הכתבה 'בגדי הכנסת החדשים' מתוך אתר ידיעות אחרונות
- מה דעתכם על חוק הלבוש בכנסת?
- מה מטרתו?
- איך ייתכן שלבוש יהיה מותר במקום אחד אבל לא במקום אחר?
- האם לדעתכם החוק משיג את המטרה?
נעסוק בחוקי טהרת המחנה ונעמוד על מקומם של חוקים כאלה במסגרת צבאית. נבחן מאילו דברים רעים צריך להישמר ומדוע יש עיסוק דווקא בשני המקרים: שהיית בעל קרי לילה במחנה ועשיית צרכים.
הצעה ראשונה – חוק הלבוש בכנסת:
נקרא עם התלמידים את הכתבה על חוק הלבוש בכנסת ונדון בשאלות שבעזר ההוראה.
הצעה שנייה – פקודות מטכ"ל:
בפקודות המטכ"ל של צה"ל יש כמה חוקים שאינם קשורים ללחימה, לדוגמה: הוראות לנסיעה בטרמפים; בטיחות בדרכים והוראות שימוש ברכב; נישואי חיילים והרשאה למתן גט; השכלת חיילים בצה"ל; התרבות והבידור בצה"ל ועוד.
הצעה שלישית – קביעת חוקים לכיתה:
נבקש מהתלמידים להציע חוקים לכיתה:
נחליט יחד על חמישה חוקים שמקובלים על הכיתה.
נקרא את דברים פרק כג פסוקים י-טו. פסוקים אלו עוסקים בקדושת המחנה – מה קורה בתוך המחנה ולא במלחמה עצמה. בפסוק י כתוב: "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע". נשאל את התלמידים:
רצוי להסביר לתלמידים את המילים הקשות: "וְיָד" – מקום מיוחד או סימון מיוחד; "וְיָתֵד" – מתוך כליו של הלוחם, כאן היא משמשת לחפירה. נשאל:
נבקש מהתלמידים לקרוא בספר ויקרא פרק טו פסוק טז ולענות:
גם קרי לילה וגם עשיית צרכים הם דברים שבטבע האדם ואף אין עליהם שליטה – עולה השאלה מדוע הם מופיעים בחוקי המלחמה בהקשר של שטח המחנה. נבקש מהתלמידים לחזור אל הפסוקים ולסמן ביטויים שחוזרים על עצמם בתיאורים של שני המקרים – בשני המקרים יש הגדרה למה צריך להיות מחוץ למחנה ומה יכול לבוא לתוך המחנה.
נקרא את פירוש רש"י על פסוק יא.
נשאל את התלמידים:
התורה מביאה שני דברים שצריך להימנע מהם במחנה צבאי: להרחיק אדם שטמא בטומאת קרי, ולשמור על היגיינה. נשאל את התלמידים:
נקרא את פסוק טו ונשאל:
פרק כג דורש להישמר "מִכֹּל דָּבָר רָע" בשטח המחנה הצבאי ודן בקרי לילה והיגיינה. נתמקד בשלב זה בהימנעות מכל דבר רע.
נחלק לתלמידים את דף העבודה ובו מובאים דברי הרמב"ן ושאלות על דבריו (ראו פתרון למורה. נמצא גם בממערך השיעור). נחליט לפי רמת הכיתה אם לעשות את העבודה במליאת הכיתה או לחלופין לאפשר עבודה עצמאית של התלמידים.
לישראל יש אחריות ותפקיד לשמור על הטהרה במחנה כדי להבטיח את עזרתו של אלוהים במלחמה.
נקרא מתוך דבריו של פרופ' אסא כשר במאמרו 'להיות חייל ולהישאר בן אדם' מתוך אתר 929. ונשאל את התלמידים:
ישראל נדרשים להתנהגות מוסרית גבוהה בתוך שטח המחנה ולהקפיד אף על עניינים שוליים של אדם שטמא בטומאת קרי ושמירה על היגיינה. בכך נוצרת הבחנה ברורה בין מה שנעשה מחוץ למחנה ובין מה שנעשה בתוכו. ההקפדה חשובה כיוון שהמלחמה מזמנת אכזריות מטבעה ולכן יש להישמר מכל דבר רע וכך להקפיד על קדושת המחנה.
נקרא קטע מתוך מאמרו של הרב אלחנן סמט 'דיני המלחמה בספר דברים: סדרם ומגמתם'.
נשאל את התלמידים:
תוכן: עסקנו בקדושת המחנה וראינו כיצד יש להתנהג בתוך המחנה לא בעת המלחמה. ראינו כי המלחמה דורשת התנהגות מוסרית גבוהה יותר ולכן יש להישמר מכל דבר רע ולכן יש גם חוקים על המעשים השוליים לכאורה – קרי לילה ועשיית צרכים.
מיומנויות: מדרש, פרשנות ימי הביניים.
מתודות: דף עבודה.
כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה, וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם, וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָּׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ, וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ.
"וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" – זו מצוות עשה.
"לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה" – זו מצות לא תעשה
ואסור ליכנס למחנה לויה [מחנה שבט לוי ששכן סביב חצר המקדש], וכל שכן למחנה שכינה.
דברי ההקדמה של משה רבנו, "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (פסוק י) משתמעים לשתי פנים מנקודת המבט של הדרכת החיילים. אפשר לדרוש זהירות פסיבית ואפשר לדרוש זהירות אקטיבית. התוכן המפורט של ההדרכה יבהיר לנו מיד לאיזו משתיהן כוונתו של משה רבנו.
הזהירות הפסיבית מתבטאת בסימון גבולות שלא מן הראוי לחצות, ובהגבלת הפעילות הצבאית: מותר לעשות מה שהכרחי לעשות לשם הניצחון הצבאי, מבלי לחצות שום גבול. החייל חייב לזכור היכן עובר הגבול ולהיזהר אף פעם לא לחצות אותו.
הזהירות האקטיבית מחייבת שימוש באמצעים מיוחדים להגנה על הגבולות שבין המותר והאסור. האמצעים הללו אינם דרושים לשם ביצוע המשימה הצבאית. כל חשיבותם היא בהגנה על הגבולות. כזו היא היתד שהחייל אמור לשאת עם כלי נשקו. "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ" (פסוק יד), לא בתור אמצעי לחימה, אלא בתור אמצעי לשמירה על הגבול שבין הראוי לבין מה שאינו ראוי, כדי להישמר "מכל דבר רע".
פרופ' אסא כשר, 'להיות חייל ולהישאר בן אדם', מתוך אתר 929
מטרתה היסודית של המלחמה היא כמובן לנצח את האויב, ומערכת חוקי מלחמה ודאי אמורה לסייע למימושה של מטרה זו. אך מאידך זקוקה המלחמה, מפני אופייה המהותי והפוטנציאל המסוכן הטמון בה והמתואר לעיל, להגבלות ולריסון בתחומים שונים, ומערכת חוקי המלחמה מיועדת ודאי גם להשגת מטרות אלה.
מתוך מאמרו של הרב אלחנן סמט 'דיני המלחמה בספר דברים: סדרם ומגמתם' מאתר תנ"ך הרצוג
אמר ר' יוחנן בן זכאי: בוא וראה כמה חס הקב"ה על כבוד הבריות.
כל מי שפטורים מלצאת למלחמה היו צריכים להביא עדותם: מי שבנה את ביתו ומי שארש לו אישה, חוץ מן "הירא ורך הלבב", שמראהו החיצוני בלבד מעיד על מצבו. שאפילו מקול נקישת מגיני המלחמה זה בזה, נבהל ונבעת עד אימה, שאפילו מקול צהלת סוסים, רועד הוא מפחד, ואפילו מקול תקיעת קרנות (שופרות הקרב) נבהל, אפילו רואה שליפת חרבות הקרב, מטיל מימיו מפחד.
(עיבוד. על פי: מדרש ספרי על ספר דברים, סימן קא)
חז"ל הבחינו בין שני סוגים של מלחמות:
מלחמת רשות – מלחמות שמטרתן לכבוש שטחים מחוץ לארץ ישראל או לתפוס שלל וכדומה.
מלחמת חובה – מלחמה על כיבוש הארץ או לצורך הגנה עליה, או מלחמה לשם קיום המצווה של השמדת עמלק.
במה דברים אמורים? במלחמת הרשות,
אבל במלחמת חובה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
מבוסס על ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, ספר האגדה, 2015, עמ' 939. פירוש חדש של אביגדור שנאן.
מקובל לראות בצירוף "רך לבב" ביטוי לפחד, היפוך מ"אומץ לב". כך פירש רבי עקיבא: "שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה". הרמב"ן פירש: "שאינו בטבעו לראות מכת חרב והרג… מפני חולש טבעו, כי ינוס או יתעלף".
אבל חלק מהמפרשים הקדומים סברו כי "רך לבב" משמעותו רחמן. כפי שניסח הפרשן חזקוני: "הירא, לסבול מכת אחרים; ורך הלבב, להכות אחר".
מבוסס על: יעקב חיים (ג'פרי) טיגאי, שמואל אחיטוב (עורך) מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא: דברים, כרך שני, טז, יח-לד, יב, 2016, עמ' 510-509. © הוצאת עם עובד.
"כי האדם עץ השדה, כמו האדם גם העץ צומח…" שירו של נתן זך, המבוסס על פסוק זה, מדבר על הדמיון בין האדם לעץ – השאיפה לצמוח, להתפתח ולעלות למעלה מצד אחד, והסכנה להיגדע אם לא מקבלים את התנאים שזקוקים להם.
מקורו של הביטוי "כי האדם עץ השדה" בפרק כ, ומעניין לשים לב לגלגולו. במקור, בפרק, מדובר בכלל בשאלה רטורית – כי האדם עץ השדה? שאלה שמטרתה להזהיר את היוצא למלחמה מכפיות טובה ומניצול הטבע לטובת מלחמות בני האדם.
שיעור תנ"ך / אמנון פרנקו
בן שלוש עשרה למדתי בשיעור תנ"ך,
מי האיש אשר נטע כרם ענבים ולא בצר,
מי האיש אשר בנה בית ובו לא גר
מי האיש אשר נשא אישה ואין לו ילד רך,
מי האיש אשר הפחד בלבו אחז
ישוב לביתו ולא יצא לקרב,
פן יצא שכרנו בהפסדנו, יהיה עמלנו לשווא.
בן שמונה עשרה הלכתי לצבא.
עוד לא נטעתי כרם ולא בניתי בית,
לא נשאתי אשה וילד לא נברא.
ולא שלחוני לביתי, ולקרב הטילוני
ולא רך לבב, נחוש וחדור מטרה,
נשבעתי לשמור על האומה.
בן עשרים ושתיים הייתי.
עוד לא נטעתי כרם ולא בניתי בית,
ולא נשאתי אשה וילד לא נברא.
וכבר הרגשתי דם חם זולג על הידיים,
וראיתי רוח עוזבת גוף,
הרחתי ריח הבשר השרוף.
ראיתי את הרס המלחמה,
טעמתי מן הארס הנותר בתודעה.
נכזבתי, אין גיבורים בשדה הקרב.
רק לובשי מדים ירוקים, דומים דומים.
רק מפקדים חוזרים ומשננים משפטים ישנים.
בן שלושים אני.
נטעתי כרם, בצרתי דעת ותובנה
ומצאתי בית,
נשאתי אשה וילד נברא
ולבבי אינו ירא, יש בי כוח וגבורה.
ועם כרם, אשה וילדה רכה
יודע שכבר עומד בן שמונה עשרה חדש.
מוכן לשכב על הגדר.
ומעבר לגדר בן שמונה עשרה אחר.
ואין להם כרם ודעת נבונה,
אשה וילד לא נברא.
יחל מהתחלה.
© כל הזכויות שמורות למחבר.
בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה / חנה סנש
בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה,
בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם,
הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן,
לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן-אָדָם.
שַׁלְהֲבוֹת הַשְּׂרֵפָה מַדְעִיכוֹת פַּנָּסִי,
אוֹר הָאֵשׁ מְסַנְוֵר אֶת עֵינַי;
אֵיךְ אַבִּיט, אֵיךְ אֶרְאֶה, אֵיךְ אֵדַע, אֵיךְ אַכִּיר,
כְּשֶׁהוּא יַעֲמֹד לְפָנַי?
תֵּן סִימָן, אֱלֹהִים, תֵּן סִימָן עַל מִצְחוֹ,
כִּי בָּאֵשׁ, בַּדְלֵקָה וּבַדָּם,
כֵּן אַכִּיר אֶת הַזִּיק הַטָּהוֹר, הַנִּצְחִי,
אֶת אֲשֶׁר חִפַּשְׂתִּיו: בֶּן-אָדָם.
נהלל, 11.10.1940
מפה משוערת של כנען לפני שבני ישראל כבשו אותה. המפה מחלקת את כנען לפי העמים הנזכרים במקרא כיושביה. bible-history.com
הכנענים – בני העמים שישבו בארץ כנען לפני שבני ישראל כבשו אותה. במשמעות מצומצמת – אחד מעמי כנען.
השם "כנען", או "כנע", פירושו במקורות העתיקים: צבע הארגמן. כלומר, ארץ כנען היא ארץ סוחרי הארגמן, הם הפֵנִיקִים, שעיקר סחורתם היה בד צבוע ארגמן. על פי מקורות חיצוניים למקרא, ארץ כנען השתרעה מעזה בדרום עד אזור אוּגָרִית שבצפון סוריה.
במקרא מתואר הירדן כגבולה המזרחי של הארץ. עמי כנען חיו במסגרת ערים-מדינות שבראשן עמדו מלכים. הערים היו מבוצרות היטב, והתרבות החומרית הייתה מפותחת בתחומי הקַדָרוּת, הבנייה, חרושת המתכות, החקלאות והמסחר. הכנענים דיברו ניבים שונים שהיו קרובים מאוד לעברית המקראית. בדת הכנענית היו אלים רבים, ועלילותיהם ומנהגי הפולחן שלהם מוכרים לנו מחפירות העיר אוגרית בסוריה.
עמי כנען חיו במשך מאות שנים תחת שלטון מצרי, לפני שבני ישראל כבשו את הארץ. מצב זה גרם לסִינְקְרֶטִיזְם דתי ותרבותי בין מצרים לכנען. הכיבוש של בני ישראל, ואחרי כן הפלישוֹת של גויי הים וההתיישבות הפְּלִשְׁתִית, דחקו את הכנענים צפונה. בתקופה מאוחרת יותר, התפשטות הארמים הגבילה את תחום היישוב הכנעני לערי החוף, ומאז נקראו הכנענים במקרא 'צידונים'.
עיבוד. מבוסס על: "כנענים", מקרא גשר: האתר שלך ללימודי התנ"ך – אנציקלופדיה. © גשר מפעלים חינוכיים.
מחנה צבא ישראל, שבו נוכח ה' הנלחם עבור ישראל, היה כפוף למשטר טומאה וטהרה חמור. בחקיקה הכוהנית שבספרי ויקרא ובמדבר מודגש שהטומאה אינה מתיישבת עם נוכחות ה', ויש להרחיקה מהמחנה שבו מצוי המשכן: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" (ויקרא טו, לא).
לפיכך, כל אדם שסבל מפריחה חריגה בעורו ("נגע צרעת") או מזיבה, וכל מי שנטמא בשל מגע עם גופת מת, היה חייב לצאת מהמחנה (במדבר ה, א-ד). במחנה הצבא, גם מי שאירעה לו פליטת זרע (בלשון חז"ל "בעל קרי") היה חייב לצאת מהמחנה, ואף פעולה שגרתית כדוגמת עשיית הצרכים הייתה צריכה להיעשות רק מחוץ למחנה.
עיבוד. מבוסס על: יעקב חיים (ג'פרי) טיגאי, שמואל אחיטוב (עורך) מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא: דברים, כרך שני, טז, יח-לד, יב, 2016, עמ' 574. © הוצאת עם עובד.
מרכבה מצרית מתקופת המלך תות ענת אמון. צילום: © Traumrune, Wikimedia commons, CC BY-SA 3.0
בעת העתיקה היו הצבאות מורכבים מחיל רגלים ומחיל רכב – מרכבות רתומות לסוסים. המרכבות שימשו בעיקר כבימות ניידות ליריית חיצים ולהשלכת רמחים, מהירותן וכושר תמרונן הקנו לחיל הרכב יתרון טכנולוגי אדיר. על חיל פרשים איננו שומעים עד סוף האלף השני או ראשית האלף הראשון לפנה"ס, אף כי הרכיבה על סוסים כשלעצמה הייתה ידועה. לפי המסופר בספרי יהושע ושופטים, בשעה שבני ישראל נכנסו לארץ כנען לא היו להם מרכבות, בעוד שלכנענים היו מרכבות. גם בתקופות מאוחרות יותר נאלצו בני ישראל להתמודד עם נחיתות זו. לישראל לא היה חיל רכב עד ימי דוד ושלמה.
מבוסס על: יעקב חיים (ג'פרי) טיגאי, שמואל אחיטוב (עורך) מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא: דברים, כרך שני, טז, יח-לד, יב, 2016, עמ' 506. © הוצאת עם עובד.
מצבת מישע התגלתה בדיבון בעבר הירדן בשנת 1868 על ידי מיסיונר גרמני. הבדואים יושבי האזור סברו שבתוכה מצוי מטמון זהב, ולכן ניפצו את האבן. למרבה המזל, לפני כן הם העתיקו את הכתובת שחקוקה על האבן. העתק מן המצבה המשוחזרת, המוצג במוזאון הלובר בפריז. צילום: Neithsabes, Wikimedia commons, CC BY-SA 3.0
כתובת מישע היא מצבת זיכרון של מישע מלך מואב, שבה המלך מתאר את ניצחונותיו על יהודה ועל ישראל. הכתובת חשובה גם להבנת ההיסטוריה של התקופה המקראית המקבילה (מלכות בית אחאב בישראל ומלכות יהושפט ביהודה) וגם ללימוד תולדות הכתב העברי הקדום שבו כתובה המצבה.
בכתובת זו נמצאת גם עדות למנהג החרם – "שבעת אלפים גברים ונערים (?) ונשים ונערות (?) – ופלגשים (?), כי לעשתר-כמוש החרמתים."
מנהג זה של החרמה והקדשה לאל, במקרה זה לאלה עשתר, היה מקובל במזרח הקדום בעת מלחמה.
עיבוד. מבוסס על: יוסף ניצן ויהושפט נבו, "ארכיאולוגיות מתקופת המקרא: כתובות מישע", צוהר למקרא, תשס"ד. © מכון מופ"ת.
הרב בני לאו וליאת רגב בשיחה על דברים פרק כ.
קרדיט: סימנים דברים פרק כ | 929 תנך ביחד
מקבלים שבת עם דב אלבוים – פרשת "כי תצא" – אורח: אפי איתם, תת-אלוף במיל', בעל עיטור המופת, חבר כנסת ושר לשעבר.
קרדיט: מקבלים שבת עם דב אלבוים – פרשת "כי תצא" – אורח: אפי איתם | כאן 11 לשעבר רשות השידור