צירוף מקרים הוא מצב שבו בין שני מאורעות חסרי קשר נוצרת זיקה הנחשבת למעניינת. צירוף המקרים הופך למעניין יותר כאשר הזיקה נוצרת בין שתי סדרות של מאורעות.
(מתוך ויקיפדיה)
נבחן את רגע הגילוי של נעמי כי רות מלקטת בשדה של קרוב משפחתה, בעז, וכיצד הקשר המשפחתי ישפיע על עתידן של רות ונעמי. נשאל: מי מניע את העלילה?
הצעה ראשונה – הגדרה ודיון:
נקרא את ההגדרה מוויקיפדיה למושג 'צירוף מקרים'.
נבקש מהתלמידים לשתף בצירופי מקרים מחייהם.
הצעה שנייה – קירות מדברים:
נבחר 4-5 משפטים מדף העבודה ונפזר אותם בכיתה (ראו דף עבודה גם בממערך השיעור). נבקש מהתלמידים לעבור בין המשפטים ולבחור משפט שהם רוצים לחוות את דעתם עליו – אם הם מסכימים אתו או לא. נדון בבחירות של כמה תלמידים.
נקרא את פסוקים יח-כ, נסביר בקצרה את הפסוקים ונתאר את הגעתה של רות לנעמי אחרי ביקורה בשדה בעז.
תגובתה של נעמי:
נקרין על הלוח את פסוק כ, נתחיל דווקא מהחלק השני של הפסוק: "קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ, מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא".
נסביר לתלמידים מהו גואל בחוק המקראי: על פי חוקי המקרא, נכסים עוברים בירושה לגברים בלבד כיוון שזו מערכת פטריארכלית. נבחן שני פירושים לתפקידו של הגואל במקרא (ויקרא פרק כה פסוק כה ופירושו של המלבי"ם). נקרין לתלמידים את ויקרא פרק כה פסוק כה לצד ביאור הרב שטיינזלץ.
נשאל את התלמידים:
נדגיש שהביאור הפשוט לגאולה הוא בקשר לגאולת האדמה בידי קרוב משפחה.
נקרין על הלוח את פירושו של המלבי"ם ונקרא אותו עם התלמידים.
מי מניע את העלילה?
נבקש מהתלמידים לקרוא את פרק ב ולסמן בצבע אחד את הפעלים שמורים על פעולותיו של בעז ובצבע אחר את הפעלים המורים על פעולותיה של רות (ראו דף עבודה לסימון ופתרון למורה. נמצא גם בממערך השיעור). נשאל את התלמידים:
נקרין על הלוח את הפסוקים מסומנים. נשים לב לפעלים: לא רק שרות היא הפעילה ביותר בפרק, גם שאר הדמויות פונות אליה מדברות עליה ומפעילות אותה.
תרגיל כתיבה או נושא לדיון בכיתה:
נבקש מהתלמידים לחשוב מי לדעתם מניע את העלילה ולכתוב במחברת מדוע דווקא דמות זו מניעה את העלילה, ומה המהלכים שהיא עושה בפועל. אפשר להציע לכתוב את המהלכים בצורת תרשים. (אפשרויות: נעמי מלכתחילה מניעה את הסיפור ושולחת את רות למקום שהיא יודעת שבו יימצא הגואל; רות מניעה את העלילה כיוון שבפועל הולכת לשדה; בעז מניע כיוון שהוא פונה אל רות ועושה עמה חסדים; ואולי יש כאן צירוף מקרים, כלומר, התערבות אלוהית) נדון באפשרויות במליאת הכיתה.
כעת נחזור לחלק הראשון של פסוק כ – נבקש מהתלמידים לקרוא את תחילת הפסוק ונשאל:
בדבריה של נעמי היא מזכירה את אלוהים.
נסביר לתלמידים את המושג 'סיבתיות כפולה' ונראה כיצד היא באה לידי ביטוי בפרק.
נשאל את התלמידים:
ביהדות ישנה גישה המאמינה כי "אין סומכין על הנס" – כלומר, על אדם להיזהר ולא להסתכן לשווא בתקווה שיקרה לו נס.
תוכן: עסקנו ברגע הגילוי של הפרק שבו אנו מבינים כי רות ליקטה בשדה של קרוב משפחתה על נעמי שיכול לגאול את הנשים. דנו בנושא של פעולות ומפעילים, מי מניע את העלילה וכיצד צירוף מקרים מופיע בפרק שלנו ובחיינו.
מיומנויות: פרשנות ימי הביניים, זיהוי פעלים.
מתודות: דיון בנושא צירופי מקרים, לימוד על חוק הגואל במקרא, זיהוי פעלים ופעולות של הדמויות בפרק.
תיאור זמן במקרא:
נקרא את פסוקים כא-כג. רות בהמלצתה של חמותה ממשיכה ללקט בשדה של בעז עד כלות קציר השעורים וקציר החיטים. קציר השעורים מתחיל בעונת האביב ואחריו מגיעה עונת קציר החיטים, לרוב בסמיכות לחג השבועות. נשאל את התלמידים:
נבקש מהתלמידים לחזור לפסוקים המתארים את המפגש של רות ובעז בשדה ונשאל:
שלושה חודשים מתוארים בפסוק אחד, ואילו מפגש אחד של כמה שעות מתואר ב-14 פסוקים. נשאל את התלמידים:
על ייבום:
נחלק לתלמידים את דף העבודה העוסק במצוות הייבום המופיעה בדברים פרק כה פסוקים ה-ו (ראו פתרון למורה. נמצא גם בממערך השיעור). התלמידים יקראו את הפסוקים המבוארים בביאור הרב שטיינזלץ ויענו על השאלות.
"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ, וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו".
ביאור הרב שטיינזלץ:
כִּי יָמוּךְ, ייעשה עני אָחִיךָ וּמָכַר חלק מֵאֲחֻזָּתוֹ לצורך מחייתו – וּבָא גֹאֲלוֹ, קרוב משפחתו, הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל, ישחרר, אֵת מִמְכַּר אָחִיו. קרובו זכאי לקנות שוב את השדה.
מלבי"ם
אמרה "מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא", והגואל צריך הוא ליבם, שבזה יגאל נפש המת לבל יימחה שמו מישראל.
מציורי התנ"ך של גוסטב דורה, צייר צרפתי בן המאה ה־19. הציור מתאר את המסופר במגילת רות. גוסטב דורה, מתוך סדרת ציורי התנ"ך
"ויאמר בועז… למי הנערה הזאת" (רות ב, ה) – וכי לא היה מַכִּירָהּ? אלא כיוָן שראתה [ראה אותה] נעימה ומעשיה נאים התחיל שואל עליה.
כל הנשים שוחחות [מתכופפות וכך נחשף חלק מגופן] ומלקטות, וזו יושבת ומלקטת, כל הנשים מלקטות בין הָעֳמָרִים [חבילות התבואה שנקצרה] וזו מלקטת מן הַהֶפְקֵר [ממה שנותר על הארץ בשדה], כל הנשים משחקות [מתלוצצות] עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה – "ותשב מצד הקוצרים" ולא בתוך הקוצרים. שתי שִׁבֳּלִים לוקטת, שלושה – אינה לוקטת [בהתאם להלכה ששתי שיבולים הן בבחינת "לקט" המגיע לעניים, אך לא שלוש ויותר].
(מדרש רות רבה ד, ט, ותלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קיג עמוד ב. ביאור לפי ספר האגדה)
מתוך ספר האגדה מבית סנונית
"וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי… וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ" (רות ב, יג) – אמר לה: חס ושלום, אין את מן הָאֲמָהוֹת [שפחות, מהמילה אָמָה] אלא מן הָאִמָהוֹת [שרה, רבקה, רחל ולאה].
(רות רבה, ה, ה. ביאור לפי ספר האגדה)
מתוך ספר האגדה מבית סנונית
רות עוזבת את הוריה, את ארצה ואת מולדתה ומחליפה את היציב ואת המוכר בעולמה באשר לא ידעה "תמול [אתמול] שלשום", כלומר קודם לכן. רות בעצם פותחת דף חדש, אך גם גוזרת על עצמה חיים של עוני וזרות.
"תמול שלשום" הוא גם שמו של הרומן שהוציא ש"י עגנון ב-1945 ולימים זכה למעמד של יצירת מופת. הרומן מספר על חייו של הגיבור, יצחק קומר, מעלייתו לארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה ועד מותו.
בתארו את הצטרפותה של רות לעם ישראל ולאלוהיו משתמש בועז במילים "לחסות תחת כנפיו". מליצה זו חוזרת פעמים אחדות במקרא, כגון בדברי המשורר הפונה אל אלוהים ואומר: "ובצל כנפך אחסה" (תהילים נז, ב) או הבטחתו למאמין: "ותחת כנפיו תחסה" (שם, צא, ד) ועוד.
מילים אלו זוכות לתשומת לב מיוחדת במדרש פסיקתא דרב כהנא:
אמר רבי אבון: גדול כוחן של גומלי חסדים שאינן חוסין… לא בצל כנפי הכרובים [=מין ממיני המלאכים] ולא בצל כנפי החיות [=חיות הקודש, אף הם יצורים שמימיים] ולא בצל כנפי שרפים. ובצל מי הם חוסים? בצילו של הקב"ה.
בפרק ג' רות תהיה זו שתשתמש במליצה דומה, כאשר תבקש מבועז "ופרשת כנפך על אמתך" (ג, ט).
גילה וכמן, מגילת רות : פירוש ישראלי חדש : הדי מגילת רות בארון הספרים היהודי לדורותיו, 2018, עמ' 82. © משכל
היצירה מציגה הפסקת צהריים של איכרים בני זמנו של האמן במחוז CHAILLY, שנחשב באותה עת לאסם התבואה של צרפת. גם תמונה זו, כמו המלקטות (ראו: רות א), מעידה על מחאה חברתית מעודנת. בשנות ה-50 של המאה ה-19 צרפת הכפרית נשלטת יותר ויותר ע"י אצילים נפקדים שרצו למקסם רווחים ולא דאגו לרווחת עובדיהם.
הצרור העלוב של הקוצרים בחזית התמונה, עומד בניגוד חריף לערמות החיטה הענקיות שבמישור האחורי. בועז של מייה אינו בעל הקרקע העשיר מהמקרא, אלא חוֹכֵר שעובד אדמה של איש אחר.
ביצירה זו, כמו ברבות אחרות, מייה מבטא הערכה לעבודה הקשה ולכבוד העצמי של הקיום הצנוע. התמונה דומה בדרך התיאור לתמונת המלקטות, אך שונה באופייה. בשונה מהמלקטות הדחויות, רות עומדת וידיה מלאות אלומות, ובועז מכניס אותה בתנועה רחבה ומזמין אותה "אל התמונה" ואל חבורת הקוצרים.
ליבו של ביאליק היה קרוב אל "ארון הספרים היהודי" (שם כולל לספרות התורנית), והוא דאג לשלב ביצירותיו מוּבָאוֹת רבות מתוכו. כך בשירו "לבדי": "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור… ואני גוזל רך נשתכחתי מלֵב תחת כנפֵי השכינה". השכינה – הנוכחות האלוהית, המהות האלוהית הנשית מדומה לציפור המגינה על גוזליה בעזרת כנפיה. בשיר אחר, "הכניסני", ביאליק מבקש מדְמוּת אהובה, אם ואחות, לחסות תחת כנפיה.
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ / חיים נחמן ביאליק
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –
הֵיכָן נְעוּרָי?
וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?
הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
קרדיט: אריק איינשטיין – הכניסיני תחת כנפך/מוזיקה ישראלית, 2011
בית לחם – עיר בנחלת יהודה, מדרום לירושלים, בהרי חברון על גבול מדבר יהודה. צירוף השם "יהודה" לבית לחם ("בית לחם יהודה" – כך מופיע ברות א) נועד כדי להבדילה מיישוב נוסף בצפון הארץ – בית לחם הגלילית שבנחלת שבט זבולון (יהושע יט, טו).
בפרק ב מתואר שבועז יוצא מהעיר בית לחם אל חלקת השדה, כנראה כדי לפקח על הפועלים ולדרוש בשלומם.
על פי המקרא, המואבים הם צאצאי לוט, בן אחי אברהם. בייחוס הנ"ל, שעל פניו נראה מכובד, יש טעם לפגם, שכן מוצא המואבים הוא ממפגש מיני בין לוט לבין בתו הבכורה: "וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן. וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם" (בראשית יט, לו-לז).
מעשיה האציליים של רות לאורך המגילה עומדים אל מול ההתנהגות המינית המופקרת המיוחסת למואבים במספר מקומות במקרא (וראו: במדבר כה, א).
בועז מזמין את רות להצטרף לסעודת הצהריים של הקוצרים, דבר לא מובן מאליו. הוא מגדיל ועושה וצובט לה קלי – כלומר מגיש לה את המזון בידיו שלו.
הפסוקים מלמדים אותנו על ארוחת הפועלים באותה העת, שכללה לחם ומטבל כלשהו. יש שיגידו שהכוונה ב"חומץ" היא ללַבַּנֶה, גבינה חמוצה. יש שיגידו שמדובר במאכל העשוי מצמח החִמְצָה, הלוא הוא החומוס האופייני למטבח המזרח-תיכוני.
עיבוד. על פי: גילה וכמן, מגילת רות : פירוש ישראלי חדש : הדי מגילת רות בארון הספרים היהודי לדורותיו, 2018, עמ' 86. © משכל
לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה – מן המצוות החברתיות החשובות במקרא. התורה ציוותה על עובדי האדמה להשאיר מעט מיבולם בשביל העניים, האלמנות, היתומים והגרים (הזרים) היושבים בתוכם.
לקט, שכחה ופאה הם שלוש צורות של שיירים שהשאירו מן היבולים. לקט (ויקרא יט, ט) הוא השיבולים הנופלות מידי הקוצר בזמן הקצירה; שכחה (דברים כד, יט) היא עומר שנשכח בשדה; פאה (ויקרא יט, ט) היא התבואה שחייבים להשאיר בשולי השדה. כל אלה שייכים לעניים ולנצרכים, ואין לאסוף אותם ולאחסן אותם בגורן.
אילנה שמיר (עורכת), אביב חדש: האנציקלופדיה הישראלית לנוער – כרך 10
מה היה מיוחד כל כך ברות המואבייה?
עודד הרוש מספר על מגילת רות ועל מעשי החסד המתוארים במגילה.
קרדיט: עודד הרוש על מגילת רות, מעשי חסד ויציאה מאזור הנוחות/כאן-תאגיד השידור הישראלי, 2017
המשוררת אגי משעול מספרת על מגילת רות, הספר שהוא האידיליה של המקרא, ספר שכולו יופי וטוב.
קרדיט: מקראנט, מטח