רמב"ן
"ומפני השכל האלוהי המודבק בו (-באדם) נאמר עליו שנברא בצלם אלוהים ובדמותו".
ר' עובדיה ספורנו
"ובקצת ידמה האדם לאל יתברך, הפועל בבחירה".
שיעור זה יעסוק בקדושת חיי האדם הנובעת מכך שהאדם נברא בצלם אלוהים, כלומר הוא בעל דמיון מסוים לאלוהים. דמיון זה מעניק לו ערך מיוחד ומבדיל בינו ובין שאר הנבראים. נדון במצוות הנגזרות מרעיון זה: איסור רצח והחובה לקבורה ראויה של המת. לאחר מכן נבחן את ייחודה של הגישה המקראית – היוצרת שוויון בין בני האדם שנבראו כולם בצלם אלוהים – לעומת גישות אחרות שרווחו במזרח הקדום שבהן קיימת ענישת תמורה שבה החוק מאפשר להעניש אדם על רצח שעשה אדם אחר.
אפשרות ראשונה – ישעיהו ליבוביץ':
נקרא עם התלמידים קטע מתוך מאמר של ישעיהו ליבוביץ'.
נשאל את התלמידים:
אפשרות שנייה – משפט אייכמן:
נצפה עם התלמידים ברגע מתן גזר הדין לאדולף אייכמן.
נשאל את התלמידים:
מתוך נושא זה נוכל לצאת לשיחה כללית בנוגע לעונש מוות במשפט המודרני, האם הוא לגיטימי או לא ומדוע.
נפתח בשאלה – איפה מופיע דינו של רוצח בפעם הראשונה בתנ"ך?
נשמע כמה ניחושים ונקרין על הלוח את פסוק ו בבראשית פרק ט:
"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם"
נציין שחוק זה, הקובע את עונשו של הרוצח, ניתן לנח ולבניו לאחר המבול. נשאל את התלמידים:
נוכל להקרין על הלוח את הפסוק בצורת תקבולת.
נסביר: מובא כאן חוק שמנוסח במבנה של מקרה (בשורה העליונה) ודין (בשורה התחתונה).
הכיאזמוס מקביל בין החטא לעונש.
בעקבות חלקו השני של הפסוק נשאל את התלמידים:
נקרין על הלוח את ההגדרה הרלוונטית לשיעור מתוך המילון הווירטואלי 'מילוג'.
נשאל את התלמידים:
נקרין על הלוח שתי פרשנויות מסורתיות.
נדון בקצרה באפשרויות ונזמין את התלמידים להציע רעיונות משלהם.
נקרא בבראשית פרק ח פסוקים כ-כא ונשאל את התלמידים:
נציין שההנחיה הניתנת בבראשית ט היא הנחיה כללית ולפיה כל רוצח מוכרח לשלם על מעשהו בדמו שלו. נשאל את התלמידים:
בחברות מודרניות אין מרבים להעניש רוצחים בעונש מוות ויש מדינות רבות שאין בהן עונש מוות כלל. נשאל את התלמידים:
נציין שהאמירה המוחלטת בפסוק היא יותר כלל יסוד מחוק מעשי, ונשאל:
נחזור למליאה ונשמע את התשובות. נקרין על הלוח את פסוקים כב וכג בדברים פרק כא:
"וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת, וְהוּמָת, וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל-עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה".
נשאל את התלמידים:
נציין שיש פרשנים שהרחיבו רעיון זה וסברו שכאשר משאירים מת תלוי משאירים חלק מאלוהים תלוי על העץ, ומובן שזה מבזה אותו.
נשאל את התלמידים:
נדגיש שעקרון צלם אלוהים שבאדם בא כאן לידי ביטוי ביתר שאת, כיוון שהוא מדגיש שמדובר בכל אדם באשר הוא אדם. גם הפושע הנורא ביותר נברא בצלם אלוהים, וגם את גופתו אסור להשחית או לבזות, על אף המעשה הנורא שעשה.
ומה יגידו השכנים?
לא רק שמהתפיסה המקראית שלפיה כל אדם נברא בצלם אלוהים נגזרים איסור רצח ומצוות קבורה מכבדת למת, אלא יש לה משמעויות נוספות – התפיסה ייחודית מאוד בתוך ההקשר ההיסטורי ונבדלת מן המנהגים שהיו מקובלים בקרב עמי האזור. נחלק לתלמידים דף על רעיון זה לעבודה בזוגות (ראו פתרון למורה. נמצא גם בממערך השיעור).
נשוב למליאה ונסביר: תפיסת העולם שלפיה "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" מובילה לשוויון בין בני האדם בנוגע לקדושת החיים בשתי דרכים:
נסכם בקריאת סיום המאמר של ליבוביץ' במליאה.
נסביר שלמעשה, בתפיסת עולם זו המקרא מניח תשתית רעיונית להומניזם ולשוויון ערך האדם, שממנו נגזרות זכויות אדם. כל אפליה בין דם לדם היא פסולה, כי כולנו נבראנו בצלם אלוהים.
נבחן את רעיון ערך החיים וקדושתם בדיון בנושא המתת החסד.
נקרא יחד כתבה מתוך אתר ynet על המתת חסד (ראו קישור גם בממערך השיעור).
נתמקד בבקשתה של האישה למות בכבוד, ובכך שבידיו של הבעל סרטון שבו היא מצהירה בדעה צלולה על רצונה למות ונשאל את התלמידים:
תוכן: למדנו על ערך קדושת החיים ועל ערך חיי האדם, הנגזרים מבריאת האדם בצלם אלוהים וראינו כיצד רעיון זה מוביל לאיסור רצח ולשמירה על כבוד המת.
מיומנויות: השווינו בין מנהג ישראל למנהגי המזרח הקדום וראינו כיצד החקיקה המקראית שונה בתפיסת עולמה מהמקובל בעמי האזור.
מתודות: קראנו שיר או צפינו בסרטון על אחד מרעיונות השיעור.
מאמרם של אבי ורשבסקי, אביבה לוטן, רוני מגידוב ואילה פז 'נקמת הדם השפוך' המרחיב על השאלה כיצד מכפרים על דם שנשפך ומקשר את הרעיון לפרשת עגלה ערופה, מתוך אתר מקראנט
"רופא דגול הציג לפנינו בעיה שנתעוררה לפני שנים אחדות, בשעת מחסור בכליות מלאכותיות להצלת חייהם של הנזקקים להן. הוצע אז להקים ועדות שתקבענה מי יזכה בכליה ומי יידחה. הוועדות תורכבנה מרופאים, 'אנשי-ציבור', אנשי-דת, ועוד, והם יונחו בהכרעותיהם על ידי העיקרון: מי בעל ערך רב יותר לחברה. לדעתי, אין 'זכותו של אדם לחיות' מותנית בערך שמייחסים לחייו, ואין לשום אדם זכות ויכולת להעריך חיי אדם, ואולי צריך לומר – למדוד ערך זה. הרשאי אני להחליט מי יחיה ומי ימות? – אין דוחין נפש מפני נפש".
קרדיט: פורסם על ידי ניר הר-פז ב-14 באפריל 2015.
צֶלֶם: דמות, צורה.
מתוך המילון הווירטואלי 'מילוג'
"החוק הפלילי המקראי בא לבטל לחלוטין את הרשות להעניש איש שאינו אשם; בכל הנוגע לענייני בני אדם, כל הנפשות נושאות ערכיות עצמית וכל בני אדם הם יחידות עצמאיות מבחינה מוסרית. גם בכך יש לראות ללא ספק תוצאות ההדגשה המטעימה את ערכם הייחודי של חיי כל אדם, הנובעת מן ההנחה כי "בצלם אלוהים עשה את האדם".
המדרש מרחיב את גבולות האחריות במקרה של שפיכות דמים ומראה את הקשר בין ההרוג לבין זקני העיר.
אמר רבי יהושע בן לוי: אין עֶגְלָה עֲרוּפָה באה אלא בשביל (בגלל) צָרֵי
העין, שנאמר: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה".
וכי על ליבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם?
אלא [הם אומרים כביכול:] לא בא לידינו וּפְטַרְנוּהוּ בלא מזונות (אוכל), לא רְאִינוּהוּ וְהִנַחְנוּהוּ בלא לוויה (ליווי).
(תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף לח עמוד ב, מהדורת שטיינזלץ)
בריאת האדם בצלמו של אלוהים מעניקה ערך מוחלט לחיי האדם, כל אדם. מכך נובע כי פגיעה בחיי אדם כמוה כפגיעה בדמות האל עצמו. כך גם במדרש:
רבי עקיבא אומר: כל השופך דמים, הרי זה כאילו ביטל צלם אלוהים, שנאמר: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ".
(מבוסס על תוספתא, מסכת יבמות, פרק ח הלכה ד)
בטקס עֶגְלָה ערופה, הנהגת העיר הקרובה למקום הרצח יורדת לִמְקוֹם נחל איתן (נחל שזורמים בו מים). הם רוחצים את ידיהם ומצהירים קֳבָל עַם וְעֵדָה: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".
לפי חוקי המשפט המודרניים, אי זיהויו של הרוצח מבטל את היכולת להטיל אשמה על אדם מסוים, ולכן התיק הפלילי ייגנז.
בשיח היהודי המצפוני של אחריות, המאורע הקשה איננו יכול להתפוגג מאליו, כאילו לא התרחש, רק משום קשיי החקירה. משהתרחש רצח – נדרשת תגובה חברתית, וגם אם עקב הנסיבות לא תוטל אשמה על איש, עדיין קיימת אחריות כללית של הקהילה הרלוונטית.
הביטוי "ידינו לא שפכו את הדם הזה" מוגדר כווידוי שלילי, מפני שהוא מציין מה לא נעשה. מצד אחד יש בו משום הסרת אשמה. אבל מצד אחר יש בו משום קבלת אחריות. מנהיגי העיר אינם מתעלמים מכך שדם נשפך ואדם מת בתחום אחריותם. הם מקבלים אחריות גם אם אין סיכוי למצוא את האשם – ומקיימים טקס חלופי המבטא זאת.
היום נוהגים להשתמש בביטוי "ידיי לא שפכו את הדם הזה" במשמעות הפוכה, כהתנערות מאחריות. הביטוי משמש כמין טענה שהדובר אינו קשור לטרגדיה שקרתה.
מבוסס על: אבי שגיא וידידיה צ' שטרן, מולדת יחפה: מחשבות ישראליות, 2011, עמ' 195. © עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה. ועל עולם התנ"ך – דברים, 2002, עמ' 160, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.
הביטוי "צֶלֶם אֱלֹהִים" מופיע בסיפור הבריאה, בתיאור בריאת האדם: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז). הפסוק מגדיר בלשון מיוחדת וחגיגית, ובניסוח יחידי מסוגו, את הקשר שבין האדם לאל, את הקרבה המהותית שבין הנברא לבורא.
הפסוק אינו מתכוון לקבוצה אנושית מסוימת, ואין בו התניה כלשהי. הוא קובע את מעמדו של האדם באשר הוא אדם, בכל הזמנים, בכל הנסיבות, ומגדיר את הערך המוחלט של האדם – של כל אדם ואדם.
עובדה זו היא הבסיס לאיסור המוחלט על רצח: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".
בלשון ימינו משתמשים בביטוי זה כדי לבטא את שאר הרוח של האדם, את "מוֹתַר האדם" משאר היצורים, עובדה המאפשרת לו לשמור על כבודו ועל ערכיו המוסריים גם במצבים קשים, משפילים ולעיתים בלתי אנושיים.
מבוסס על: פיליפ טריה ומתיה קם, "צלם אלוהים", לקסיקון לתרבות ישראל. © מטח
הרעיון המקראי של עיר מקלט היה פתרון נחוץ לזמנו ונועד להגן על מי שהרג בשגגה. עיר המקלט הייתה מרחב שהשוהים בו היו באותו הזמן גם מוגנים מרודפיהם וגם אסורים בתוך אותו מרחב.
בשנת 1987 הוציא אהוד בנאי את האלבום הראשון שלו "אהוד בנאי והפליטים". שירי האלבום עסקו בעיקר במסעות, בגעגוע ובמחאה.
השיר "עיר מקלט" מתחיל בסימון סכנה הולכת וגוברת: "לפני שהטפטוף ייהפך למבול, הוא צריך למצוא שער לא נעול".
מה שמסקרן את השומע – הוא הסיבה שבגללה חייב בנאי להימלט ולמצוא לעצמו עיר מקלט.
עיר מקלט
מילים ולחן: אהוד בנאי
לפני שהטפטוף ייהפך למבול
אני חייב למצוא שער לא נעול
כי שוב חזר אליי הבלוז
חייב לצאת, חייב לזוז
על הכביש המתפתל בין עכו לצפת
בטבריה על המזח, יורד עד לאילת
נפלט, נמלט, מבקש עיר מקלט
נפלט, נמלט, מבקש – עיר מקלט, עיר מקלט, עיר מקלט
באופק נוצצים האורות הרחוקים
לשם אני אגיע בכוחותיי האחרונים
וְאַתְ חַכִּי בפתח והדליקי את האור בן אדם חוזר אלייך מן הכפור קחי אותי אל המזבח, לפני שאשב רועד שהאמת תצא אני בך אסתתר כי את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט, עיר מקלט, עיר מקלט
כן עד שהאמת תצא אני בך אסתתר
עד שהסופה תחלוף והקרח יישבר
עד שמעיין יבש ייפתח ויפכה
עד שהשופט יבוא ואותנו יזכה
את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט, עיר מקלט, עיר מקלט
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.
מבוסס על: דויד פרץ, "שוב חזר אליי הבלוז", אתר מיזם 929
הבוקר, שישי, שמעתי ברדיו דבר תורה מפיו של הרב ישראל לאו, שמפאת חשיבותו בעיניי, אני מעלה אותו על הכתב. פרשת שופטים נחתמת במצוות "עגלה ערופה" – אותו טקס קדום ורב רושם שנערך עקב מציאת גופת אדם שאין יודע מי הֲרָגוֹ. זקני העיר הקרובה למקום מציאת הגופה יוצאים מחוץ לעיר לערוץ נחל. הם רוחצים את ידיהם במים לנוכח דמה הניגר של עֶגְלָה (יסלחו לי הצמחונים, שגם אני נמנה עימם) ומצהירים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא, ז).
פרשנים הסבו את תשומת הלב לעובדה שמצוות עגלה ערופה מופיעה בתוך מסכת המצוות הנוגעות לזמן מלחמה, שמתחילות בפרשת "שופטים" וממשיכות אל חלקה הראשון של פרשת השבוע הבא – "כי תצא".
מה מקומה של מצוות עגלה ערופה, שאין לה קשר לדיני המלחמה ונוהגת גם ובעיקר בזמן של שלום, לדיני המלחמה? הציע הרב לאו שמצוות עגלה ערופה עומדת כנגד האדישות לחייו של האדם, גם כזה שאין איש מכירו. מציאות מתמשכת של מלחמה ומאבק עלולה לטעת בלב היחיד והציבור אדישות מסוג זה. בעיצומם של דיני המלחמה – עוצרת התורה לרגע ומזכירה את החלל שנופל לא בשדה הקרב אלא בשדותיה של עיר היושבת לבטח.
דווקא חברה למודת אובדן וחללים צריכה להיזהר שבעתיים מלאבד את הרגישות לחייו של אדם – כל אדם.
מפת ערי המקלט Oriaaaass, מפת ערי המקלט, CC BY 3.0
ערי המקלט היו מקובלות גם בישראל. מפסוקים כד-כה ניתן ללמוד על שני סוגים של שהייה במקלט: האחת – בטרם התקיים המשפט, והשנייה – אחרי שהמשפט התקיים בפני העדה או בפני זקני העיר (דברים יט, יב).
אם מתברר שהרצח נעשה בזדון, מוציאים את הרוצח מעיר המקלט ומוסרים אותו לגואל הדם (דברים יט, יב). אם מתברר שהרצח נעשה בשגגה, משיבים אותו לעיר המקלט (במדבר לה, כה).
הקפדה זו על הבחנה בין רוצח בשגגה לרוצח בזדון בקשר למתן זכות מקלט – מיוחדת לישראל בלבד, ואין היא ידועה אצל עמי הסביבה.
מבוסס על יצחק אבישור ויעקב מילגרום, עולם התנ"ך – במדבר, 1997, עמ' 204, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.
"נַחַל אֵיתָן" – מקובל לפרש כמשמעו בעברית מודרנית: נחל שמימיו זורמים תמיד, להבדיל מנחל אכזב (ואדי), שמימיו זורמים רק בעונת הגשמים. ואולם משמעות זו כלל אינה ודאית. יתרה מזאת, אין נחלי איתן רבים בארץ ישראל. מספרם ממערב לירדן הוא 18 בקירוב, וגם הם, בחלקם הגדול, מלאים מים רק במהלך כמה קילומטרים, סמוך לשפך אל הים, ורובם נמצאים סמוך לגבול או מחוץ לנחלת בני ישראל (כגון מקורות הירדן בגליל העליון ונחלי מישור החוף).
ביהודה ובשומרון כמעט אין נחלי איתן. על פי פירוש זה לביטוי "נחל איתן", היה קשה לקיים את הטקס ולהסיר את אשמת הדם ברוב חלקי הארץ.
הפרשנים הקדומים מפרשים "איתן" במשמעות חזק, קשה. אם המשמעות היא נחל קשה, הכוונה היא למקום קשה לעיבוד חקלאי, כדרישת הכתוב: "אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ". אך לא ברור במה עדיף אתר כזה על מקום שומם ומרוחק אחר.
מבוסס על יעקב חיים טיגאי, שמואל אחיטוב (עורך), מקרא לישראל : פירוש מדעי למקרא – מקרא לישראל : דברים – כרך שני טז, יח – לד, יב, 2016 עמ' 523. © הוצאת ספרים עם עובד.
שרידי מקדש בעיר ניפור, העיר שהייתה מקודשת לאל אנליל. צילום: Jasmine N. Walthall, U.S. Army, מתוך ויקישיתוף
במזרח הקדום היו קיימים מקומות בעלי אופי מקודש, שהעניקו חסות וחסינות לכל מי שנקלע לתוכם.
במסופוטמיה היו ערים שהעניקו ערבויות להגנת תושבי העיר מפני פגיעה בביטחונם האישי: "הנכנס לתוכה זכות […] מובטחת לו, ואף כלב שנכנס לתוכה לא ייהרג".
במקום אחר נאמר כי אסור לשפוך את דמו של תושב העיר ניפור הקדושה, בהיותו מקודש לאל אנליל.
במצרים לא ידוע על ערים המעניקות מקלט, אלא על מתחם מקודש המקנה זכות זו. מתחם זה שימש מקלט לא רק לרוצחים ולמורדים, אלא גם לבעלי חוב ולנרדפים אחרים. הממונה על רשות המקלט היה הכוהן הראשי, ועם מותו של הכוהן השתחרר מי שחסה באותו מקלט.
נוהג זה עשוי לשפוך אור על דין עיר המקלט בישראל, שלפיו עם מות הכוהן הגדול, הרוצח בשגגה משתחרר מעיר המקלט.
מבוסס על: יצחק אבישור ויעקב מילגרום (עורכים), עולם התנ"ך – במדבר, 1997, עמ' 205-204, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.
לוח מקובץ חוקי אשנונה, שנוסחו במאות 19-20 לפנה"ס. החוקים מנוסחים בסגנון החוק הקאזויסטי. צילום: Defense Imagery Management Operations Center (DIMOC)
חוק אפודיקטי הוא חוק המנוסח כצַו מוחלט – "עֲשֵׂה" או "לא תעשה" – בסגנון נמרץ וקצר. הניסוח ההחלטי והתמציתי, ללא פירוט, נועד להדגיש את חוֹבת העשייה או את חוּמרת האיסור. דוגמאות: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", "לֹא תִנְאָף", "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה".
בדרך כלל זהו צו עקרוני, מקרה-על, אזהרה. וכדי שאפשר יהיה לבצע את הציווי מבחינה משפטית – הפירוט מופיע לעיתים במקומות אחרים. דוגמאות: פירוט איסורי ניאוף שונים (בהקשר לצו "לא תנאף"). הצו מנוסח על פי רוב כִּפְנייה ישירה – בגוף שני יחיד או רבים.
בחוקי המזרח הקדום נדיר למדי הניסוח האפודיקטי, וְרוֹוֵחַ יותר הניסוח הקזואיסטי.
דוגמה לחוק בקובץ חוקי אשנונה, המנוסח בסגנון קזואיסטי:
אם אדם ישך באפו של אדם אחר ובתקו, הוא ישלם מנה אחת (60 שקל) כסף. אם בעינו – מנה אחת (60 שקל) כסף. אם שן – חצי מנה (30 שקל). אם אוזן – חצי מנה (30 שקל). סטירת לחי ישלם עשרה שקל כסף.
להעמקה
הרב בני לאו וליאת רגב בשיחה על דברים פרק כא.
קרדיט: סימנים דברים פרק כא/ 929 תנך ביחד
הרב בני לאו וליאת רגב בשיחה על במדבר פרק לה.
קרדיט: סימנים במדבר פרק לה / 929 תנך ביחד
תת- גונדר הרב אברהם חזן ז"ל- הרב הראשי למשטרה ובתי הסוהר על רוצח בשגגה ועל משמעות הציווי של שימוש בערי מקלט.
שבעים פנים – פרשות מטות-מסע, 2013, כאן חינוכית