שלושה ספרים נכללים בספרות החוכמה המקראית – איוב, קהלת ומשלי.
ספרות החוכמה פונה אל האדם האוניברסלי, אך לא מדובר בספרות חילונית, הנחת היסוד היא האמונה באלוהים. ספרות החוכמה מדגישה את המוסר האישי, את הוויית היחיד ואת הצלחתו. ספרות זו עונה על שאלות של מוסר ושאלות פילוסופיות כמו "צדיק ורע לו" ושאלת קיום השגחה אלוהית בעולם.
ספרות החוכמה מיוחדת בכך שהיא נטולה כל התייחסות לאומית, היא כללית ופונה אל האדם באשר הוא.

דוגמא לטיח צבוע על קיר, אתר הרודיון המאה הראשונה לפנה"ס. המשלחת לחקר הרודיון, האוניברסיטה העברית (צילום: טל רוגובסקי)

משמעות המילה "טָפַל" – הדביק, מרח, טָח. באמצעות צירוף הזה רומז איוב כי רעיו הם כבנאים רמאים, שמטייחים את קירות הבית בטיח פגום או שמטייחים את הקירות הסדוקים בטיח, כדי שלא ייראו הסדקים בבית. במעשים אלה הם גורמים להתמוטטות הבית מבלי שניתן יהיה להבחין בסימני אזהרה מוקדמים.
פרשנות אחרת לצירוף – רעיו הם כרופאים רמאים, המורחים על הפצעים משחות מזויפות.

מבוסס על: גרשון גליל (עורך ומרכז), עולם התנ"ך – איוב, 2002, עמ' 88, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.

איוב מתוסכל. הוא יודע שהוא חף מכל חטא, והוא מוכן להתעמת עם ה' ולהוכיח את צדקתו. "וּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶה, אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵנִי", הוא פונה לאל ואומר – ענה לי, כדי שנוכל לקיים דיאלוג.

איליה רפין, איוב וחבריו, 1869, שמן על קנבס, מתוך ויקישיתוף

איליה רפין, בן המאה ה-19, היה אומן רוסי ממוצא אוקראיני שנודע בסגנונו הריאליסטי. יצירותיו עסקו פעמים רבות בקונפליקטים דרמטיים מיתולוגיים, אך גם בחייהם של פשוטי העם – האיכרים והפועלים, והיו פרי של מחקר מדוקדק וגרסאות רבות.

צילום: shutterstock.com

איוב מוכן "לשים את נפשו בכפו" – לסכן את חייו – בשביל להתעמת עם אלוהים ולהגן על האמת שלו. זאת בניגוד לרעיו, המעדיפים להצדיק את האל ולנהוג כלפיו בחנופה.

"שם את נפשו בכפו" – ביטוי ציורי המתאר אדם שכביכול מוציא את הנפש ממקומה הנסתר, המוגן, ומסכן אותה על ידי כך שהוא מניח אותה על כף ידו. זו פעולה המסכנת את חייו של האדם.
מעניין לציין כי במקרא המילה "נפש" מייצגת גם את הגוף הגשמי.

צילום: shutterstock.com

האם איוב עובד את אלוהים מאהבה גדולה או מפחד גדול?
חכמים ניסו לענות על שאלה זו, וכשהגיעו לפרק יג התגלעה ביניהם מחלוקת.