מקבלים שבת עם דב אלבוים – פרשת "כי תצא" – אורח: אפי איתם, תת-אלוף במיל', בעל עיטור המופת, חבר כנסת ושר לשעבר.

הרב בני לאו וליאת רגב בשיחה על דברים פרק כ.

מצבת מישע התגלתה בדיבון בעבר הירדן בשנת 1868 על ידי מיסיונר גרמני. הבדואים יושבי האזור סברו שבתוכה מצוי מטמון זהב, ולכן ניפצו את האבן. למרבה המזל, לפני כן הם העתיקו את הכתובת שחקוקה על האבן. העתק מן המצבה המשוחזרת, המוצג במוזאון הלובר בפריז. צילום: Neithsabes, Wikimedia commons, CC BY-SA 3.0

כתובת מישע היא מצבת זיכרון של מישע מלך מואב, שבה המלך מתאר את ניצחונותיו על יהודה ועל ישראל. הכתובת חשובה גם להבנת ההיסטוריה של התקופה המקראית המקבילה (מלכות בית אחאב בישראל ומלכות יהושפט ביהודה) וגם ללימוד תולדות הכתב העברי הקדום שבו כתובה המצבה.
בכתובת זו נמצאת גם עדות למנהג החרם – "שבעת אלפים גברים ונערים (?) ונשים ונערות (?) – ופלגשים (?), כי לעשתר-כמוש החרמתים."
מנהג זה של החרמה והקדשה לאל, במקרה זה לאלה עשתר, היה מקובל במזרח הקדום בעת מלחמה.

עיבוד. מבוסס על: יוסף ניצן ויהושפט נבו, "ארכיאולוגיות מתקופת המקרא: כתובות מישע", צוהר למקרא, תשס"ד. © מכון מופ"ת.

מפה משוערת של כנען לפני שבני ישראל כבשו אותה. המפה מחלקת את כנען לפי העמים הנזכרים במקרא כיושביה. bible-history.com

הכנענים – בני העמים שישבו בארץ כנען לפני שבני ישראל כבשו אותה. במשמעות מצומצמת – אחד מעמי כנען.

השם "כנען", או "כנע", פירושו במקורות העתיקים: צבע הארגמן. כלומר, ארץ כנען היא ארץ סוחרי הארגמן, הם הפֵנִיקִים, שעיקר סחורתם היה בד צבוע ארגמן. על פי מקורות חיצוניים למקרא, ארץ כנען השתרעה מעזה בדרום עד אזור אוּגָרִית שבצפון סוריה.

חנה סנש בגיל 16. משפחת סנש וארכיון בית חנה סנש, שדות ים, מתוך אתר פיקיויקי

בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה / חנה סנש

בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה,

בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם,

הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן,

לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן-אָדָם.

מתגייסים לחטיבת הצנחנים בבקו"ם. צילום: לע"מ

שיעור תנ"ך / אמנון פרנקו

בן שלוש עשרה למדתי בשיעור תנ"ך,
מי האיש אשר נטע כרם ענבים ולא בצר,
מי האיש אשר בנה בית ובו לא גר
מי האיש אשר נשא אישה ואין לו ילד רך,
מי האיש אשר הפחד בלבו אחז
ישוב לביתו ולא יצא לקרב,
פן יצא שכרנו בהפסדנו, יהיה עמלנו לשווא.

Lightspring / Shutterstock.com

"כי האדם עץ השדה, כמו האדם גם העץ צומח…" שירו של נתן זך, המבוסס על פסוק זה, מדבר על הדמיון בין האדם לעץ – השאיפה לצמוח, להתפתח ולעלות למעלה מצד אחד, והסכנה להיגדע אם לא מקבלים את התנאים שזקוקים להם.
מקורו של הביטוי "כי האדם עץ השדה" בפרק כ, ומעניין לשים לב לגלגולו. במקור, בפרק, מדובר בכלל בשאלה רטורית – כי האדם עץ השדה? שאלה שמטרתה להזהיר את היוצא למלחמה מכפיות טובה ומניצול הטבע לטובת מלחמות בני האדם.

Vorontsova Natalia / Shutterstcok.com

מקובל לראות בצירוף "רך לבב" ביטוי לפחד, היפוך מ"אומץ לב". כך פירש רבי עקיבא: "שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה". הרמב"ן פירש: "שאינו בטבעו לראות מכת חרב והרג… מפני חולש טבעו, כי ינוס או יתעלף".
אבל חלק מהמפרשים הקדומים סברו כי "רך לבב" משמעותו רחמן. כפי שניסח הפרשן חזקוני: "הירא, לסבול מכת אחרים; ורך הלבב, להכות אחר".

מבוסס על: יעקב חיים (ג'פרי) טיגאי, שמואל אחיטוב (עורך) מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא: דברים, כרך שני, טז, יח-לד, יב, 2016, עמ' 510-509. © הוצאת עם עובד.

בפרקים יג- יז, בחלק השלישי של הנאום של משה, משה לוקח את העם למסע לעתיד. ומנסח את מערכת המשפט (צדק צדק תרדוף) ואת חוק המלך (לא ירבה לו סוסים וכו'). והנאום עוד ממשיך בפרקים הבאים….

הרב בני לאו וליאת רגב בשיחה על מוסדות השלטון המתעצבים בפרק יז ועל מוסד המלוכה.

כריכת הספר: מיכה גודמן, הנאום האחרון של משה, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2014 . © כל הזכויות שמורות

מיכה גודמן כתב ספר עיון על משה. רגע לפני מותו נושא משה את נאום חייו. בנאומו, כפי שמציע מיכה גודמן, פרשנות מהפכנית ביחס לאנושיות, לדת ולכוח.

אדוארד פוינטר, ביקור מלכת שבא אצל שלמה המלך, 1890, שמן על קנבס. מאוסף גלריית ניו סאות' ויילס, מתוך ויקישיתוף

ביקור מלכת שבא אצל שלמה המלך, צוייר בשנת 1890 ומציג את רגע הביקור ואת הפאר שאפיין את הרגע.

נראה שחוק המלך נכתב לפי מידותיו של המלך שלמה:
הוא הִרְבָּה בנשים, והן אכן הטו את לבבו: "וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיַטּוּ נָשָׁיו אֶת לִבּוֹ" (מלכים א יא, ג). הוא הִרְבָּה ברכוש: נכסיו המרשימים של שלמה מוצגים לראווה ברשימה מפורטת (מלכים א י, יד-כה). המילה "זהב" מופיעה שם 11 פעמים. הוא הִרְבָּה בסוסים: "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים" (מלכים א ה, ו)

מבוסס על רוני מגידוב, "חוק המלך", 2005, מקראנט. © מטח

shutterstock.com

רוּם לֵב וגַבְהוּת לב הם צירופים שמשמעותם יהרות וגאוותנות. כוח נוטה לשנות את מי שזוכה בו, ובמיוחד כשמדובר בתפקיד הנהגה. קיימת סכנה כי המלך יאבד את האיזון הנדרש על מנת למלא את תפקידו כראוי. הפסוקים מזהירים מפני סכנה זו ומבהירים כי מוצאו של המלך אינו שונה מנתיניו. הם "אחיו", ואל לו לראות בהם נתינים.

shutterstock.com

בפסוק נזכרים שלושה מקרים, הנמצאים במחלוקת משפטית – דם, דין ונגע – שכדי להכריע לגביהם יש להביאם בפני שופט. מבינים זאת מכיוון שסיכומם ניתן במילים "דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ" – דברים הנתונים במחלוקת משפטית.

נראה כי שלושת המונחים מתייחסים לסוגיות הקשורות לדין הפלילי ולדין האזרחי ואינם קשורים לענייני פולחן.
ובימינו… מקובל להשתמש בביטוי בקשר לחוסר שוויון ולאפליה: הבחנה בין אדם לאדם בשל מוצאו, דתו או מינו.

מבוסס על יעקב חיים טיגאי, מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא: דברים – כרך שני, טז, יח-לד, יב, 2016, עמ' 456. © עם עובד

shutterstock.com

המדרש מספר על המלך אגריפס העומד וקורא את חוק המלך. אגריפס היה בנו (או נכדו) של הורדוס, והוא מלך ביהודה בסוף תקופת בית שני – בימי המעבר בין התקופה החשמונאית לנציבות הרומית. האימפריה הרומית תמכה בשושלת זו, והדבר גרר יחס ביקורתי מצד חז"ל.

מה המשמעות של המילים "קְדשִׁים תִּהְיוּ"? האם הכוונה היא להתנזרות או דווקא לקדושה בחיי היום-יום הרגילים?
שיחה בין הסופר דב אלבוים לבין נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין.

הרב בני לאו וליאת רגב בשיחה על דברים ו ועל ויקרא יט.

Vitalis83 / Shutterstock.com

בעלי הרכוש מצווים להניח חלק מיבולם לעניים: הם מצווים שלא לקצור את השדה עד קצהו ("פאה"), לא ללקט שיבולים או ענבים שנפלו ארצה בזמן הקציר או הבציר ("לקט") ולא לחזור ולאסוף עוללות ועומרים שנשמטו ונשכחו בשדה ("שכחה"). מה שנותר בשדה נועד לעני ולגר, לאלמנה וליתום — מי שאין להם חלקת אדמה משלהם או מי שקשרי המשפחה שלהם נותקו. מצוות אלו אינן בגדר צדקה ואינן נחשבות למתנות שבעל הקרקע מעניק לנזקקים, אלא החלק ששייך לחסרי הקרקע מתוך השפע שהעניק האל.

מבוסס על: חנוך דגן ובנימין פורת, מבקשי צדק: בין חברה לכלכלה במקורות היהודיים, 2016, עמ' 456. © כל הזכויות שמורות למכון הישראלי לדמוקרטיה.

שרידי בית מתקופת הבית השני שנתגלו ברחוב יפו, ירושלים. צילום בנימין סטורצ'ן, באדיבות רשות העתיקות

"מזוזה" בלשון המקרא – כינוי לדופנות הפתח, משני הצדדים, בין הסף והמשקוף (שמות יב, ז; דברים ו, ט ועוד).
על המזוזה נהגו לציין את שמו או את מלאכתו של מי שהתגורר בבית, בכתובות קצרות או ארוכות. במקדשים נהגו לחקוק על המזוזה כתובות ושמות של אלים.
בסיפור מכת בכורות במצרים מצוין שבני ישראל מרחו על מזוזות בתיהם ועל המשקוף את דם השה של קורבן הפסח (שמות יב, ז), ובכך סימנו שאין לפגוע בשוכני הבתים הללו.

תפילין של ראש ושל יד. צילום: Chesdovi, ויקישיתוף

אחרי מלחמת ששת הימים רכשתי מסוחר עתיקות עבור היכל הספר דבר שנתברר אחר כך שהוא קופסת תפילין ובה כל 4 הפרשיות. התפילין הקדומות שבידינו מימי בית שני היו כתובות בידי סופר סת"ם בכתב זעיר ביותר ונתעוררו בעיות מסוימות שצריך היה לאמתן במעבדה שרק למשטרת ישראל כמותה.

יום אחד נסעתי ברכבת מירושלים לתל-אביב לאותה מעבדה ובכיסי תצלומי תפילין אלו שאיש מזולתי לא ראה אותם ואירע לי מה שקורה למספר נוסעים ברכבת זו – כשעברנו את כפר חב"ד עלו כמה אברכים לרכבת ואחד מהם ניגש אלי והפציר בי להניח תפילין. סירבתי, אך משנוכחתי כי מבטאו העברי זר, שאלתיו מנין עלה והשיב לי שזה לא מכבר עלה מברית המועצות.

אלי שמיר, ונוס אוספת בצל, 2015, שמן על בד, 100×70 ס"מ, אוסף פרטי. © אלי שמיר

אלי שמיר, בן כפר יהושע שבעמק יזרעאל, מקדיש רבים מציוריו להתיישבות העובדת ולנופי העמק. ביצירתו זו דמות צעירה בעלת מראה אסייתי, כנראה מהגרת עבודה, כורעת בשדה. היצירה כמעט מונוכרומטית (שימוש רק בגוונים של צבע אחד), בגווני אפור וחום, ומשרה תחושה של צחיחות צרובת שמש. שם היצירה "ונוס אוספת בצל" מוסיף עוד רובד וקושר בין אלת היופי והאהבה במיתולוגיה היוונית לבין עבודת האדמה המיוזעת, שאין בה זוהר אך בהקשרים מסוימים (למשל – "הפרחת השממה") יש בה סוג של נשגבות.

“שמע ישראל", פרט מתוך פסל מנורת הכנסת שיצר האומן בנו אלקן. צילום: © תמר הירדני, ויקישיתוף

קריאת שמע היא טקסט מרכזי ביהדות, והביטוי "שמע ישראל", המוכר
כל כך, הוא צמד המילים הפותח את הפסוק הראשון שלה. בשל חשיבותה של
קריאת שמע, בקהילות מסורתיות שונות נהגו – ויש הנוהגים גם היום – לשנן
אותה לתינוקות מיום שהתחילו לדבר.

NotionPic / Shutterstock.com

הביטוי "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" הוא אחד מהחוקים המובאים תחת הכותרת "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", המלווה את הפרשה כולה. מצוות "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" נראית מצווה מובנת מאליה הדנה באיסור להציב מכשולים פיזיים מול אדם שהראייה שלו לקויה, אך עיון בפרשנות היהודית לדורותיה מרחיב את המונח "עיוור" וגם את משמעות האיסור להכשלת האדם בהקשרים שונים.

מבוסס על: מרים בלומנטל, "לפני עיוור לא תתן מכשול", אתר מקראנט. © מקראנט.

Korawat photo shoot / Shutterstock.com

אחד הסיפורים על קריאת שמע עוסק במותו של רבי עקיבא.
האגדה בתלמוד מספרת שבתקופה שבה הרומאים אסרו על לימוד תורה, החליט
רבי עקיבא להמשיך וללמד תורה גם במחיר חייו. הוא הסביר שכשם שדג אינו יכול
לחיות מחוץ למים, כך הוא אינו יכול לחיות בלי לימוד תורה. רבי עקיבא נתפס על
ידי הרומאים כשלימד תורה בציבור, והוצא להורג.

צפו בסרטון הקצר על פסח ועל התכנים המאפיינים אותו.

הרב בני לאו וליאת רגב בשיחה על פרק טז בספר דברים.

לוח גזר שנמצא בתל גזר הוא לוח שנה חקלאי המונה את חודשי השנה (בתמונה העתק המוצג במוזיאון ישראל), Yoavd, נובמבר 2012 ,GFDL

לוח השנה העברי מבוסס על שילוב של 12 מחזורי ירח (ממולד עד מולד) ושל מחזור שמש – משך הזמן של הקפָה אחת של כדור הארץ את השמש מחולק ב-12 חודשים. כדי להתאים את שני הלוחות, העברי והלועזי, שאורכם שונה, ולהסדיר את עונות השנה (הקשורות במיקומו של כדור הארץ בהקפתו את השמש) בהתאם לאירועים דתיים וחקלאיים, בכל שנתיים או שלוש מתווסף אל הלוח העברי חודש נוסף – אדר ב.
וכך אנו חוגגים את שלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – בעונתם.

צילום: קובי הראתי, עיר דוד

המילה "רְגָלִים" בלשון המקרא פירושה פְּעָמִים, והמושג "עלייה לרגל" אינו מכוון להליכה ברגל, אלא למצווה לעלות לירושלים לבית המקדש שלוש פעמים בשנה, בשלוש הרגלים – "בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת" (דברים טז, טז). תחילה היו עולים למקום מושבו של המשכן, כגון שילה, ולאחר שנבנה בית המקדש הראשון החלו לעלות לירושלים.

מבוסס על: טריה פיליפ ומתיה קם, "עלייה לרגל לירושלים", לקסיקון לתרבות ישראל. © מטח

הר גריזים, המקום הקדוש ביותר לשומרונים. צילום: Edward Kaprov, מתוך ויקישיתוף, CC BY 3.0

מה הוא המקום אשר בחר ה'? ספר דברים משאיר זאת כחידה לא פתורה.
הביטוי "המָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" ייחודי לספר דברים, ומופיע שש פעמים בפרק טז. הדרישה שעולה בספר היא לרכז את כל מעשי הפולחן לאל האחד והיחיד במקום אחד ויחיד – הספר מרכז מחדש את האמונה הישראלית ממרחבי המדבר אל מקום מסוים אחד. אבל שם המקום – השם ירושלים – למרבה ההפתעה, לא מוזכר בתורה.

שער העיר הכנענית בדן, התקופה הכנענית. לפני השער הייתה רחבה גדולה מרוצפת חלוקי אבן ומבנים, אולי מבנים הקשורים למסחר. צילום: Ani Nimi, מתוך ויקישיתוף

השער היה מרכז החיים של העיר המקראית. השער לא היה רק פתח לכניסה בחומת העיר אלא מבנה רחב ממדים. בחדריו ניהלו את המשפט, את המסחר ואת מוסדות השלטון המקומי. רעיון מרכזי שעולה מהפרק קשור בשער העיר – על פי הכתוב, הפולחן יתקיים במקום אחד בלבד: "לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ" (פסוק ה), ולעומת זאת, המשפט יתקיים בכל מקום, ככתוב: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (פסוק יח).

מבוסס על: "שער העיר", אתר מקראנט. © מטח.

אליהו אריק בוקובזה, שבועות, 2013, שמן מעל אקריליק על בד, 110×90 ס"מ, אוסף פרטי. © אליהו אריק בוקובזה

שבועות הוא גם חג הביכורים המעלה על נס שפע חקלאי. שתי הדמויות שבוקובזה מצייר נטועות בהקשרי עולם החקלאות והמיתוס. האישה ששיבולים בידיה היא מעין אלת אדמה ופוריות, הרועה הצעיר נושא שה. את השפע שמתקשר לביכורים מדגישה ערמת הפירות הגדושה על כובעה של האישה — הפרט הבולט ביותר בציור.

Timonina / Shutterstock.com

לֶחֶם עֹנִי הוא המצה שנוהגים לאכול עד היום בפסח. בארמית הוא נקרא: "לַחְמָא עַנְיָא", והפִּסקה "הָא לַחְמָא עַנְיָא" (זה לחם העוני) המזכירה אותו פותחת את ההגדה שקוראים בליל הסדר. אכילת לחם עוני היא מרכיב חשוב בפעולת שימור הזיכרון של יציאת מצרים, פעולה שתחילתה ממש בתוך גופו הפיזי של האדם. נדמה שמילותיו של המשורר מאיר אריאל: "אני אוכל וזוכר" לכדו רעיון עתיק זה.

Christos Georghiou / Shutterstock.com

חג סוכות חל בחודש תשרי, סמוך לפתיחת שנת הלימודים. בימי המקרא נפתח לוח השנה העברי בחודש ניסן (בחג האביב, הוא חג פסח). חג סוכות, הוא חג האסיף, התרחש לקראת סיומה של שנה החקלאית. החג היה והינו עדיין חגיגה של איסוף היבול מהשדה, ומכאן נובעת השמחה הגדולה של החקלאים שנחוגה בבית המקדש. משמעות המילה "אך" בביטוי זה היא "רק". והיית רק שמח. בלי אבל, בלי אולי, רק שמח בחלקך.

הרב בני לאו וליאת רגב בשיחה על דברים פרק טו.

ח"כ לשעבר רות קלדרון (יש עתיד) מציעה לקחת את רעיון שנת השמיטה המקראי וליישם אותו באופן אזרחי, כך שעשרת אלפים משפחות בישראל יקבלו ליווי שיביא לוויתור חלקי על חובותיהן. אוריאל לדברגר, מנכ"ל עמותת פעמונים, מסביר כיצד הארגון שבראשו הוא עומד יכול לתרום למיזם זה.

פרוזבול מודרני. באדיבות הרבנות הראשית לישראל

חוק שמיטת כספים המקראי קובע שבכל שנת שמיטה, מתבטלות ההלוואות ונשמטים החובות. כאשר הכלכלה בחברה היהודית הפכה להיות מבוססת יותר ויותר על כסף, היה קושי רב לקיים חוק זה, משום שהוא גרם לעם להימנע מלהלוות זה לזה. לכן תיקן התנא הלל הזקן את תקנת הפְּרוֹזְבּוּל.

הסרט "מנתק המים" יצא לאקרנים בשנת 2012 וזכה לשבחים ממגזין קולנוע איטלקי יוקרתי:
"סרט ישראלי קטן-ענק שלא זכה לתשומת הלב הראויה, בשפה שקטה לכאורה, אך דקדקנית ומדויקת, במאי הסרט עידן הובל בוחן את הפער בין עשירים ועניים באחת הארצות המפותחות והחזקות בעולם. זה סיפור על איש מהמעמד הבינוני שנמצא בסכנת הידרדרות מעמדית ונאלץ לקבל עבודה מקוללת – אחראי לניתוק המים."

מבוסס על קטע המידע הנלווה לסרטון ביו טיוב – "מנתק המים" הטריילר, 18.7.2013. © Transfax Film Productions

הבית הראשון בשיר, מקורו בפסוק מתהלים (לה, י) והבית השני, מקורו בסידור התפילה. שוועת עניים היא זעקה לעזרה, התחננות של החלש כלפי שמיים בבקשה לעזרה. בתפילה, אלוהים שומע את את זעקת החלש ומצילו מפני גוזְלו. בחוק, אלוהים מעביר את האחריות לאדם.

קובי אוז סיפר על השראתו ומטרותיו: "כשהרשיתי לעצמי להלחין את המילים החזקות מתוך סידור התפילה רציתי לגרום להן לרדת מעולם הרוח והכוונות הנעלות אל הרחובות הקשים של ישראל 2009. המדרכות שעליהן עניים רבים, גלויים וסמויים, פוסעים ונרמסים. התרגלנו לא לראותם, התרגלנו לזרוק מטבע קטן ולעבור דרכם כסומים [עיוורים] באור הבהיר".

דברי קובי אוז מתוך כתבה מאת אסף נבו, "אכן תמונות קשות", מאקו, 22.12.2009.

nuvolanevicata / Shutterstock.com

מה הוא עושק? לקיחת דבר מה ממוני מאדם תוך כדי ניצול.
מי הוא שכיר? בתקופת המקרא, ובקרב עובדי האדמה, אנשים עיבדו לרוב את נחלת אבותיהם. מי שלא הייתה בבעלותו קרקע או שלא הייתה לו אפשרות לעבד את אדמתו, נידון לחיי מחסור ונאלץ לעבוד כשכיר. החוק מלמד פעמים רבות על מציאות קיימת, וכאן מתוארת מציאות שבה העשיר מנצל את כוחו לפגוע במי שגם כך חסר לו ממון. לא את

Yayayoyo / Shutterstock.com

הפסוקים פונים אל נפש האדם בדרך מתוחכמת. תחילה מתוארת הקִרבה אל העני – "כי יהיה בך אביון", "מאחד אחיך", "מאחד שעריך" – וממנה נגזרת האחריות כלפיו. לאחר מכן מוזכרת ישיבתו בארץ תודות לחסד האל, המבקש ממנו חסד דומה.

בסרטון – הצעה לציין את שנת השמיטה, בהתאם לימינו, כהפוגה מהמציאות היום-יומית השוחקת.

בסרטון – הסבר קצר על חוק המלך.

צילום: shutterstock.com

התורה אוסרת על הסגת גבול – כניסה בלי רשות לשטח פרטי של מישהו אחר. לפי הפסוקים, אין להזיז את מקום הגבול המסומן ואין לפלוש גם לשטח לא מסומן. לדעת רש"י, גדול מְפָרְשֵׁי התנ"ך, מדובר באדם המרמה את שכנו על ידי סימון הגבול בין קרקעותיהם באופן לא נכון.
איסור הסגת גבול במשפט העברי הוא איסור רחב המתייחס גם לשטחים ולגבולות שאינם פיזיים, כמו פגיעה בזכויות כלכליות, מסחריות או רוחניות של מישהו. איסור הסגת גבול משמש, למשל, גם בהקשר של פגיעה בזכויות יוצרים.

Oriaaaass, MapCitiesOfRefuge, CC BY-SA 3.0

ערי המקלט הן שש ערים שציוותה התורה להקצות כמקום מסתור לרוצחים עד שייוודע גזר דינם, והן: בצר, ראמות, גולן, קדש, שכם וקריית ארבע.
אם יתברר כי הרוצח רצח בשגגה – הוא מוגן בעיר המקלט מנקמת הדם של קרובי משפחת הנרצח. אם יתברר כי הוא רצח בזדון – דמו מותר והוא מוצא מעיר המקלט.
לדעת חלק מהפרשנים, גם ערי הלוויים נחשבו לערי מקלט.

לאוטרופורוס – עבד צעיר (מימין) נושא את המגן של אדונו, 380—370 לפנה"ס, המוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של אתונה. צילום: Marsyas, NAMA Loutrophoros Polystratos, CC BY-SA 3.0

עבדות – מצב שבו אדם אחד נשלט על ידי אדם אחר ונחשב לרכושו.
התורה מתנגדת לעבדות, משום שעל פיה כל אדם מישראל הוא כבר עבד לאלוהים: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה, מב). לכן, לפי התורה, אדם רשאי למכור את עצמו לעבד רק אם אין לו יכולת לספק את צורכי הקיום הבסיסיים ביותר של עצמו.

איור: shutterstock.com

"גאולת הדם" – נוהג המוכר לנו מתרבויות האזור, שלפיו מותר למשפחתו של הנרצח להרוג את הרוצח. נוהג זה עלול להוביל למעגל בלתי פוסק של שפיכות דמים, ולכן נוצרו מנגנונים שנועדו לרסן את מעשי הנקמה ולצמצם אותם: במזרח הקדום היו מקדשים שבהם היה אסור להרוג, ואפשר היה לברוח אליהם. במקרא – ערי המקלט שימשו מקום הגנה מפני גאולת הדם לרוצחים, עד שיתברר דינם. בשונה מתרבויות האזור, ערי המקלט המוזכרות במקרא מעניקות חסינות רק לרוצח בשגגה. רוצח במזיד מוצא מעיר המקלט.

בשיר משתמש אהוד בנאי בביטוי "עיר המקלט" בהשאלה – לא במובן של עיר המקלט התנ"כית אלא כביטוי למקום בטוח או לקשר טוב, שמאפשרים לאדם שקט נפשי.

איור: shutterstock.com

התורה קובעת כי אם אדם פגע בכוונה באדם אחר, יש להעניש את הפוגע לפי העיקרון של מידה כנגד מידה – עונש ששקול בדיוק למעשה. למשל, אם אדם פגע בכוונה בעין של אדם אחר, יש לפגוע בתגובה בעינו של הפוגע. עין בעין, שן בשן וכך הלאה.

צילום: shutterstock.com

הביטוי "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" הוא חלק מנימוקי האיסור לכרות עצים במהלך מלחמה, והוא חלק משאלה רטורית: האם עץ השדה הוא כמו אדם, שיכול להתנגד לך?
התשובה הברורה היא: לא! ולכן אל תפגע בעץ לשווא.
היום מקובל להשתמש בביטוי זה דווקא במשמעות הפוכה, כדי להצביע על הדמיון בין האדם לבין העץ.

המקרא מעודד הלוואות כדי שאנשים אמידים יתמכו בעניים ובחלשים בחברה, אך לפי חוקי המקרא – בכל שנת שמיטה נמחקים החובות. "שמיטת כספים" זו גרמה לאנשים להימנע מלהלוות כסף, ובכך לעבור על הכתוב בתורה.
כדי לפתור את הבעיה החליט הִלֵּל הזקן (שהיה נשיא הסַנְהֶדְרִין – בית הדין הגדול בתקופת המִשְׁנָה) שהמלווה יכול למסור לבית הדין לפני השמיטה שטר מיוחד, שבאמצעותו הוא מעביר את החובות לגבייה של בית הדין. בכך למעשה נהפכים החובות לחובות מיוחדים שדין השמיטה לא חל עליהם, והלווה יוכל לקבל את הכסף בעתיד. לשטר המיוחד הזה קוראים "פְּרוֹזְבּוּל".

ספר דברים הוא נאומו של משה, רגע לפני הכניסה של עם ישראל לארץ ורגע לפני הַפְּרֵדָה של משה – מהעם, מהחלום, מהעולם…
בדבריו משה מדגיש ומְבָאֵר חוקים בפני העם.

אפרים סידון מספר בחרוזים את "שירת האזינו", בשילוב האיורים של דני קרמן.

קטע מתוך רשימת אלים שנמצאה בעיר אוגרית, בה נמצאו קטעי שירה עתיקים רבים. צילום: Rama, List of Ugarit gods, CC BY-SA 2.0 FR

"שירת האזינו" – אחת השירות העתיקות המופיעות במקרא. שירות נוספות במקרא הן שירת הים (שמות טו) ושירת דבורה (שופטים ה).
השירה המקראית מאופיינת בצורות לשוניות עתיקות ובאוצר מילים מיוחד הכולל מילים נדירות. לשירה יש מקצב מיוחד, ומבנה משפטים מיוחד הכולל תִקְבּוֹלוֹת.
לדעת החוקרים, אוצר המילים של השירה העתיקה במקרא דומה לאוצר המילים בשירה העתיקה הכנענית (קטעי שירה כאלה נמצאו בעיר אוגרית).

הר במדבר מואב. צילום: shutterstock.com

בעולם העתיק היה נהוג לקיים פולחן למתים, והיו גם טקסים ליצירת קשר בין עולם המתים לעולם החיים.
במצרים הפרעונית האמינו כי יש חיים לאחר המוות, ולכן נקברו המלכים הגדולים יחד עם תכשיטים, אוכל וחפצים נוספים שילוו אותם בדרכם החדשה.

קבר רחל המשוררת בבית הקברות בכינרת. צילום: אבישי טייכר, מתוך ויקיפדיה העברית

מִנֶּגֶד הוא שיר שכתבה רחל המשוררת בשנת 1930. בשיר היא מדברת על "עצב נבו", ובכך מזכירה את האיסור על משה להיכנס אל הארץ המובטחת.
הר נבו הפך בתרבות היהודית לסמל לחוסר יכולת לממש דבר מה גדול ומרכזי בחייך. השירה של רחל מתאפיינת בגעגועים. רחל חלתה במחלת השחפת ונפטרה בגיל צעיר יחסית. היא כתבה שירים רבים בעת שהייתה חולה, ובחלק מהם ביטאה את התחושה שלא הצליחה לממש ולהגשים את משאלותיה. הבית האחרון בשיר חקוק על מצבת קברה של רחל המשוררת בבית הקברות כנרת.

על הר נבו. יצירה של האמן מיכאל סגן-כהן. אקריליק ועפרונות צבעוניים על בד, 70X212 ס"מ. 1977-78.

משה נראה מאחור, עומד על הר נבו, המסומל באמצעות חצי עיגול קטן ובאמצעות כיתוב שמו. משה משקיף על הארץ המובטחת, המוצגת מולו בתוך מסגרת של תמונה או דרך חלון, באופן שבו הוא אינו יכול לצעוד ולהתקרב אליה. אנחנו, המביטים ביצירה, מביטים יחד איתו בארץ המובטחת, ובדיוק כמוהו לא יכולים להתקרב אליה.

עיבוד. מבוסס על ענת בסר, "על הר נבו", הספרייה הווירטואלית של מטח. © מטח

איור: shutterstock.com

"יְשֻׁרוּן" – כינוי מקראי פִּיוּטִי לעם ישראל.
"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" – תיאור של אדם שאכל טוב עד כדי כך שהשמין, ואז בעט במי שנתן לו את האוכל. הביטוי מביע ביקורת על בני ישראל, כמי שמתמרדים נגד האל למרות כל הטוב שקיבלו ממנו.
היום משתמשים לעיתים בביטוי זה כדי לתאר את מי שהתעשר ואז הפנה עורף לידידיו ולערכיו.

איור: shutterstock.com

משה האריך ימים וחי עד גיל 120. המקרא מתאר את משה כמי שעל אף גילו המבוגר "לא נס לחו" כלומר: לא חלפה חיוניותו, לא פג מִרצו.
משמעות המילה "לֵחַ" היא לַחְלוּחִית, רטיבות, ובהשאלה רעננות, חיוניות. בימינו עלתה תוחלת החיים, ואנשים שנחשבו בעבר זקנים, היום עוד כוחם במותניהם ואפשר לומר עליהם שלא נס לֵחָם.

מבוסס על אתר האקדמיה ללשון העברית. © כל הזכויות שמורות.

פסל נחש הנחושת על ראש הר נבו. צילום: Jerzy Strzelecki, מתוך ויקישיתוף, CC BY 3.0

הַר נְבוֹ נמצא במערב ירדן, ומשקיף אל ארץ ישראל, ים המלח והחלק הדרומי של נהר הירדן. הר נבו הוא ההר שעליו עלה משה ומפסגתו ניתנה לו ההזדמנות האחרונה להשקיף על הארץ המובטחת. לפי המסורת היהודית, הנוצרית וכן כמה מסורות מוסלמיות, משה נקבר בהר נבו בארץ מואב על ידי אלוהים עצמו, ומקום קבורתו לא נודע. קיימים חילוקי דעות בקרב החוקרים אם ההר המוכר היום כהר נבו הוא אותו ההר המצוין במקרא. היום ניצבת כנסייה על ראש ההר, וכן פסל נחש הנחושת המעוצב בצורת צלב. הפסל, מעשה ידיו של הפסל האיטלקי ג'ובאני פנטוני, מסמל הן את נחש הנחושת שעשה משה במדבר והן את הצלב שעליו נצלב ישו.

פרקים כח-לד הם שיאו של נאום משה – טקס הברכות והקללות בהר גריזים ובהר עיבל – שם יבינו עם ישראל את הברירה העומדת לפניהם ואת ההשלכות של כל בחירה.

דֹב אלבוים ויצחק לבני מציגים פרשנות מעניינת למילים "אַתֶּם נִצָּבִים".

איור: shutterstock.com

בפסוקים ט-י בפרק כט משה פונה לכל העם העומד מולו, ומונה את מרכיביו, מהאנשים שנמצאים במעמד הגבוה ביותר ועד לאנשים שנמצאים בתחתית הפירמידה החברתית, מי שעוסקים במלאכות הכַּפַּיים הפשוטות ביותר – חוטבי העצים ושואבי המים.

חוזה אֵסַרְחַדוֹן – שבועת אֱמוּנִים של המלכים הכפופים למלך ממדי לשמור אמונים לאשור ולמלכהּ לרגל חילופי מלכים בשלטון, בשנת 672 לפנה"ס. The Trustees of the British Museum © , CC BY-SA 4.0

ברית היא הסכם בין שני צדדים. בספר דברים מתוארת הברית שנכרתה בין אלוהים לבין בני ישראל. הברית דומה במבנה שלה לבריתות שאנחנו מכירים מהמזרח הקדום, שנכרתו בין מלכים לא שווים בעוצמתם – מדובר במערכת יחסים לא שוויונית, שבה החלש התחייב בשבועה בפני החזק לשמור על תנאי הברית בתמורה לקבלת הגנה. אם יָפֵר החלש את תנאי הברית – יבואו על ראשו קללות נוראיות.

השיר "לבחור נכון", של הזמר והיוצר אמיר דדון, מתאר את החופש של האדם לבחור את הדרך שבה יצעד. זאת בדומה לנושא המרכזי בפרק – הבחירה החופשית של האדם.

לא בשמיים היא. איור: מיכל בן חמו

משה אומר שהתורה אינה נמצאת בשמיים, אלא היא בהישג יד וקיומה אפשרי.
חז"ל למדו מפסוק זה כי משום שהתורה כבר אינה נמצאת בשמיים, יש לפרש את פרטי הלכותיה על פי המסורת ופסיקות החכמים, ללא התערבות אלוהית משמיים.
היום משתמשים בצירוף "לא בשמיים היא" גם כדי לומר שדבר מסוים הוא אפשרי, אם רק נתאמץ.

הלב. איור: shutterstock.com

בפסוק מתואר מי שחושב ששבועת הברית עם האל לא מחייבת אותו.
המילה שְׁרִירוּת מופיעה כמה פעמים בתנ"ך, תמיד בצירוף 'שרירות לב', במשמעות של 'כוח', 'תוקף' – בדומה לשורש מהשפה הארמית שר"ר ('שריר וקיים'). על פי הבנה זו, שרירות לב היא עקשנות.
היום הצירוף 'שרירות לב' משמש גם לציון רוע, עָרִיצוּת והתנהגות חסרת התחשבות או ללא שיקול דעת.

(מעובד. על פי: האקדמיה ללשון)