עמוס

הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם, יַחְדָּו, בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ.
הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר, וְטֶרֶף אֵין לוֹ;
הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ, בִּלְתִּי אִם לָכָד.
הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ, וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ;
הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה, וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד.
אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר, וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ;
אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר, וַה' לֹא עָשָׂה.

…לקראת סוף הנבואה, המתח בשיאו כשמגיע הנביא לשורה המתארת את השופר המחריד את העיר ומבשר קולה של מלחמה. ורק אז הוא מעז וקובע את שורת המחץ – "אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר, וַה' לֹא עָשָׂה". לשם הוא חתר ולשם הביא את השומעים, שאוזניהם מצלצלות עכשיו בבעתה.

מתוך אתר מיזם 929

הבשן הוא חלק פורה ביותר בעבר הירדן המזרחי. השימוש דווקא בביטוי זה הוא עדות נוספת לרקע הקודם של עמוס, כפי שהוא מעיד על עצמו בפרק ז: "וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי, כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים. וַיִּקָּחֵנִי ה' מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן…" (פסוקים יד-טו). עמוס, המכיר היטב צאן וּבָקָר, יודע שפרות הבשן נחשבות לגזע האציל והמשובח ביותר.

היום הביטוי "פרות הבשן" משמש לתיאור אנשים המתמקדים בחיי הנאה בלי לשים לב למצוקות של אחרים.

תקופה זו נחשבת לתקופה של שפע לא צפוי. לאחר זמן רב שממלכת ישראל נלחצה על ידי הארמים, כיוון הרוח השתנה. אחרי תקופת מחסור ומצור החלה תקופה של פריחה כלכלית לצד התפתחות של תרבות צרכנית ראוותנית.

בציורו של דורֶה, עמוס רוכן על מטהו (רמז למקצועו הקודם?) על אדמת הטרשים הפשוטה של יהודה, משקיף אל נמען נבואתו – שומרון, בירת ממלכת ישראל, המוקפת חומה גבוהה. הָאֲפֵלָה עוטפת את היצירה, ומקורו של האור בדברי הנביא שעוד יבואו.

"חוֹזֶה, לֵךְ בְּרַח" / ח.נ ביאליק [עמוס ז, יב]

"לֵךְ בְּרַח?" – לֹא-יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי!

הֲלוֹךְ בַּלָּאט לִמְּדַנִי בְקָרִי,

גַּם דַּבֵּר כֵּן לֹא-לָמְדָה לְשׁוֹנִי

וּכְקַרְדֹּם כָּבֵד יִפֹּל דְּבָרִי.

וְאִם-כֹּחִי תַם לָרִיק – לֹא-פִשְׁעִי,

חַטַּאתְכֶם הִיא וּשְׂאוּ הֶעָוֹן!

לֹא-מָצָא תַחְתָּיו סְדָן פַּטִּישִׁי,

קַרְדֻּמִּי בָא בְּעֵץ רִקָּבוֹן.

אֵין דָּבָר! אַשְׁלִים עִם-גּוֹרָלִי:

אֶת-כֵּלַי אֶקְשֹׁר לַחֲגוֹרָתִי,

וּשְׂכִיר הַיּוֹם בְּלִי שְׂכַר פָּעֳלִי

אָשׁוּבָה לִּי בַּלָּאט כְּשֶׁבָּאתִי.

אֶל-נָוִי אָשׁוּב וְאֶל-עֲמָקָיו

וְאֶכְרֹת בְּרִית עִם שִׁקְמֵי יָעַר;

וְאַתֶּם – אַתֶּם מְסוֹס וְרָקָב

וּמָחָר יִשָּׂא כֻלְּכֶם סָעַר.

תמוז, תר"ע.

אחת מנבואותיו של עמוס (בפרק ז) קוממו עליו את אמציה, כוהן במקדש בבית אל. אמציה לעג לעמוס וניסה להבריח אותו מממלכת ישראל לממלכת יהודה שממנה הגיע. עמוס ענה לו בנבואת זעם על גורלה המר של משפחתו ועל חורבנה של ממלכת ישראל. הוא חזר ליהודה, ושם חזה כיצד נבואות הזעם שלו מתגשמות.

בביטוי "חוֹזֶה לֵךְ בְּרַח", הלקוח מדבריו של אמציה, נעשה שימוש בשירה ובפזמונאות העברית המודרנית. ב-1910 כתב המשורר חיים נחמן ביאליק שיר בשם הזה, המתאר את מצוקתו האישית והציבורית בתור "המשורר הלאומי". ביאליק חש כי יצירתו ומסריו נופלים על אוזניים ערלות, ומכיוון שכך ביקש להשתחרר מייעודו הציבורי ולפרוש אל עולמו הפרטי ואל הטבע.

מעובד על פי: דויד פרץ, "חוזה לך ברח", הפסקול של חיינו – תרבות.il. © מטח

בניסוח "מגילת העצמאות" – מסמך מכונן ויש שיאמרו החוקה שלא נכתבה מעולם – מוצגת התשתית הערכית של מדינת ישראל. בעריכה הסופית של המגילה לא ויתר בן-גוריון על רוח חזונם של נביאי ישראל.

האזור כולל את חבל הגולן וגם שטחים שמדרום לירמוך. היום הבשן נמצא בשטח סוריה וממלכת ירדן.
השלטון הישראלי בבשן הגיע לסיומו בשנת 732, אז השתלט תגלת פלאסר מלך אשור על עבר הירדן והגלה חלק מתושבי המקום.

אחרי חלוקת המלוכה בישראל היה השם "ארץ יהודה" בפי הנביאים וסופרי המלכים לשם נרדף לממלכת יהודה, שכללה את נחלות יהודה ובנימין.
מוצאו של עמוס בתקוע אשר ביהודה. היום מזהים רוב החוקרים את תקוע ביישוב הידוע ביהודה, ששכן 8 ק"מ מדרום לבית לחם. אם כן, נביא מהממלכה הדרומית נשלח להוכיח את הממלכה הצפונית – ישראל.

על פי: "ארץ יהודה", אנציקלופדיה יהודית, מכללת הרצוג – דעת – לימודי יהדות ורוח. © 2010

ראה כי הכוונה למומחה במלאכה החקלאית של ניקוב פרי השקמה או התאנה, כדי לסייע בהבשלתו.
יש פרשנים שהציעו שהכוונה לאדם המייבש את פירות השקמה או לאדם הקוטף את הפירות. בכל מקרה מדובר כנראה במלאכה עונתית, ובשאר השנה עוסק הבולס במלאכות אחרות, כמו רעיית הצאן וגידול הבקר.

הֲתִפּוֹל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ? כלומר – הציפור עטה על הפח (=מלכודת), כאשר מוקש (=פיתיון) מונח במלכודת.
הפח והמוקש הם שני כלים ללכידת ציפורים. הפח הוא מלכודת בת שני חלקים. קשה יותר לדעת מהו בדיוק המוקש. ייתכן שהכוונה לפיתיון או לדבר מה המכשיל את הציפור, ואולי הכוונה למנגנון שסוגר את המלכודת על הציפור.