- במה עדיפה אמפתיה על סימפתיה לדעתכם?
- מהן הטעויות הרווחות של גילוי סימפתיה לפי הסרטון?
- מה עוזר לכם כשאתם זקוקים לנחמה? כיצד אתם מנחמים אחרים בדרך כלל?
קרדיט: הסרטון 'כוחה של אמפתיה'. פורסם על ידי Michael Raikh ב-29 בדצמבר 2013.
אליפז הוא הראשון מבין הרעים המדבר אל איוב. אליפז פונה אל איוב בכבוד רב, אך איננו תומך בו. נבחן את דברי אליפז ונעמוד על תפיסתו ועל טיעוניו, שבאופן מרומז מצדיקים את אלוהים ותובעים מאיוב לפשפש במעשיו. זאת משום שלטענתו אם איוב נענש ודאי שחטא. מתוך הלימוד נעסוק בניסיונות להסביר אסונות בתקופתנו.
אפשרות ראשונה – איך מנחמים?
נצפה בסרטון "כוחה של אמפתיה", שמסביר את ההבדל בין אמפתיה לסימפתיה, ונדון עם התלמידים בשאלות המובאות בעזר ההוראה:
נציין שהיום נעיין בדברים של חבר שבא לנחם את איוב.
אפשרות שנייה – דיון:
נשאל את התלמידים:
נציין שהיום נעיין בדברים של חבר שמנסה לעודד את איוב.
אפשרות שלישית – החוק השלישי של ניוטון:
החוק השלישי של ניוטון קובע: "לכל פעולה קיימת תגובה הנגדית לה בכיוונה ושווה לה בעוצמתה".
נצפה בסרטון שמסביר בקצרה את החוק, מומלץ להתחיל לצפות מדקה: 02:53. נדון עם התלמידים בשאלות המובאות בעזר ההוראה:
נציין שהיום נפגוש בלימוד דמות אחת שחושבת שהחוק מתקיים גם בדת ובמוסר.
שלב ראשון (פסוקים א-ה):
נקרין את פסוקים א-ט על הלוח ונקרא יחד. נסביר שנחלק את דברי אליפז לשניים ובשלב זה נתמקד בחלק הראשון – פסוקים א-ה:
א וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר׃
ב הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה וַעְצֹר בְּמִלִּין מִי יוּכָל.
ג הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק. ד כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ וּבִרְכַּיִם כֹּרְעוֹת תְּאַמֵּץ.
ה כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא תִּגַּע עָדֶיךָ וַתִּבָּהֵל.
ו הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ.
ז זְכָר־נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ.
ח כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ. ט מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַ יֹאבֵדוּ וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ.
נשאל את התלמידים:
שלב שני (פסוק ו):
נקרין על הלוח את פסוק ו ונבחין יחד בכיאסטיות שלו.
נקרין על הלוח את המקורות שבממערך השיעור.
נשאל את התלמידים:
שלב שלישי (א-ט):
נקרא שוב את הפסוקים ונחדד את ההבנה כי אפשר לקראם בשתי דרכים:
נשלים עם התלמידים את הטבלה שבדף העבודה (ראו פתרון למורה. נמצא גם בממערך השיעור). נקרא את הפסוקים ונסביר כל אחד מהם בשתי הדרכים שצוינו לעיל.
בשלב זה נוכל להזמין תלמידים לקרוא את הפסוקים בטון שנראה להם מתאים לכוונת אליפז.
אחר כך נזמין את התלמידים להתרשם משתי האפשרויות ולהביע את דעתם בשאלה – לאיזו מהן התכוון אליפז בדבריו?
נסכם ונאמר שייתכן כי אליפז (או מספר סיפור איוב) מנסח במתכוון את דבריו באופן שיכול להשתמע לשתי פנים, מכיוון שאינו רוצה לומר תוכחה גלויה בפני איוב.
האם איוב יקבל את דבריו? חכו לשיעור הבא. מבטיחים לכם דרמה ועלייה להתקפה.
למורה: ככל שהוויכוח בין איוב לרעיו מתקדם, כך הולכות הטענות של הרעים כנגד איוב ומחריפות, ומתגלה בין היתר דעתו של אליפז במלואה. מפאת קוצר הזמן לא נכללו יתר מעני הרעים בתוכנית הלימודים, לכן כללנו בלימוד פרק זה תמצית של טענות הרעים בשלב הרביעי שלהלן. אפשר לחלופין לבחור שלא ללמד את השלב הרביעי כעת, ולעסוק בטענות הרעים מתוך מענה איוב בפרק יג.
שלב רביעי – עם חברים כאלה…
נעיין יחד בפסוקים האלה ונבחן מהן העמדות של הרעים:
נזמין את התלמידים לנסות לנסח בלשונם את העמדות של הרעים.
(אליפז 1: האסונות שבאו עליך הם תוכחה ומוסר מאלוהים, עליך ללמוד מהם ולתקן דרכיך.
בלדד: בניך מתו כי חטאו. עליך להתחנן לאלוהים ואם אתה צדיק באמת הוא יפצה אותך בשכר כפול במקום הבנים והרכוש שאיבדת.
צופר: אם חטאת – עליך לחזור בתשובה ואז לבטוח באלוהים, אבל איבדת תקווה כי אתה רשע.
אליפז 3: אתה רשע וחטאת בלי סוף! פגעת בחלשים ולא עשית אִתם חסד)
נשאל את התלמידים:
נקרא את דברי אלימלך בר שאול בנוגע לשואה, שמזכירים מאוד את עמדתו של אליפז.
תוכן: למדנו את מענה אליפז והבחנו באפשרויות השונות להבינו. עמדנו על תפיסת הגמול של אליפז ועל הזיקה בין דבריו כאן לדברי הרעים לאורך הספר.
מיומנויות: זיהינו כפל משמעות, עמדנו על משמעותה של מילה מתוך תקבולת.
מתודות: מילאנו דף עבודה, ערכנו דיון, עשינו שימוש בקריאה דרמטית ככלי פרשני.
קרדיט: פורסם על ידי Michael Raikh ב-29 בדצמבר 2013.
רש"י:
"הֲלֹא" – עתה סופך מוכיח על תחלתך,
ש"יִרְאָתְךָ", שהיית ירא שמים, "כִּסְלָתֶךָ" היא – מחמת כסילות היא, ולא מדעת שלימה.
וכן "תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ" – הכל כסילות.
ר' יוסף קרא:
"הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ" – הלא עתה נראה יראתך, שהיו מעידין בך שאתה "ירא אלהים" (איוב א, א), "כִּסְלָתֶךָ" – הבטחתך… אילו היית בוטח בה' ועושה טוב, כלום באה עליך רעה זו?
וגם עתה נראה "תֹם דְּרָכֶיךָ", שהיו מעידין בך שאתה "תם וישר" (שם),
שאילו היית תם וישר, לא באה עליך רעה זו;
הרב שטיינזלץ:
הֲלֹא יִרְְְאָתְְךָ, יראת ה' שלך הייתה ראויה להיות כִּסְְְלָתֶךָ, ביטחונך, יציבותך, תִּקְְְוָתְְךָ וְְתֹם דְְּרָכֶיךָ.
אתה יכול להישען על דרכיך השלמות מן העבר.
אבל עם כל הכאב שבדבר, אנו מוכרחים להיזכר למען האמת, כי השואה האחרונה על הממדים הנוראים שבה, וכן שואות קודמות שלא הגיעו לממדים שלה, כל אלה לא היו באורח עקרוני לגמרי בלתי צפויות. אנו קוראים בתורה בכמה מקומות דברים קשים ביחס למצבים דתיים-מוסריים שעלולים להתהוות בזמן מן הזמנים.
(מתוך מצווה ולב / אלימלך בר שאול)
אליפז הוא הרֵעַ הראשון המדבר אל איוב. הוא אומר:
"זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד, וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ".
על פסוק זה מרחיב המדרש:
נח שהיה צדיק – נמלט מכל דורו,
אברהם – מכבשן האש,
יצחק – מן המאכלת,
יעקב – מן המלאך,
משה – מחרב פרעה,
ישראל – ממצרים ושקעום בים.
(ילקוט שמעוני, איוב פרק ד)
מסופר על יהודה בר נתן שהלך אחרי רב המנונא. שמע רב המנונא את יהודה בר נתן נאנח. היות ורב המנונא ידע שאין לו כל בעיה, שאל אותו: "מדוע אתה נאנח בלי שיש חשש אמיתי? האם אתה רוצה להביא עליך יסורים?" ונימק רב המנונא את דבריו: "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי, וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי" (איוב ג, כה).
השיב לו יהודה בר נתן גם הוא בפסוק: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה" (משלי כח, יד).
(עיבוד. על פי: תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס עמוד א)
על פי הפסוק שהביא רב המנונא, אם נחשוש ממשהו – הוא יקרה. כי החשש מביא עלינו את הדבר שממנו אנחנו חוששים.
על פי הפסוק שהביא יהודה בר נתן, עלינו להיות בחשש תמידי. ויותר מכך – מי שמקשה את ליבו ולא נמצא במצב של חשש ולבטים, בסוף יפול ברעה.
ביטוי שמשתמשים בו גם היום ומשמעותו – מה שחששתי ממנו, קרה לי.
הפועל "יגורתי" דומה בצורתו לפועל "יכולתי". זהו פועל בעבר מהשורש יג"ר בבניין קל, ופירושו – פחדתי, חששתי.
בפסוק הפועל "יבוא" מופיע בזמן עתיד: "אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי" (איוב ג, כה), אבל בלשון המקראית הוא מתאר דווקא זמן עבר.
היום אומרים: "אשר יגורתי בא לי", וכאן שני הפעלים הם בעבר כפי שמקובל בעברית של ימינו.
עיבוד. על פי: השפה העברית. כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2019
רבים סבורים שהמילה המאיימת "צלמוות" נוצרה מחיבור המילה "צֵל" והמילה "מָוֶת", אך נראה שלא כך הדבר.
שורשה של המילה היא צ.ל.מ, שמשמעו בשמית הקדומה – להיות כהה, חשוך. מכאן, שמשמעותה נרדפת למילה חושך, ולכן היא מופיעה לעיתים בצמידות למילתה הנרדפת – חושך וצלמוות.
הסיומת המקורית של המילה היתה כנראה – וֹת, סיומת המביעה הפשטה, כמו במילים "הוללוֹת", "חכמוֹת", "נגהוֹת", כלומר היה נכון להגות אותה צלמוֹת. אולם בשל הדמיון למילה מוֹת, שהיא צורת הנסמך של המילה "מָוֶת", כנראה בדרך של אסוציאציה מדרשית הפכה צלמוֹת ל-צלמָוֶת.
עוד יש לציין שהמילה "צל" בעברית המקראית אינה קשורה במושג מוות, והיא באה בהקשר חיובי – חסות והגנה מפני השמש או מפני פגעים אחרים.
יעקב קליין (עורך), עולם התנ"ך – איוב, 2002, עמ' 39-38, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.
אצל איוב זה היה חד פעמי / נתן זך
אֵצֶל אִיּוֹב זֶה הָיָה חַדפַּעֲמִי
עוֹד זֶה מְדֻבָּר וְהִנֵּה זֶה בָּא
קֹדֶם הַבָּקָר, אַחַר כָּךְ הַגְּמַלִּים וְהַבָּנִים וְהַבָּנוֹת
מַה יֵּשׁ לְדַבֵּר, מַכּוֹת בְּרִיאוֹת.
אַחַר כָּךְ בָּאוּ הַוִּכּוּחִים הַנִּצְחִיִּים,
הַטְּעָנוֹת וְהַמַּעֲנוֹת, וְהַבְטָחוֹת, הַבְטָחוֹת.
אֶצְלִי זֶה לֹא כָּל כָּךְ דְּרָמָטִי.
מַכֹּנֶת קְטַנָּה בַּבֹּקֶר, לִפְעָמִים
סְתָם חֲבָטָה אוֹ טְפִיחָה מִקְרִית.
לִפְעָמִים אֲפִלּוּ תַּקָּלָה, לֹא אֱלֹהִית.
וְחַבּוּרָה קְטַנָּה, לִפְעָמִים פָּנָס בָּעַיִן
אוֹ סְתָם קְשָׁיֵי רְאִיָּה, אוֹ טְפָסִים,
אוֹ בַּעַל הַבַּיִת, עֲבוֹדָה, אוֹ מִכְתָּבִים, אִשָּׁה, בָּעֶרֶב.
וּבַיּוֹם שִׁשִּׁי שְׁתֵּי מַכּוֹת, לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה,
וּבַשַּׁבָּת נָחִים וּמִתְאוֹשְׁשִׁים.
פַּעַם חָיִיתִי בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת,
שָׁם לֹא יָדַע אִישׁ אֶת שְׁמִי,
ואֱלֹהִים וְהַשָּׂטָן לֹא הִתְחָרוּ בֵּינֵיהֶם עַל צִדְקָתִי
וּבִכְלָל אִישׁ לֹא הִטְרִיד, אֵין פֶּרֶץ וְאֵין צְוָחָה, וְהָיָה
קְצָת מְשַׁעֲמֵם אַךְ הָיָה נִפְלָא. וְהַכֹּל הָיָה
בְּסֵדֶר אֲבָל לֹא כַּשּׁוּרָה. וְחָזַרְתִּי לִמְקוֹמִי
וְהִנֵּה אֲנִי נָבִיא,
אִיוֹבְצִ'יק מֻלְאָם מִזְדַּקֵּן בּוֹעֵט וְצוֹעֵק
אֲנִי אֲנִי.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.
בסוף פרק ב אנו שומעים על מטרת ביקורם של רעי איוב: "…וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ" (איוב ב, יא).
בציור של בלייק נראים שלושת רעי איוב ניצבים מולו כחוֹמה שקשה להתחמק ממנה – מול פניו, מתחת להם וממעל. ידיהם שלוחות לעבר איוב לא בתנועת ניחומים רכה אלא בתנועת תוכחה מאיימת, אצבעותיהם נראות חדות כקוצים. אשתו של איוב מביטה בו מודאגת במבט שואל, ואילו איוב עצמו מתחמק ממבטיהם הקשים ומביט אל השמיים.
צלמית אישה הרה, אכזיב' תקופת הברזל II, המאה ה-8 עד ה-6 לפני הספירה, חרס. אוסף רשות העתיקות, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים על ידי דוד חריס
"אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ וַיְקַלֵּל". אבל לא את אלוהים, אלא "אֶת יוֹמוֹ" – את היום שבו הוא עצמו נוצר ובא לעולם. עם חיים כאלה, איוב מעדיף שלא להיות קיים בכלל.
איוב מצטער על כך שההיריון נקלט ברחם אימו, וגם על כך שהלידה וגידולו כתינוק עברו בשלום.
בתקופת המקרא הצלמיות (פסלונים) שימשו כחפץ פולחן או כקמע. בחפירות ארכאולוגיות בארץ נמצאו אלפי צלמיות בבתים, במבני ציבור, בקברים ובמקדשים.
בחפירות אכזיב נמצאה צלמית חרס של אישה הרה. האיברים הבולטים הם בטן הריונית שהאישה מניחה עליה יד, והשדיים.
בכאבו איוב פותח בפרץ קללות שבהן הוא מבקש לשנות את העבר. הוא מקלל את היום שבו נולד ואת הלילה שבו בישרו על היוולדו. הוא מבקש שאותו הלילה יקולל על ידי "אֹרְרֵי יוֹם" – מכשפים שיש ביכולתם להפוך יום ליום של מזל רע.
במזרח הקדום רווחה האמונה שאפשר לשלוט על כוחות נסתרים באמצעות פעולות או מילים, ובקיצור – כישוף. לכשפים הייתה השפעה גדולה על כל תחומי החיים, והעוסקים בהם נהנו ממעמד חברתי מכובד ביותר.
דוגמה לסוג של כשפים היא הקריאה בכבד. בחצור נמצאו חמישה שברים של דגמי כבד עשויים מחרס, ועל שלושה מהם נמצאו גם כתובות. דגמי החרס שימשו מעין "מילונים" שבעזרתם פירשו סימנים על כבדים אמיתיים של בעלי חיים שהוקרבו זה עתה על המזבח במקדש. אם לכבד הייתה בליטה עגולה בצד שמאל, למשל, ככל הנראה 'האל יסלח לאדם'; שֶקע חשוד היה עשוי לבשר כי 'עבד ימרוד באדוניו'.
מבוסס על: "נבואה כבדה", אתר הסודות של חצור. כל הזכויות שמורות © סנונית
ההצגה "איוב" היא מסע מוזיקלי–תיאטרלי בעקבות הטרגדיה התנ"כית של איוב. ההצגה עלתה בכיכובם של ששון גבאי בתפקיד איוב, קרן הדר בתפקיד אשת איוב ושחקנים מתיאטרון האינקובטור.
על ההצגה כתב העיתונאי מיכאל הנדלזלץ:
אחד השיאים של המונולוגים מהספרות הדרמטית הקלאסית הוא המונולוג של "המלט". ולצידו, על "פסגת הר סיני" של המונולוגים , תחת מעטה הענן האלוהי התיאטרלי, ניצב מונולוג "קללת היום" שנושא איוב בפרק השלישי של הספר הנושא את שמו.
יהיה אשר יהיה מי שכתב אותו, בעברית, כמה (יש ויכוח בין חוקרים כמה) מאות לפני הספירה, בארץ עוץ בדויה, הרי הוא גם הוא עוסקים ביחסים (וביחסיות) שבין להיות ולא להיות, אור וחושך, טוב ורע, רוגע ורוגז, יש ואין, תנועה ודום, חיים ומוות.
מבוסס על: מיכאל הנדלזלץ, "להיות או לא להיות", אתר מיזם 929.
בטריילר מופיעות הדמויות של אלוהים, השטן, איוב, אשת איוב ורעיו.
התמקדו בדמויות של אלוהים ושל רעי איוב.
קרדיט: איוב – טריילר / תיאטרון האינקובטור, 2017
איוב מטולטל בהתמודדות עם סֵבֶל נורא ללא סיבה נראית לעין, וכך גם רעיו ואפילו הקוראים. מה עושה הסבל לאמונה? לתובנות המוכרות על שכר ועונש? מה הוא עושה לרעות?
בסרטון המסכם את ספר איוב, מחשבותיו של איוב והשיח בין הרעים לבינו מוצג על רכבת הרים.
קרדיט: ספר איוב / 929 תנך ביחד, 2017