה הגבול המסורתי של ירושלים העתיקה ממזרח, ולכן נזכר אצל ירמיהו כציון גבול לתחומה של ירושלים.
ראשיתו של הנחל – סמוך לעיר העתיקה בירושלים. משם הוא זורם דרך מדבר יהודה עד סופו בים המלח.
רוב התרגומים מפרשים את "ברמה" מלשון "במרומים", אך נראה שהכוונה בפסוק הייתה לָעיר רמה, הנמצאת צפונית לירושלים. לפי אחת המסורות נקברה רחל בין רמה ובין גבעה, בגבול שבין נחלות בניה יוסף ובנימין: "בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצָח" (שמואל א י, ב).
מבוסס על: יאיר הופמן (עורך), עולם התנ"ך – ירמיהו, 1999, עמ' 153, הוצאת דברי הימים. הזכויות בעולם התנ"ך שמורות לד"ר יהודה עתי
שיקום החקלאות הוא גם סמל לשיקום הלאומי של העם. הכרמים המאפיינים את החקלאות של הרי שומרון יינטעו מחדש, והנוטעים יזכו לאכול את פריים – לחללם.
על המילה "חילול" דרש איש הרוח חיים נחמן ביאליק:
"…במשך הדורות אנחנו צמצמנו המושגים שלנו, קשרנו אותם עם תוכן מיוחד. אני רוצה לגאול את הטרמינים (מושגים) הללו מן האוויר המיוחד הזה לתחום האוויר האנושי, הכללי. (אני רוצה להביא ל) סקולריזציה של המונחים האלה, 'חילול', אם לתרגם את 'סקולריזציה' במובן חול. 'מי שנטע כרם יחללנו'. יש חילול של גידוף ויש חילול של גאולה, פדיון.
(ביאליק, לשאלת התרבות העברית, דברים שבעל פה, ב עמ` קצח)
הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים – הנביא קורא לגולים לציין בסימנים מיוחדים את דרכם לגולה, למען יוכלו לשוב במהרה לארץ בדרך שבה הלכו. שיטה זו של ציוני דרך נהוגה עד היום, בעיקר אצל נודדי המדבר במקומות שאין בהם תוואים בולטים.
כיצד ידעו למצוא את הדרך בתקופת המקרא? כיצד תיארו מסלול הליכה או קו גבול? נראה שבתקופת המקרא היה מקובל לציין לזיכרון עצמים בולטים או ייחודיים – הר, נחל, גיא – ועל ידי רישום שיטתי שלהם אפשר היה לשרטט קו גבול או דרך. עדות לכך מצויה בספר יהושע, פרקים טו-יט: "לְכוּ וְהִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְכִתְבוּ אוֹתָהּ… וַיֵּלְכוּ הָאֲנָשִׁים וַיַּעַבְרוּ בָאָרֶץ, וַיִּכְתְּבוּהָ לֶעָרִים לְשִׁבְעָה חֲלָקִים…" (יהושע יח, ח-ט).
מבוסס על: יאיר הופמן (עורך), עולם התנ"ך – ירמיהו, 1999, עמ' 154, הוצאת דברי הימים. הזכויות בעולם התנ"ך שמורות לד"ר יהודה עתי