- באילו מצבים אנשים לוקחים הלוואות?
- מה ההלוואה מאפשרת?
- מה הסכנה בלקיחת הלוואה?
- מתי הלוואה היא דבר חיובי ומתי שלילי?
קרדיט: פורסם על ידיcal Israel ב-12 באוגוסט 2014.
נחקור את נושא שמיטת הכספים; את פרטי החוק והגמול שלו. נשאל מהי הסיבה לקיום שנת שמיטה, איך מתמודדים עם האתגרים שהיא מציבה וכיצד המקרא וחז"ל ביקשו להתמודד עם אתגרים אלו.
אפשרות ראשונה – הלוואה:
נצפה עם התלמידים בסרטון הסבר על הלוואה ונדון עם התלמידים בשאלות שבעזר ההוראה.
אפשרות שנייה – חוק מחיקת חובות:
נקרא עם התלמידים מאמר על חוק מחיקת חובות ונדון עם התלמידים בשאלות שבעזר ההוראה.
אפשרות שלישית – שאלה לדיון:
נבקש מהתלמידים לחשוב על מצב שבו הם נדרשו לוותר על חוב.
נשאל את התלמידים:
נשמע את תשובות התלמידים ונסביר באופן כללי: שמיטה באופן מילולי היא שחרור אחיזה וכוונת המושג 'שמיטה' היא ויתור כלכלי – הפקרת האדמה ויבולה לעניים וגם ויתור על חובות. החוק המקראי מחייב לקיים שמיטה בכל שבע שנים. מושג חשוב נוסף בהקשר זה הוא 'יובל' – שנת החמישים שבאה לאחר שבע שמיטות ובה שומטים גם את הקרקעות שנרכשו וכל אחד חוזר לנחלתו המקורית.
נקרא את דברים פרק טו פסוקים א-יא (ראו דף עבודה ופתרון למורה. נמצא גם בממערך השיעור). במהלך הקריאה נבקש מהתלמידים לסמן בצבע אחד את הגמול שיקבל מי ששומר על השמיטה ובצבע אחר את פרטי החוק.
נעבור על פרטי חוק השמיטה: החובות לישראל מתבטלים; מהנוכרים דורשים את החזר החוב (פסוק ב); יש לתת לעניים הלוואה שתספק את כל צורכיהם (פסוקים ז-ח, יא); אסור לא להלוות בגלל הקרבה לשנת שמיטה (פסוק ט).
מה הגמול המובטח לאדם על קיום שמיטת הכספים?
1. הבטחת שכר וברכות (פסוקים ד, ו, י) – בפסוק ו הברכה היא כי בזכות השמירה על שמיטת הכספים, לעם יהיה די חוזק כלכלי כדי להלוות לעמים רבים אחרים ("וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים") והוא לא יזדקק בעצמו להלוואות ("וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט").
נשאל את התלמידים:
2. הטפה ואיום בעונש למי שלא ילווה לעניים (פסוק ט)
הפסוקים פונים למצפון של האדם, למידת החסד, נשאל את התלמידים:
נחלק לתלמידים את דף העבודה ובו הם יבדקו מדוע מותר להלוות בריבית לנוכרי לפי כל אחת מהפרשנויות (ראו פתרון למורה. נמצא גם בממערך השיעור).
חוק מאתגר:
ראינו שהפסוקים מדגישים את חשיבות החוק בחזרה על הנימוקים לו ומציינים את הגמול שלו כדי לשכנע את האנשים לקיימו. נשאל את התלמידים:
אכן בהיסטוריה המקראית אנו מוצאים עדות שאנשים נמנעו משמיטת החובות: נקרא בנחמיה פרק ה פסוקים א-ה ונשאל את התלמידים:
מתי מגיע השינוי? תקופת בית שני – פרוזבול:
נקרא את המשנה על הפרוזבול.
נשאל את התלמידים:
הלל משנה חוק מקראי! לנוכח המציאות הוא מוותר על החוק המקראי כדי לשמר את מטרתו של החוק. נשאל את התלמידים:
אם נסכם את הדיון בחוק השמיטה, נראה שחוק זה, הן על פי תוכנו הן על פי ביטוייו המנחים, פונה למצפון האדם, לרגש החסד, הרחמים והחמלה כדי ליצור חברה מתוקנת, "כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן". ראינו שהדרישה בחוק הזה אינה פשוטה במציאות ושלא בהכרח יושמה, ובסופו של דבר הקושי הביא לכך שהלל הזקן תיקן את החוק בפרוזבול.
חוק שמיטת חובות:
נקרא מאמר מתוך גלובס על חוק שמיטת חובות ונדון בשאלות המובאות בעזר ההוראה.
תוכן: חקרנו את נושא שמיטת החובות: את פרטי החוק והגמול שלו. עסקנו באתגרי הקביעות ואי האכיפה שבמצווה וכיצד המקרא עודד לקיים את המצווה ולבסוף ראינו כיצד הלל הזקן נדרש לשנות את החוק כדי להמשיך את רוח החוק עצמו.
מיומנויות: פרשנות ימי הביניים וחז"ל.
מתודות: עבודה בזוגות, דף עבודה, דיון.
מאמרים:
שמיטת חובות במסופוטמיה:
במסופוטמיה היה חוק דומה שלפיו כשמלך היה עולה לשלטון או כשהמצב הכלכלי הגיע לשפל שחייב רפורמה, היה המלך יכול להכריז על 'מישרום'. ההכרזה המפורסמת שבהן היא זו של עמיצדוקה מלך בבל, מצאצאי חמורבי, שמלך בשנים 1626-1646 לפנה"ס.
נבקש מהתלמידים לקרוא את החוק ולענות על השאלות שבדף העבודה (ראו פתרון למורה. נמצא גם בממערך השיעור).
אושר בקריאה ראשונה: חוק מחיקת חובות בהוצאה לפועל
החוק צפוי להקל את התנאים לקבלת הפטר חובות לאחר שבחוק הקודם התגלו חסמים קשים. בישראל 700 אלף איש בעלי תיק בהוצאה לפועל ולחלקם אין סיכוי להיחלץ ממעגל החובות המצטברים והריביות.
למאמר המלא על חוק מחיקת חובות שכתב שחר אילן מתוך אתר כלכליסט
משנה שביעית פרק י משניות ג-ד:
פרוזבול (=כתב הרשאה שלפיו בית דין מאפשר למלווה לגבות את חובו בכל זמן שירצה – גם בשנת שמיטה) אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה (דברים טו ט): "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" וגו', התקין הלל פרוזבול.
זהו גופו של פרוזבול: '…שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה'.
והדיינים חותמים למטה או העדים.
מאמר על חוק שמיטת חובות שכתבה לילך ויסמן באתר גלובס
"בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ… וְאֵלָיו הוּא נֹשֵא אֶת נַפְשׁוֹ…"
כְּגוֹן זֶה שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהַחֲמוֹר אַחֲרָיו.
מָכְרוּ לוֹ אֲלֻמָּה אַחַת וּנְתָנָהּ עַל כְּתֵפוֹ.
הָיָה הַחֲמוֹר בָּא בַּדֶּרֶךְ אַחֲרֵי הָאֲלֻמָּה וּמְקַוֶּה לְאָכְלָהּ.
מֶה עָשָׂה לוֹ אֲדוֹנָיו?
בָּא וְהֶעֱמִידוֹ בַּבַּיִת וְקָשַׁר אֶת הָאֲלֻמָּה לְמַעְלָה מִמֶנּוּ.
אָמְרוּ לוֹ: רָשָׁע, כָּל הַדֶּרֶךְ הוּא רָץ בִּשְׁבִילָהּ וְלֹא נְתַתָּהּ לְפָנָיו?!
כָּךְ שָׂכִיר – עָמֵל וּמִצְטַעֵר כָּל הַיּוֹם, מְקַוֶּה לִשְׂכָרוֹ, וּמוֹצִיאוֹ רֵיקָם?!
(עיבוד. על פי: מדרש שמות רבה, פרשה לא פסקה ז)
די היה לומר "די מחסורו", מדוע להוסיף "אשר יחסר לו"?
דעה רווחת היא כי המקרא מדייק בכל מילה, ואין בו מילים מיותרות. חז"ל דרשו בנוגע למילים המיותרות כביכול בפסוק, והסבירו כי אין מחסורו של האחד דומה למחסורו של האחר. כל אחד לפי מה שהורגל בנסיבות חייו:
"אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלושה מילין.
(תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף סז עמוד ב)
מבוסס על: גילה וכמן, "עוני הוא מושג יחסי", אתר מיזם 929
מה הוא עושק? לקיחת דבר מה ממוני מאדם תוך כדי ניצול.
מי הוא שכיר? בתקופת המקרא, ובקרב עובדי האדמה, אנשים עיבדו לרוב את נחלת אבותיהם. מי שלא הייתה בבעלותו קרקע או שלא הייתה לו אפשרות לעבד את אדמתו, נידון לחיי מחסור ונאלץ לעבוד כשכיר. החוק מלמד פעמים רבות על מציאות קיימת, וכאן מתוארת מציאות שבה העשיר מנצל את כוחו לפגוע במי שגם כך חסר לו ממון. לא את
הפסוקים פונים אל נפש האדם בדרך מתוחכמת. תחילה מתוארת הקִרבה אל העני – "כי יהיה בך אביון", "מאחד אחיך", "מאחד שעריך" – וממנה נגזרת האחריות כלפיו. לאחר מכן מוזכרת ישיבתו בארץ תודות לחסד האל, המבקש ממנו חסד דומה.
לֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ – אל תסגור את ידך בפני בן עמך האביון, אלא עזור לו להתקיים. פסוק זה הוא הבסיס לביטויים "קפץ את ידו" ו"יד קפוצה".
הפירוש המילולי של הביטוי "לקפוץ את היד" הוא לסגור את היד. והמשמעות האמיתית היא לנהוג בקמצנות כלפי האחר ולהימנע מלעזור לו בכסף. בדיוק ההפך מ"לפתוח את היד" (ואת הלב).
גם המשורר יהודה עמיחי השתמש בדימוי דומה: "ואל תשכחו שגם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות".
הסרט "מנתק המים" יצא לאקרנים בשנת 2012 וזכה לשבחים ממגזין קולנוע איטלקי יוקרתי:
"סרט ישראלי קטן-ענק שלא זכה לתשומת הלב הראויה, בשפה שקטה לכאורה, אך דקדקנית ומדויקת, במאי הסרט עידן הובל בוחן את הפער בין עשירים ועניים באחת הארצות המפותחות והחזקות בעולם. זה סיפור על איש מהמעמד הבינוני שנמצא בסכנת הידרדרות מעמדית ונאלץ לקבל עבודה מקוללת – אחראי לניתוק המים."
מבוסס על קטע המידע הנלווה לסרטון ביו טיוב – "מנתק המים" הטריילר, 18.7.2013. © Transfax Film Productions
הבית הראשון בשיר, מקורו בפסוק מתהלים (לה, י) והבית השני, מקורו בסידור התפילה. שוועת עניים היא זעקה לעזרה, התחננות של החלש כלפי שמיים בבקשה לעזרה. בתפילה, אלוהים שומע את את זעקת החלש ומצילו מפני גוזְלו. בחוק, אלוהים מעביר את האחריות לאדם.
קובי אוז סיפר על השראתו ומטרותיו: "כשהרשיתי לעצמי להלחין את המילים החזקות מתוך סידור התפילה רציתי לגרום להן לרדת מעולם הרוח והכוונות הנעלות אל הרחובות הקשים של ישראל 2009. המדרכות שעליהן עניים רבים, גלויים וסמויים, פוסעים ונרמסים. התרגלנו לא לראותם, התרגלנו לזרוק מטבע קטן ולעבור דרכם כסומים [עיוורים] באור הבהיר".
דברי קובי אוז מתוך כתבה מאת אסף נבו, "אכן תמונות קשות", מאקו, 22.12.2009.
מציל עני
מחזק ממנו
ועני ואביון מגוזלו.
שַׁוְעַת עֲנִיִּים
אתה תשמע
צעקת הדל
תקשיב
ותושיע.
פתגם ידוע אומר: "ביתו של אדם הוא מבצרו". אדם עני ככל שיהיה, המחזיק בבעלותו בית, הוא אדון בעולמו. הוא מכוון וקובע את המתרחש בביתו. הנושה (גובה החוב) יכול להביא למיטוט עולם זה בכניסתו אל ביתו של החייב. המחוקק מבהיר במפורש כי על הנושה להמתין – "בַּחוּץ תַּעֲמֹד". מה מבדיל בין החוץ לפנים?
אבן הסף היא אבן המגדירה את פתח הכניסה אל הבית. הפתח היה סגור לרוב בדלת העשויה עץ. בפתחיהם של בתים רבים נמצאו אבני סף מסותתות, בתוך אבני הסף היו שקעים (פותות) לצירי הדלתות. הדלתות, שהיו עשויות עץ, לא שרדו במהלך השנים.
המענקים מן היבול החקלאי שעל פי חוקי התורה יש לתת לעניים ולנזקקים, נקראו בפי חז"ל "מתנות עניים". מענקים אלו היו מכמה סוגים: לקט, שִׁכְחָה, פאה, פֶּרֶט ועוֹלֵלוֹת, מעשר עני.
בפרק כד מוזכרות שכחה (פסוק יט) ועוללות (פסוק יא).
שכחה – עומר (אלומת שיבולים) שנשכח בשדה בשעת הקציר, ולכן שייך לנזקקים. בעל השדה אינו רשאי לחזור ולקחת את העומר שנשכח.
עוללות – אשכולות קטנים שעליהם ענבים מועטים, שאותם בעל השדה אינו רשאי לבצור.
מבוסס על: מתיה קם, "מתנות עניים", לקסיקון לתרבות ישראל. © מטח.
חוק שמיטת כספים המקראי קובע שבכל שנת שמיטה, מתבטלות ההלוואות ונשמטים החובות. כאשר הכלכלה בחברה היהודית הפכה להיות מבוססת יותר ויותר על כסף, היה קושי רב לקיים חוק זה, משום שהוא גרם לעם להימנע מלהלוות זה לזה. לכן תיקן התנא הלל הזקן את תקנת הפְּרוֹזְבּוּל.
הפרוזבול הוא שטר שמונע שמיטת חובות כספיים בשנת שמיטה. על פי התקנה של הלל, המלווה יכול היה לפנות לבית הדין לפני השמיטה ולמסור שם שטר המכונה פרוזבול, שבו הוא פירט את החובות המגיעים לו. בכך למעשה מסר את החובות לבית הדין, והפך אותם לחובות מיוחדים שדין השמיטה לא חל עליהם.
מבוסס על: אביבה לוטן ואבי ורשבסקי, חוק וחברה במקרא: פרקי לימוד במקרא עם מדריך הכנה לבגרות, 2005. © מטח.
המקום ההולך וגדל של הכסף בכלכלה (במקום סחר החליפין) הציב את חכמי סוף ימי בית שני בפני דילמה קשה: מצד אחד הם רצו לשמור על הצו המורה לבטל את החובות אחת לשבע שנים, מצד אחר שמירה על צו זה הביאה למצב שבו אנשים חששו שלא יחזירו להם את חובם ונמנעו מלהלוות כסף.
הרב בני לאו וליאת רגב בשיחה על דברים פרק טו.
קרדיט: סימנים דברים פרק טו / 929 תנך ביחד
ח"כ לשעבר רות קלדרון (יש עתיד) מציעה לקחת את רעיון שנת השמיטה המקראי וליישם אותו באופן אזרחי, כך שעשרת אלפים משפחות בישראל יקבלו ליווי שיביא לוויתור חלקי על חובותיהן. אוריאל לדברגר, מנכ"ל עמותת פעמונים, מסביר כיצד הארגון שבראשו הוא עומד יכול לתרום למיזם זה.
קרדיט: ערוץ הכנסת – רות קלדרון: שנת שמיטת חובות, 6.1.14