במעשי החסד המתוארים בכתבה יש הקרבה עצמית.
- האם במקרה כזה נכון לעשות חסד? יש ערך לחסד?
- בסיפור של רות ישנה דילמה גדולה – החסד של רות הוא מעשה הקרבה עצמי. האם במקרה כזה נכון לעשות חסד? יש ערך לחסד?
נבחן את המפגש בין בעז לרות, כיצד בעז מתייחס אל רות וננסה להבין מדוע הוא בוחר לפעול כך.
הצעה ראשונה – שאלה לדיון:
נכתוב על הלוח 'חסד תחת חסד' ונשאל את התלמידים:
הצעה שנייה – סרטון ודיון:
נצפה יחד בכתבה 'חסד פי שבע' (ראו קישור לכתבה גם בממערך השיעור).
אפשר להוסיף ולקרוא את הכתבה 'למה עשירי ישראל תורמים פחות?' (ראו קישור לכתבה גם בממערך השיעור).
הצעה שלישית – קטע קריאה ודיון:
הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים מגדיר את המושג חסד. נציג לתלמידים את הגדרתו של הרמב"ם.
נגדיר עם התלמידים את שתי האפשרויות:
נשאל את התלמידים:
נבקש דוגמאות למעשים שעונים על ההגדרות של הרמב"ם.
הצעה רביעית – מאמר ודיון:
נקרא את הכתבה 'מוסרי כליות' (ראו קישור לכתבה גם בממערך השיעור).
למידה בזוגות – מפרשים:
נקרא את פסוקים ד-ה ונשאל:
נחלק לתלמידים דף לעבודה בזוגות ובו הם יבחנו כיצד מפרשים הבינו את שאלתו של בעז (ראו פתרון למורה. נמצא גם בממערך השיעור).
תשובתו של הנער:
נקרא מה עונה הנער לבעז בפסוקים ו-ז. נבקש מהתלמידים לסמן את פרטי המידע שבוחר הנער לספר על רות – לערוך רשימת פרטי מידע וממנה להסיק מסקנות (למשל: שבה עם נעמי – מסקנה: היא נאמנה לחמותה).
נקרין על הלוח את הפסוקים ובהם מסומנים פרטי המידע.
נסביר את המילה "שִׁבְתָּהּ" = הלכה לשבת בבית, בסוכה ששימשה מקום מנוחה ומחסה לקוצרים.
נשאל את התלמידים:
המפגש בין בעז לרות:
נבקש מהתלמידים לקרוא את פסוקים ח-יז ולענות על השאלות בדף העבודה (ראו פתרון למורה. נמצא גם בממערך השיעור). אפשר לשלוח את התלמידים להיעזר בפירוש הרב שטיינזלץ שבאתר (נמצא מעל הטקסט המקראי) או לחלופין לחלק להם את פירושי המילים הקשות בדף ההעשרה (ראו דף העשרה גם בממערך השיעור).
דיון במליאת הכיתה:
נחזור אל הגדרת המילה חסד שקראנו בשיעור שעבר: חסד – מעשה חריג של טוב לב לאדם נזקק. החסד הוא מעשה אצילי שאין חובה לעשותו לפי הנורמות החברתיות המקובלות.
כינויים ויחסים בין הדמויות:
נבקש מהתלמידים לחזור לפסוקים ד-יז ולסמן כיצד כל אחת מהדמויות האלה מכנה את רות: רות את עצמה, בעז ונערו של בעז. (הנער: "נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה", בעז: "הַנַּעֲרָה" "בִּתִּי", רות: "נָכְרִיָּה", "שִׁפְחָתֶךָ")
נשאל את התלמידים:
נשאל את התלמידים:
נכתוב על הלוח "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהילים פרק פט פסוק ג) ונשאל את התלמידים:
מקובל להשתמש בפסוק כדי להדגיש את חשיבות מעשי החסד – מעשים שבזכותם העולם נבנה.
תוכן: בחנו את המפגש בין בעז לרות, שאלנו מדוע בעז מתייחס אחרת אל רות, אם הוא נוהג בה על פי מידת החסד ואם נכון לעשות חסד אם הוא בא במחיר של ויתור אישי והקרבה עצמית.
מיומנויות: פרשנויות, כינויים ויחסים בין דמויות.
מתודות: למידת פרשנויות לשאלתו של בעז בחברותות, ניתוח תיאור רות מפי הנער, קריאה עצמאית של פסוקים, זיהוי כינויים ויחסים בין דמויות, דיון סביב טקסט של הרמב"ם במורה הנבוכים.
ברכתו של בעז:
נקרא את פסוק יא ונשאל:
הפסוק מזכיר לנו את עזיבתו של אברהם בבראשית פרק יב פסוק א.
לכתבה 'למה עשירי ישראל תורמים פחות?'
ידוע שהמונח גמילות הטוב כולל שתי משמעויות. האחת, להיטיב עם מי שאין זה מגיע לו ממך כלל, והשנייה להיטיב עם הראוי לכך יותר ממה שהוא ראוי.
מורה הנבוכים חלק ג פרק נג
וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר: 'נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב. וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים. וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט'.
מציורי התנ"ך של גוסטב דורה, צייר צרפתי בן המאה ה־19. הציור מתאר את המסופר במגילת רות. גוסטב דורה, מתוך סדרת ציורי התנ"ך
"ויאמר בועז… למי הנערה הזאת" (רות ב, ה) – וכי לא היה מַכִּירָהּ? אלא כיוָן שראתה [ראה אותה] נעימה ומעשיה נאים התחיל שואל עליה.
כל הנשים שוחחות [מתכופפות וכך נחשף חלק מגופן] ומלקטות, וזו יושבת ומלקטת, כל הנשים מלקטות בין הָעֳמָרִים [חבילות התבואה שנקצרה] וזו מלקטת מן הַהֶפְקֵר [ממה שנותר על הארץ בשדה], כל הנשים משחקות [מתלוצצות] עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה – "ותשב מצד הקוצרים" ולא בתוך הקוצרים. שתי שִׁבֳּלִים לוקטת, שלושה – אינה לוקטת [בהתאם להלכה ששתי שיבולים הן בבחינת "לקט" המגיע לעניים, אך לא שלוש ויותר].
(מדרש רות רבה ד, ט, ותלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קיג עמוד ב. ביאור לפי ספר האגדה)
מתוך ספר האגדה מבית סנונית
"וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי… וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ" (רות ב, יג) – אמר לה: חס ושלום, אין את מן הָאֲמָהוֹת [שפחות, מהמילה אָמָה] אלא מן הָאִמָהוֹת [שרה, רבקה, רחל ולאה].
(רות רבה, ה, ה. ביאור לפי ספר האגדה)
מתוך ספר האגדה מבית סנונית
רות עוזבת את הוריה, את ארצה ואת מולדתה ומחליפה את היציב ואת המוכר בעולמה באשר לא ידעה "תמול [אתמול] שלשום", כלומר קודם לכן. רות בעצם פותחת דף חדש, אך גם גוזרת על עצמה חיים של עוני וזרות.
"תמול שלשום" הוא גם שמו של הרומן שהוציא ש"י עגנון ב-1945 ולימים זכה למעמד של יצירת מופת. הרומן מספר על חייו של הגיבור, יצחק קומר, מעלייתו לארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה ועד מותו.
בתארו את הצטרפותה של רות לעם ישראל ולאלוהיו משתמש בועז במילים "לחסות תחת כנפיו". מליצה זו חוזרת פעמים אחדות במקרא, כגון בדברי המשורר הפונה אל אלוהים ואומר: "ובצל כנפך אחסה" (תהילים נז, ב) או הבטחתו למאמין: "ותחת כנפיו תחסה" (שם, צא, ד) ועוד.
מילים אלו זוכות לתשומת לב מיוחדת במדרש פסיקתא דרב כהנא:
אמר רבי אבון: גדול כוחן של גומלי חסדים שאינן חוסין… לא בצל כנפי הכרובים [=מין ממיני המלאכים] ולא בצל כנפי החיות [=חיות הקודש, אף הם יצורים שמימיים] ולא בצל כנפי שרפים. ובצל מי הם חוסים? בצילו של הקב"ה.
בפרק ג' רות תהיה זו שתשתמש במליצה דומה, כאשר תבקש מבועז "ופרשת כנפך על אמתך" (ג, ט).
גילה וכמן, מגילת רות : פירוש ישראלי חדש : הדי מגילת רות בארון הספרים היהודי לדורותיו, 2018, עמ' 82. © משכל
היצירה מציגה הפסקת צהריים של איכרים בני זמנו של האמן במחוז CHAILLY, שנחשב באותה עת לאסם התבואה של צרפת. גם תמונה זו, כמו המלקטות (ראו: רות א), מעידה על מחאה חברתית מעודנת. בשנות ה-50 של המאה ה-19 צרפת הכפרית נשלטת יותר ויותר ע"י אצילים נפקדים שרצו למקסם רווחים ולא דאגו לרווחת עובדיהם.
הצרור העלוב של הקוצרים בחזית התמונה, עומד בניגוד חריף לערמות החיטה הענקיות שבמישור האחורי. בועז של מייה אינו בעל הקרקע העשיר מהמקרא, אלא חוֹכֵר שעובד אדמה של איש אחר.
ביצירה זו, כמו ברבות אחרות, מייה מבטא הערכה לעבודה הקשה ולכבוד העצמי של הקיום הצנוע. התמונה דומה בדרך התיאור לתמונת המלקטות, אך שונה באופייה. בשונה מהמלקטות הדחויות, רות עומדת וידיה מלאות אלומות, ובועז מכניס אותה בתנועה רחבה ומזמין אותה "אל התמונה" ואל חבורת הקוצרים.
ליבו של ביאליק היה קרוב אל "ארון הספרים היהודי" (שם כולל לספרות התורנית), והוא דאג לשלב ביצירותיו מוּבָאוֹת רבות מתוכו. כך בשירו "לבדי": "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור… ואני גוזל רך נשתכחתי מלֵב תחת כנפֵי השכינה". השכינה – הנוכחות האלוהית, המהות האלוהית הנשית מדומה לציפור המגינה על גוזליה בעזרת כנפיה. בשיר אחר, "הכניסני", ביאליק מבקש מדְמוּת אהובה, אם ואחות, לחסות תחת כנפיה.
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ / חיים נחמן ביאליק
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –
הֵיכָן נְעוּרָי?
וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?
הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
קרדיט: אריק איינשטיין – הכניסיני תחת כנפך/מוזיקה ישראלית, 2011
בית לחם – עיר בנחלת יהודה, מדרום לירושלים, בהרי חברון על גבול מדבר יהודה. צירוף השם "יהודה" לבית לחם ("בית לחם יהודה" – כך מופיע ברות א) נועד כדי להבדילה מיישוב נוסף בצפון הארץ – בית לחם הגלילית שבנחלת שבט זבולון (יהושע יט, טו).
בפרק ב מתואר שבועז יוצא מהעיר בית לחם אל חלקת השדה, כנראה כדי לפקח על הפועלים ולדרוש בשלומם.
על פי המקרא, המואבים הם צאצאי לוט, בן אחי אברהם. בייחוס הנ"ל, שעל פניו נראה מכובד, יש טעם לפגם, שכן מוצא המואבים הוא ממפגש מיני בין לוט לבין בתו הבכורה: "וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן. וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם" (בראשית יט, לו-לז).
מעשיה האציליים של רות לאורך המגילה עומדים אל מול ההתנהגות המינית המופקרת המיוחסת למואבים במספר מקומות במקרא (וראו: במדבר כה, א).
בועז מזמין את רות להצטרף לסעודת הצהריים של הקוצרים, דבר לא מובן מאליו. הוא מגדיל ועושה וצובט לה קלי – כלומר מגיש לה את המזון בידיו שלו.
הפסוקים מלמדים אותנו על ארוחת הפועלים באותה העת, שכללה לחם ומטבל כלשהו. יש שיגידו שהכוונה ב"חומץ" היא ללַבַּנֶה, גבינה חמוצה. יש שיגידו שמדובר במאכל העשוי מצמח החִמְצָה, הלוא הוא החומוס האופייני למטבח המזרח-תיכוני.
עיבוד. על פי: גילה וכמן, מגילת רות : פירוש ישראלי חדש : הדי מגילת רות בארון הספרים היהודי לדורותיו, 2018, עמ' 86. © משכל
לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה – מן המצוות החברתיות החשובות במקרא. התורה ציוותה על עובדי האדמה להשאיר מעט מיבולם בשביל העניים, האלמנות, היתומים והגרים (הזרים) היושבים בתוכם.
לקט, שכחה ופאה הם שלוש צורות של שיירים שהשאירו מן היבולים. לקט (ויקרא יט, ט) הוא השיבולים הנופלות מידי הקוצר בזמן הקצירה; שכחה (דברים כד, יט) היא עומר שנשכח בשדה; פאה (ויקרא יט, ט) היא התבואה שחייבים להשאיר בשולי השדה. כל אלה שייכים לעניים ולנצרכים, ואין לאסוף אותם ולאחסן אותם בגורן.
אילנה שמיר (עורכת), אביב חדש: האנציקלופדיה הישראלית לנוער – כרך 10
מה היה מיוחד כל כך ברות המואבייה?
עודד הרוש מספר על מגילת רות ועל מעשי החסד המתוארים במגילה.
קרדיט: עודד הרוש על מגילת רות, מעשי חסד ויציאה מאזור הנוחות/כאן-תאגיד השידור הישראלי, 2017
המשוררת אגי משעול מספרת על מגילת רות, הספר שהוא האידיליה של המקרא, ספר שכולו יופי וטוב.
קרדיט: מקראנט, מטח