- כיצד ניצח ג'ונס את אומן החרבות?
- מי כאן דוד ומי כאן גלית?
קרדיט: אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה. פורסם על ידי Movieclips ב-5 במאי 2016.
נער רועה צאן מבית לחם נלחם בענק מגת, כיצד ינצחו? במהלך הוראה זה נענה על השאלה בשתי תשובות – בראשונה נדון בתכסיסי המלחמה שנוקט דוד ובשנייה נעמוד על אמונתו בה' שיושיעו.
אפשרות ראשונה – שאלה לדיון:
נכתוב על הלוח: 'משבר מוליד יצירתיות' ונשאל:
אפשרות שנייה – רישום:
נקרין על הלוח את רישום של דוד וגלית מהמאה ה-13 ונשאל את התלמידים את השאלות שבעזר ההוראה.
דוד מתואר כרועה שלצידו שני כבשים, וגלית מתואר כאביר – קצות רגליו וחניתו חורגים ממסגרת היצירה וחריגה זו מעצימה את גודלו.
אפשרות שלישית – סרטון:
נקרין לתלמידים קטע מתוך הסרט אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה. בקטע אינדיאנה ג'ונס נלחם פנים אל פנים באומן החרבות בשוק בקהיר. מי ינצח ואיך?
חשוב לציין שאקדח הוא כלי חזק שיכול להפוך את נושאו לגלית. ואילו דוד ודאי היה חלש בחלוקי הנחל שלו לעומת גלית.
נחלק לתלמידים דפי תעודת זהות לדוד ולגלית ונבקש מהם למלא את מה שהם יודעים על הדמויות מתוך מה שכבר למדנו (ראו פתרון למורה. נמצא גם בממערך השיעור). אם זה השיעור הראשון, נקרא עם התלמידים את הפרק כולו ובעת הקריאה נבקש מהתלמידים למלא את הנתונים בתעודות הזהות. לאחר מכן נמלא יחד את הטבלה על הלוח ונשלים מידע חסר.
נקרא את פסוקים מ-נא, נסביר אותם בקצרה ונכתוב על הלוח את השאלה:
הקרב:
דרך תיאור הקרב בפסוקים נראה שגלית כמעט לא שם לב לדוד, ודוד ניצח אותו באחת. נשים לב למצב השונה של שני היריבים: דוד בלי מיגון כלל ובידו חלוקי נחל בלבד. גלית לעומתו ממוגן וכבד ולפניו עומד נושא הצינה. נקרא את דבריו של אלישע פרוינד.
נשאל את התלמידים:
הקרב – חרב וה'
גלית מקלל את דוד, ודוד עונה לו בשם ה'. נקרא את דבריו של דוד.
נשאל את התלמידים:
נקרא בפרק יג פסוקים יט-כב על מצב כלי הנשק באותה תקופה בקרב פלשתים ובקרב ישראל.
נשאל את התלמידים:
נקרא את פסוקים מח-נא, הפסוקים האחרונים בקרב בין דוד לגלית.
נסכם:
נשאל את התלמידים:
תוכן: מילאו תעודות זהות לדוד ולגלית ושאלנו כיצד ניצח דוד הקטן את גלית הלא מנוצח. ראינו שתי תשובות לשאלה משתי נקודות מבט: האחת בתכסיסי מלחמה שנוקט דוד, והשנייה בכוח האמונה של דוד בה' שיושיעו.
מיומנויות: מילה מנחה, אינטר-טקסטואליות, השלמת פערים.
מתודות: תעודת זהות, סרטון, איור.
הקרב בין דוד וגלית נערך בעמק האלה. יש חשיבות רבה למיקום המחנות. לפי המסופר, המחנה הפלשתי חנה בשכה (מוכר היום בשם תל שוכה) ואילו הישראלי בעזקה (כיום – תל עזקה) כנאמר בפסוק א': "וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה". מבחינה גיאוגרפית תל שוכה נמצא צפונית מערבית לתל עזקה.
מתי נערך הקרב? ככל הנראה בשעות הבוקר. מרמזים על כך שני דברים: האחד, גלית יצא אל בין המחנות "הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב" (פסוק טז), והשני "וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר" (פסוק כ) […]
נשאלת השאלה, כיצד הצליח דוד להתקרב לגלית למטווחי קלע בלא שהערל הפלשתי יבחין בו ויגן על עצמו (שהרי גלית היה חייב להיות "מטרה נייחת" כדי שהאבן מקלעו של דוד תפגע במצחו ותפילהו ארצה)?
ככל הנראה, גלית עמד ופניו אל מול השמש שהייתה בכוון דרום-מזרח (לעומת דוד שהיה בגבו אל השמש מאחר שהגיע מכוון תל עזקה). השמש סנוורה אותו ומנעה ממנו לראות את דוד שהתקרב אליו.
מתוך מאמרו של אלישע פרוינד 'מלחמת דוד וגלית – הסיפור ופירושו' שבאתר דעת
מה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: 'אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. מו הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי, וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ, וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל. מז וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה', כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ.
יט וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אמר (אָמְרוּ) פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית. כ וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ. כא וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּים וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן. כב וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת, וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן, וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ.
וכאשר שמואל הלך למשוחַ את בְּנֵי ישי, על כולם כתוב: לא בזה בחר ה׳, ורק על אליאב כתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ". מכאן, שהיה אוהב אותו עד עכשיו ואחר כך נמאס עליו, שאילו לא היה כעסן היה ראוי לגדולה.
(מעובד. על פי: תלמוד בבלי,מסכת פסחים, דף סו עמוד ב. ביאור על פי הרב עדין שטיינזלץ)
חייל צעיר מגיע לשדה הקרב, ניגש אל המפקד ומודיע לו שבכוונתו לצאת אל המשימה המסוכנת שאיש אינו מוכן לקחת על עצמו. האם נעלה בדעתנו שהמפקד יסיר את מדיו ואת קסדתו וילביש בהם את הטירון היומרני? סביר להניח שלא. אך זה בדיוק מה שעשה שאול.
לכאורה – גַדְלוּת נפש. שאול המלך האמין ביכולתו של דוד, הנער האדמוני האלמוני, והיה מוכן להניח את האגו שלו בצד לטובת המלחמה בפלשתים. אך המדרש מעניק את גדלות הנפש לדוד דווקא.
בלי ציוד צבאי, כשרק כלי הרועים איתו, יוצא דוד אל מול גָּלְיָת. הפלשתי מקלל, ודוד משיב בנחישות ובאמונה בניצחונו שיוכיח "כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל… כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה…" (פסוקים מו-מז).
וכך היה. בלי חרב ובלי חנית, רק עם אבן קֶלַע שפוגעת "בּוּל בפוני", מפיל דוד את הענק הפלשתי. והעם רודף אחר הפלשתים ומכה בהם מכה ניצחת.
מתוך מיזם 929
אִישׁ הַבֵּנַיִם – אדם היוצא אל השטח שבין מערכות שני הצבאות – כאן "הגיא ביניהם" – כדי לנהל דו קרב עם לוחם מן הצד שכנגד; המנצח בדו קרב מנחיל את הניצחון לעמו ללא קרב נוסף.
נוהג זה, שתכליתו למנוע מלחמה עקובה מדם בין שני הצבאות, ידוע מן המקרא וממקורות חוץ מקראיים. ההכרעה בקרב הביניים אמורה לקבוע מי ישתעבד למי בתשלום מיסים, וכך דברי גָּלְיָת: "אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ" (פסוק ט).
מתוך: מקרא לישראל : פירוש מדעי למקרא – מקרא לישראל: שמואל א
נוהג זה, שתכליתו למנוע מלחמה עקובה מדם בין שני הצבאות, ידוע מן המקרא וממקורות חוץ מקראיים. ההכרעה בקרב הביניים אמורה לקבוע מי ישתעבד למי בתשלום מיסים, וכך דברי גָּלְיָת: "אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ" (פסוק ט).
מתוך: מקרא לישראל : פירוש מדעי למקרא – מקרא לישראל: שמואל א
האומן האיטלקי מיכלאנג'לו דה קארווג'יו (1610-1573), בן תקופת הרנסנס, מציג את דוד הצעיר נושא חרב ביד אחת ואת ראשו של גָּלְיָת ביד האחרת. הבעת פניו של דוד אינה ברורה לחלוטין, אך לא משתקפת בה שמחת ניצחון אלא חמלה ואפילו צער.
לימים תיאר יהודה עמיחי באופן דומה את תחושת אי-הנוחות של דוד: "וְלֹא יָדַע פִּתְאֹם הֵיכָן יָנַח אֶת רֹאשׁ גָּלְיָת שֶׁמִּשּׁוּם מָה שָׁכַח וְעוֹד הֶחֱזִיק אוֹתוֹ בְּתַלְתָּלָיו" (דוד הצעיר / יהודה עמיחי). קארווג'יו נחשב לאבי סגנון הבארוק – סגנון באומנות שהתאפיין בהדגשת ניגודים, במורכבות רעיונית, בתנועה וביצירת דרמה בעזרת שימוש באור וצל. קארווג'יו בחר בקפידה מה להבליט במשחקי האור והצל ביצירותיו, ואפשר לראות זאת גם ביצירה זו. הבעת פניו החומלת של דוד, גופו הנערי, מובלטים באור ועומדים בניגוד לראשו העצום של גָּלְיָת, שמובלט גם הוא.
קראו פסוקים נא-נז והביטו ביצירה.
בשנת 1975 הוציאה הלהקה "כוורת" אלבום שלישי ובין שיריו השיר "גָּלְיָת", המספר בדרך הומור את הסיפור התנ"כי על דוד וגָּלְיָת. השיר נבחר ל"שיר השנה" באותה שנה.
גוליית / כוורת
מילים: אלון אולארצ'יק ודני סנדרסון
לחן: דני סנדרסון
זהו שיר מאוד עצוב
הנושא כזה כָּאוּב,
אם תשים תחבושת,
לא יעזור לך שנתיים.
הגיבור של הסיפור
להגיד אותו אסור,
נגלה רק שהשם שלו
כמו אפריים.
יום אביב בכפר קטן
ציפורים שרות בגן,
נמלה עוברת
אך המנגינה נשארת.
בחצר נולד תינוק
ומיד התחיל לצעוק
"לא קוראים לי 'פריים –
שמי גוליית ולא אחרת!"
כל התנ"ך פחד ממנו כמו מִפִּיל,
גיבורים ברחו הביתה,
לוחמים זייפו ת'גיל.
הם קראו לו "השד מאשקלון".
בַּגַנוֹן אמר שלום
ילדים עברו לדום,
בן חמש וכבר הספיק
להביא הביתה סלע.
התאמן כל יום שעות
בלהפריע לְחַיוֹת,
יש אומרים היה לו קול
נמוך מים המלח.
כל התנ"ך פחד ממנו כמו מפיל
גיבורים ברחו הביתה
לוחמים למדו חליל
הם קראו לו בשקט מרחוק.
הנה בא אלינו, בא אלינו
גולי, גוליית
מקווה שגם הפעם
הוא יחשוב אותי נחמד.
הנה בא אלינו, בא אלינו
גולי, גוליית,
מקווה שלא ידרוך עליי,
יעשה אותי גמד.
דוד מלך ישראל
קם בבוקר לטייל,
מרחוק רואה הָמוֹן סוֹאֵן
צועק "הצילו!"
בלי לחשוב יותר מיום
התייצב על המקום,
חוץ משני גמלים וּגְדִי
עוד לא ידעו אז מיהו.
"בוא אליי, גוליית נחמד,
שב אצלי על כף היד."
"ככה מדברים?"
שאל גוליית באשקלונית.
דוד מלך התעצבן,
"הָרוּגַטְקָה תנגן!"
אבן לעברו ירה,
קלע לו בול בפוני.
כל התנ"ך אמר תודה והתרגש,
"אם תרצה להיות מַלְכֵּנוּ,
תתקשר מחר בשש"
ומאז לא שמעו אותם אומרים,
הנה בא אלינו, בא אלינו…
מקווה שלא ידרוך עליי
מקווה שלא יקפוץ עליי
הנה בא אלינו גוליית
© כל הזכויות שמורות למחברים ולאקו"ם.
קרדיט: כוורת -גוליית / מוזיקה ישראלית, 2011
עמק האלה הפורה ורחב הידיים היה אזור מעבר חשוב בין אזור ההר (תחום התיישבותו של עם ישראל) לבין השפלה ומישור החוף (תחום מושבם של הפלשתים והכנענים), ועל כן מאבק השליטה על העמק ועל הדרכים המובילות אליו היה בלתי נמנע.
מתוך: גליה דורון, "מראה מקום: דוד וגולית בעמק האלה", אתר מקראנט, מטח
התבוננו במפה והתבססו על הקטע המצורף, וענו:
ירושלים לא היתה בידי ישראל בתקופה זו, ועל כן אִזכורה של ירושלים בהקשר של הפסוק הוא אָנַכְרוֹנִיזְם (הזכרת פרט ביצירה, המאוחר לזמן כתיבת היצירה).
הרי לא ייתכן שדוד הביא את ראשו של גָּלְיָת לעיר ירושלים, שבאותה העת הייתה תחת שלטון יבוסי. יש הסבורים שזו הוכחה לכך שהסיפור נכתב זמן רב לאחר מכן, ועל כן הטעות. לעומתם, יש הסבורים שאִזכורה של ירושלים מבטא הבטה קדימה, כלומר שדוד עתיד להביא את ראשו של גָּלְיָת לירושלים אחרי שיכבוש אותה.
דוד הוא רועה צאן מנוסה, הוא מתכונן לקרב כפי שהוא רגיל להתכונן ליום עבודה. מקל ביד אחת וקֶלַע בשנייה.
לילקוטו הוא מלקט חמש אבנים חלקות מהנחל – להישמר מפני הארי והדוב. והקלע בהיכון – כלי נשק מעץ, המשמש ליידוי אבנים במהירות. סיבוב הקלע בתנופה הרצויה משחרר את האבן אל המטרה.
מגן וצינה הם כלי הגנה העשויים מעור (שנמשח בשמן) או ממתכת או מעץ, שהלוחם אוחז בידו כדי לשמור על גופו מפגיעת חיצים, אבנים או חרבות.
המגן הוא קל, עגול בדרך כלל, ונישא ביד שמאל. הלוחם מכניס את אמתו באחת משתי רצועות עור הקשורות בחלק הפנימי של המגן, ומחזיק בידו את הרצועה השנייה. המגן אינו מספק הגנה לכל הגוף, והוא מתאים ללוחם הלובש שריון. מגן שנעשה מעץ כוסה בעור ובכפתורי מתכת. המגן נזכר בשירת דבורה (שופטים ה' 8), בקינת דוד (שמואל ב, א' 21) ועוד. הצינה (מלכים א, י' 16) היא מגן ארוך המספק הגנה לכל הגוף ונשען על הארץ. מקובל היה שאת הצינה של הלוחם נשא לפניו חייל אחר שנקרא "נושא הצינה" (שמואל א, י"ז 7). © מקרא גשר : האתר שלך ללימודי התנ"ך – אנציקלופדיה
קרדיט: דוד וגוליית/מכון מגלי"ם, 2018