ירמיהו, הנביא מענתות, מנהל מאבק עיקש נגד השחיתות בחצרו של המלך יהויקים ומתריע על החורבן שימיט נבוכדנאצר מלך בבל על ממלכת יהודה אם זו לא תתקן את מעשיה. אבל יהויקים ופקידיו אטומים לקריאות הנביא . הסרט משחזר את 'קריית השלטון' שבה חיו ופעלו פקידי המלך. בהדמיה נראים בתי היוקרה וחפצי מותרות שנחשפו בחפירות ארכאולוגיות בשטח G בעיר דוד, ובתוכם ריהוט עץ יוקרתי ואסלת שירותים מלפני 2600 שנה! התגלית החשובה ביותר היא הארכיון המלכותי (בית הבולות) שבו חשף הארכיאולוג יגאל שילה 51 טביעות חותם (בולות) בכתב עברי עתיק, ובתוכן בולות של פקידי מלוכה רמי מעלה המוזכרים בתנ"ך.

גזר דין מוות. thenounproject.com

ירמיהו נשלח להוכיח את העם, אבל כשהוא אומר שהחטאים יגרמו לחורבן המקדש, שומעיו – נביאים, כוהנים וכל העם – תופסים אותו "לֵאמֹר מוֹת תָּמוּת" (פסוק ח).
למה? כי לשומעים ברור שירמיהו הוא נביא שקר. לא ייתכן שה' עומד מאחורי מסר של חורבן לירושלים ולמקדשו.

איור: shutterstock.com

"דם נקי" – הכוונה לאדם חף מפשע שהומת על לא עוול בכפו.
ירמיהו מזהיר את העם ואת הכוהנים שאם ידונו אותו למיתה, שפיכת דמו תביא הרס וחורבן על העיר ועל יושביה.

תחנת המשטרה ליד קרית יערים. 1948. צילום: אברהם אשכנזי, מאלבום חטיבת הראל – הגדוד החמישי, מתוך ויקישיתוף

קריית יערים היא העיר שממנה הגיע נביא נוסף הנזכר בפרק – אוריהו בן שמעיהו.
בניגוד למיכה המורשתי, שלא נהרג על ידי המלך למרות נבואות התוכחה שלו, גורלו של אוריהו בן שמעיהו היה מר. הוא ברח למצרים ושם הוסגר למלך יהויקים אשר ציווה להרגו.

Mboesch,Tel-dan-israelite-gate-im-tor, CC BY-SA 4.0

תל דן מזוהה עם העיר הישראלית הקדומה דן. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום נמצאו ממצאים מעניינים. אחד מהם הוא כס השיפוט בשער העיר דן, המכונה "שער שלוש הקשתות". שער זה הוא השער השלם הקדום ביותר שנמצא.

באדיבות משפחת האומן יעקב שטיינהרדט

יעקב שטיינהרדט מתאר את ירמיהו כדמות טראגית – יושב על הארץ, פניו מיוסרות, ידיו אוחזות בראשו. המגילות הפזורות לצידו מעידות על כאוס של לפני חורבן. הניגוד החריף בין הבהיר לכהה, והקווים הישרים החדים שחותכים את דמותו של ירמיהו מכל עבר, מוסיפים לתחושה הדרמטית.

הסרטון מסכם את הפרק על פי שלביו, ומבליט מושגים ייחודיים לפרק זה. 

בפרק כו באים הכוהנים והנביאים מירושלים, מעמידים את ירמיהו למשפט ורוצים לגזור עליו מוות.
מדוע הם עושים זאת?

צילום: shutterstock.com

מי היה אוריהו בן שמעיהו מקריית יערים המוזכר בפרק?

איור: מיכל בן-חמו

הפרק פותח במילים: "בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת" ומתייחס למלך יהודה, המלך יהויקים. החכמים היו קשובים לכך, שכן הם סברו שלכל ניסוח יש סיבה, בוודאי לשימוש במילה 'בראשית', שהיא כידוע המילה הראשונה בתורה.

ארכיטקט: Charles Chipiez, ויקישיתוף

פשחור מכה את ירמיהו ושם אותו במהפכת בשער בנימין העליון אשר בבית המקדש.

אורי צבי גרינברג: צילום: דויד אלדן, לע"מ

שירו של המשורר אורי צבי גרינברג מבטא את תהליך היצירה ואת משמעותה. לפי כתיבתו, המשורר הוא נביא, ושירה היא נבואה.

ירמיהו הנביא מתאר את דבריו כאש בוערת.
לאש סגולות רבות, ומשלמד האדם ליצור אש ולהשתמש בה, השתנו חייו לתמיד.

מכשירי עינוי, צילום: epbechthold, מתוך ויקישיתוף, CC BY 3.0

המַהְפֶּכֶת נזכרת במקרא ארבע פעמים, ועניינה כנראה צורה מסוימת של מעצר. לאחר שפשחור הכה את ירמיהו, הוא שם אותו במהפכת. בהמשך נאמר שפשחור הוציא את ירמיהו מהמהפכת, וזו הסיבה שיש פרשנים הסבורים כי מדובר במקום סגור, המשמש לכליאה. צורת הכליאה מסתברת גם מהזכרת "הצינק" לצד המהפכת: "וְנָתַתָּה אֹתוֹ אֶל הַמַּהְפֶּכֶת וְאֶל הַצִּינֹק" (ירמיהו כט, כו).
פרשנים אחרים סבורים שניתן להבין את המהפכת והצינוק ככלי ענישה ולא כמקומות ענישה, ואז ייתכן שהמהפכת היא מכשיר עינויים שאליו נקשר האסיר במהופך.

במצרים העתיקה התקיימה האמונה בחיי נצח. המצרים האמינו שהנשמה ממשיכה להתקיים גם אחרי מות הגוף.
הסרטון ממוזיאון ארצות המקרא מלמד על התהליך הטכני של החניטה.

איור: מיכל בן-חמו

הפסוק מתאר את הצורך הפנימי של הנביא (ושל האומן) להוציא אל אוויר העולם את הצפון בו ואת מה שקיבל בהשראה אלוהית.

ד"ר בועז סתוי מדבר ומסביר את סבלו של נביא האמת – ירמיה.

איור: shutterstock.com

פשחור, כוהן המקדש, שם את ירמיהו הנביא במהפכת.
הכתוב המקראי אינו מביא מידע על הכוהן פשחור: מי היה ומאין בא?
חז"ל משלימים, אם כן, את דמותו.

shutterstock.com

לאחר שחנניה בן עזור שטח את נבואתו לפני הקהל הרחב, מגיעה תשובתו של ירמיהו.
באופן מפתיע הוא אינו מתנגד לנבואתו של חנניה, אלא עונה – "אמן כן יעשה ה'"!
המשמעות של המילה "אמן" (מילה כה נפוצה, אנו משתמשים בה המון!) היא הסכמה, הזדהות וכמיהה למימוש – הלוואי שכך יהיה!
במובן סמנטי המילה "אמן" קרובה לעיתים במשמעותה למילה "אמת".

shutterstock.com

ירמיהו מואשם בכך שהוא מרפא את ידי אנשי המלחמה הנשארים בעיר, ואת ידי כל העם.
מה פירוש הדבר? מהמשמעות השלילית מובן שאין הכוונה לרפא מחלה (מהשורש רפ"א).
המשמעות היא שירמיהו רִפָּה (מהשורש רפ"ה) את ידיהם של אנשי המלחמה ואנשי העיר, כלומר גרם להם רִפְיוֹן ידיים – החליש אותם ואת רוחם עד שלא רצו להרים כלי נשק ולהילחם.

הסרטון מסקר סיור שנערך בכפר א-ג'יב, גבעון הקדומה, ומעלה שאלות בנוגע ליחס אל העבר, אל הארכאולוגיה ואל האוכלוסייה המתגוררת כיום בשטח.

את ירמיהו הנביא קיללו והשליכו לבור, אבל לא הצליחו להשתיק אותו. על אף האיומים על חייו, ירמיהו התעקש להוכיח את העם על חטאיו ולהזהיר מפני החורבן שיבוא אם ימרדו בבבל.

האם נכון היה לכלוא את ירמיהו? האם הוא בגד?
בפסטיבל מספרי הסיפורים נערך משפט מומחז לנביא ירמיה, שלקחו בו חלק אנשי רוח ועיתונאים.
בתפקיד הסנגור: העיתונאי גדעון לוי
בתפקיד הקטגור: פרופ' אריה אלדד

פרק כח בספר ירמיה מעלה שאלות חשובות בנוגע לנבואה. הסיפור עוסק בהבחנה בין נביא אמת לנביא שקר, בשאלת התגשמות הנבואות כקריטריון מבחין בין נביא אמת לנביא שקר, בכריזמה של הדובר, ביכולת השכנוע שלו וביכולתו לחולל ניסים.

בור מים חצוב בסלַע, ירושלים. הירידה לבור ממחישה את סיפור כליאת הנביא ירמיהו. "ויקחו את ירמיהו וישלכו אותו אל הבור…" באדיבות ארכיון עיר דוד, צילום: אליהו ינאי

ירמיהו הושלך לבור בחצר המטרה, בהחלטת שרי העיר ירושלים. הוא הואשם בכך שהוא מרפה את ידי האנשים בעיר, כיוון שהוא קורא להם שלא להילחם נגד הבבלים העומדים בשערי העיר. מיקומה המדויק של חצר המטרה אינו ידוע. בספר ירמיה מסופר שהייתה בתחום בית מלך יהודה, ועל כן חוקרים משערים שמקומה היה באזור ירושלים של תקופת הבית הראשון – עיר דוד, העופל או העיר העליונה.

מפעל המים בגבעון. מתוך ויקיפדיה העברית

גבעון היא העיר שממנה הגיע חנניה בן עזור לירושלים, לוויכוח הפומבי עם ירמיהו.
גבעון המקראית, שנמצאת היום באתר תל א-ג'יב, הייתה עיר מרכזית וחשובה בתקופתה. אם תיכנסו לאתר dicta תוכלו למצוא 35 מופעים של המילה "גבעון" במקרא, ולהבין את חשיבותה של העיר ואת התפקיד שמילאה בהיסטוריה של עם ישראל.

חותם ועליו השם גדליהו בן פשחור. עיר דוד ירושלים. צילום: גבי לרון, באדיבות ד"ר אילת מזר

בקיץ 2008 נמצאה בעיר דוד טביעת חותם של "גדליה בן פשחור", שר בירושלים של המאה ה-6 לפנה"ס, ימיו של הנביא ירמיהו.

עול על בהמות. צילום: Cgoodwin, Wikimedia commons, CC BY-SA 4.0

בתחילת פרק כז מסופר כי ירמיהו הניח על צווארו מוטות עץ (קורות עול) כדי לסמן את עבדות העולם כולו לנבוכדנצר מלך בבל.
בפרק כח שובר חנניה את המוטות/העול מעל צווארו של ירמיהו, כדי לסמל את השחרור מעול מלך בבל.

לודוויג מיינדר, הנביא ירמיהו בבור, 1935

את היצירה "ירמיהו הנביא בבור" צייר לודוויג מיידנר בשנת 1935, כיהודי בגרמניה תחת ציפורני המשטר הנאצי, עת הוא חש שמלתעות המשטר הרצחני הולכות וסוגרות עליו.
רבות מיצירות האומנות של מיידנר עוסקות בנביאים, שעימם הוא חש הזדהות.

shutterstock.com

השיר "ירמיהו" של שלמה טנאי עוסק בנבואת אמת ובמחירים הכבדים שהיא מביאה עימה.
על פי טנאי, דברי נבואת האמת של ירמיהו הם הם שמוטטו את בית המקדש והביאו לחורבן, כי האמת היא "ששחקה ושנקבה".

shutterstock.com

ירמיהו מגיב לדברי חנניה בן עזור, נביא השקר, בחיוב ואומר – אמן, כן יהיה דברך!
חז"ל דנו בדברי חנופה ובהשלכותיהם, וקבעו כי מי שמחניף לחברו, סופו שנופל בידו.

ירמיהו הוא הנביא שניבא את חורבן יהודה, "זכה" לראות בהגשמת נבואתו וסבל מאוד מידי העם והממסד על דבריו הנוקבים. פרקים ל-לג בספר ירמיהו הם יוצאי דופן, כי הם עוסקים בנחמה שעתידה לבוא.
בפרק ל"א מתוארת תקופה קשה ומפחידה של שעבוד ואובדן הארץ, אולם בעקבותיה ישוב העם לארצו, ועל אויביו תבוא נקמה. שיבת העם אל ארץ האבות תלווה בהודיה ובשמחה.

שומרון, שרידים מיסודות ארמון אחאב. צילום: Daniel Ventura, מתוך ויקישיתוף, CC BY 3.0

שומרון הייתה עיר הבירה בממלכת ישראל הקדומה מאז הקמתה ועד המאה ה-8 לפני הספירה.
האתר הארכאולוגי של העיר הקדומה שומרון נמצא סמוך לכפר הפלסטיני סבסטיה, והביקור בו אפשרי היום רק בתיאום צבאי.
שומרון הייתה עיר חשובה, ועל כן ירמיהו הזכיר אותה בנבואתו כעיר שעתידה לחדש את גידולי הכרמים – סימן לחיים ולשגשוג.

רחוב בשכונת נווה צדק, תל אביב 2018. צילום: shutterstock.com

שכונת נווה צדק נוסדה בשנת 1887, והיא השכונה היהודית הראשונה שהוקמה מחוץ ליפו, עוד לפני הקמת העיר תל אביב. מקימיה שאפו לייסד שכונה יהודית שתמלא את צורכי היהודים שעלו לארץ בעלייה הראשונה, עקב קשיים שהערימו הערבים על היהודים תושבי יפו.
הקמתה של נווה צדק הייתה במידה רבה זָרָז להקמת העיר העברית הראשונה, שהוקמה כ-22 שנה לאחר הקמת נווה צדק, בשנת 1909 – העיר תל אביב.

בפרק ל"א ירמיהו מזכיר את שבט אפרים, שהוא סמל לממלכת ישראל שיצאה לגלות אשור כ-120 שנה לפני חורבן יהודה.
פסוק זה מופיע גם בתפילת ראש השנה פעמיים: הוא נמנה עם פסוקי הזכרונות וגם מופיע כפסוק האחרון של הפטרת היום השני של ראש השנה.

הלחן של שאול מלבסקי והביצוע של להקת הנחל הופכים את המשמעות המקורית של הפסוק ומשנים את אופן ההבנה של הפסוק.

הנביא פונה לאם ישראל, רחל אימנו, ומבקש שלא תבכה עוד על בניה כיוון שהם שוב ישובו. הנביא מרפרר לסיפור אחר מוכר – סיפורם של יוסף ובנימין, בני רחל.
עידן רייכל שיבץ את המילים העתיקות של ירמיהו בשיר מודרני עם משמעויות אקטואליות, המדבר על כאב וגעגוע.

איור: shutterstock.com

משמעות הצירוף "עַם שְׂרִידֵי חָרֶב" – עם המורכב משרידים שנותרו לאחר תלאות רבות ומלחמות רבות. המילה "חרב" מייצגת את כל הצרות, הייסורים, המלחמות והאסונות שעבר העם.
גם הדור שלנו מכיר, למרבה הצער, את משמעות הביטוי – לאחר השואה והחורבן שאירעו לפני כ-80 שנה, ולאחר ששליש מהעם נרצח, כולנו צאצאים של מי ששרדו, של שרידי החרב.

איור: shutterstock.com

פרק ל"א בספר ירמיהו הוא חזון התחייה הגדול של עם ישראל בארצו.
חז"ל הבחינו שגם בחזון התחייה המשמח יש בכי, ועל כך דרשו:

תומר פרסיקו מדבר על האירוע שגרם להפסקת הקרבת הקורבנות בעולם העתיק.
פרופ' סטרומזה הציע שעלתה תודעה דתית אחרת: פחות תיווך על ידי כהונה, ויותר דת של אמונה פנימית שאינה מצריכה קורבנות.

ההיסטוריה של הלחם הולכת 10,000 שנים אחורה, אל תחילת המהפכה החקלאית.
הכנת הלחם היא תהליך ארוך – קציר, טחינה, הוספת נוזל וייבוש באפייה.
לחם מבטא את כל המזונות כולם, את הקיום, משהו בסיסי מאוד שגם אנשים עניים יכולים להרשות לעצמם.
הלחם שימש בטקסים דתיים, כמו בהבאת הקורבנות, וכן נזכר בשירה ובתפילה. אנשים התפללו לאל שיביא גשם כדי שהחיטה תצמח.

הפרק מהסדרה "תוהו ובוהו" עוסק בחשיבות הפולחן בעולם העתיק.
הקרבת קורבנות הייתה עיקר המעשה הדתי בכל הדתות, וביטאה את מה שהאדם יכול לתת לאל שלו.

השיעורטון (שיעור בסרטון) מסכם את תפיסת הביטוח של העם: המקדש הוא ערובה לאי-חורבן.
אנשי יהודה חושבים שהם יכולים לעמוד לפני האל בבית המקדש ובזכות כך להגיד לעצמם – ניצלנו.

איור: מיכל בן-חמו

ירמיהו מוחה על הפיכת בית המקדש למערת פריצים.
אך מה משמעות המילה "פריצים"?
חיפוש של המילה "פָּרִיץ" במילון מלמד על שתי משמעויות:

1. כינוי בפי היהודים לאציל או לבעל אחוזה פולני, שיהודים בגולה חיו בחסותו ושילמו לו מיסים.
2. כינוי לאדם מושחת, הולל, פורק עול.

איור: אורי פנחסי – ממתין לתשובת צוות 929

הפרשנות הנפוצה למילה "שרירות", שבאה תמיד בסמיכות למילה "לב" על הטיותיה השונות, קושרת בינה לבין השורש שר"ר. כמו שהשריר קשה כשהוא מתכווץ, כך גם הלב קשה לעיתים. לפיכך המושג "שרירות לב" מבטא עקשנות, הליכה בדרך הנוקשה ולא לפי השכל הישר.

לכניסה לסיור לחצו על התמונה

ירמיהו משווה את עתידה של ירושלים החוטאת לגורלה של שילה שנחרבה.
בשילה עמד משכן ה', ושם שירתו בקודש עלי הכוהן, בניו ושמואל הנביא.

הנרי פוסלי, הנביא ירמיהו, מאוסף מוזיאון מטרופוליטן לאומנות, מתוך ויקישיתוף

הנרי פוסלי, מהדור הראשון של הזרם הרומנטי באומנות, קיבל השראה ליצירותיו מסיטואציות דתיות מלאות רגש ודרמה. פוסלי צייר דמויות מלאות חיוּת ונחישות, והצטיין בתיאור דמויות בתנועה. יצירתו זו משקפת היטב את דרכו הנבואית הדרמטית של ירמיהו. הנביא הקשיש מתואר כשהוא נשען על מקל הליכה בידו האחת, ובידו השנייה מניף בזעם כד כעומד לנפצו.

רמברנדט ואן ריין, ירמיהו מבכה את חורבנה של ירושלים, 1630, מאוסף רייקסמוזיאום

בנבואות ירמיהו יש שניוּת – מצד אחד הוא נביא החורבן המנבא על ההרס ועל הגלות שתבוא, מצד שני הוא נביא שבוכה על החורבן. לא סתם אלוהים אומר לו שלא יתפלל בעד העם.

ירמיהו הנביא פעל במשך 40 שנים, באחת התקופות הסוערות והקשות ביותר של עם ישראל. הוא הנביא שניבא את החורבן ואת הגלות, ואף היה נוכח כשאלו התרחשו.

צילום: shutterstock.com

ה' נותן לירמיהו סימנים לנבואתו, והסימן הראשון הוא מקל שקד.
ירמיהו מצליח לזהות שמדובר במקל (ענף) שקד.
השקד המקדים לפרוח משמש כאן כמשל, והנמשל הוא: שקידת האל לבצע במהירות את כוונתו להחריב את ירושלים.

קרטוגרפיה: אורנה צפריר-ראובן.

הצפון הוא מונח גאוגרפי המסמן את הכיוון שלשמאלו של אדם העומד כשפניו למזרח. מכאן השם הנרדף לצפון – שמאל. היפוכו של הצפון – נגב, תימן, דרום.
בנבואות בית ראשון, בעיקר מאז הנביא ירמיהו, נעשה שימוש שונה ב"צפון": להיבט הגאוגרפי נוספו גוֹנֵי האימה והפורענות. הסיבה לכך היא שמצפון פלשו לארץ ישראל אויבים רבים, והצפון הפך בהכרה של העם למקור הרעה והסכנה. כאשר ירמיהו אומר: "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה" (א, יד) הוא אינו יודע עדיין באיזה אויב מדובר – אשורי, בבלי, סקיתי וכדומה, אך כאשר עולה נבוכדנצר הבבלי לשלטון בשנת 605 לפני הספירה, ירמיהו פותר בעצמו את "חידת הצפון" שלו.

איור מהכרוניקה של שדל הרטמן, גירוש היהודים מירושלים, 1493, מתוך ויקישיתוף

בכרוניקה (ספר שרשומים בו אירועים חשובים לפי סדר התרחשותם) של שדל הרטמן, מנירנברג שנת 1493, מתואר כך גירוש היהודים מירושלים.
שנה לפני כן, בשנת 1492, גורשו היהודים מספרד ומפורטוגל, וייתכן כי גירוש 1492 השפיע על היצירה משנת 1493.
ירמיהו הנביא דיבר בנבואותיו על חורבן ועל גלות, והיצירה מתארת את הטרגדיה העומדת מאחורי מילים אלו.

הנביא ירמיהו. פרט מתוך ציור קיר מאת מיכלאנג'לו (איטליה 1475–1564) בקפלה הסיסטינית ברומא. מתוך ויקישיתוף

בציור – פרט מתוך תיאורו של הנביא ירמיהו על תקרת הקפלה הסיסטינית, שנמצאת בארמון האפיפיור שבוותיקן. הקפלה מעוטרת בציורי קיר שיצרו אומנים איטלקים בתקופת הרנסנס (המאה ה -16). את ציור הקיר של ירמיהו צייר האמן האיטלקי הנודע מיכלאנג'לו.

ירמיהו, נביא החורבן, פותח את נבואת התוכחה שלו בדברי האהבה העמוקים ביותר בתנ"ך: "…זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". הוא מתאר את היחסים בין העם לאלוהיו באמצעות דימוי מחיי הזוגיות, מימי ראשית הקשר, עת האהבה ניבטת מהעיניים והתמימות וההתמסרות בשיאם. ירמיהו מזכיר את המדבר כמקום נישואיהם של עם ישראל עם ה', ומתכוון לברית בהר סיני.
מאז הפכו הדברים לביטוי של מסירות ואהבה אידאלית.

צילום: pexels.com

פרק ב מתחיל דווקא טוב: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (פסוק ב). אבל כעבור כמה פסוקים אכזבתו של האל מעמו ניצבת במרכז. עיקר טענתו: העם שהעליתי ממצרים זנח אותי לטובת ה"הבל". על כְּפיות הטובה הזו אומר הנביא (או משתמש בלשון ציווי, לדעת חלק מהפרשנים): "שומו שמיים".

וריאציה מאת לואיס הג על יצירתו של דייוויד רוברטס, מעיין הגיחון, 1842. Library of Congress Prints and Photographs Division Washington [LC-USZC4-3438]]

מדרש "איכה רבה" מציג פירושים ודרשות על מגילת איכה, שעניינה קינות על חורבן בית המקדש. החלק הראשון של המדרש הוא פתיחה, ובה דרשות של פסוקים מחוץ למגילת איכה, המתאימים לתוכן הקינות על החורבן.

סבסטיאנו קונצ'ה, הנביא ירמיהו, 1718, מאוסף מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, מתוך ויקישיתוף

הדרשה היא המחזה של רגשותיו המדומיינים של ירמיהו בפרק א של הספר. כיצד הוא יבשר על חורבן האהוב עליו מכול?

רוג'ום, סימון דרך. צילום: shutterstock.com

הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים – הנביא קורא לגולים לציין בסימנים מיוחדים את דרכם לגולה, למען יוכלו לשוב במהרה לארץ בדרך שבה הלכו. שיטה זו של ציוני דרך נהוגה עד היום, בעיקר אצל נודדי המדבר במקומות שאין בהם תוואים בולטים.

בציר ידני של ענבי שיראז ברמות נפתלי, צילום: אלי שני, מתוך ויקיפדיה

שיקום החקלאות הוא גם סמל לשיקום הלאומי של העם. הכרמים המאפיינים את החקלאות של הרי שומרון יינטעו מחדש, והנוטעים יזכו לאכול את פריים – לחללם.

העיר רמה. © מטח

רוב התרגומים מפרשים את "ברמה" מלשון "במרומים", אך נראה שהכוונה בפסוק הייתה לָעיר רמה, הנמצאת צפונית לירושלים. לפי אחת המסורות נקברה רחל בין רמה ובין גבעה, בגבול שבין נחלות בניה יוסף ובנימין: "בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצָח" (שמואל א י, ב).

מבוסס על: יאיר הופמן (עורך), עולם התנ"ך – ירמיהו, 1999, עמ' 153, הוצאת דברי הימים. הזכויות בעולם התנ"ך שמורות לד"ר יהודה עתי

עידן רייכל כתב את השיר לאחר ששמע הרצאה מפיו של הרב לאו. באותה הרצאה עסקו ברחל המבכה את בניה. ההרצאה נגעה לליבו של רייכל, בעיקר בגלל הקשר שנעשה בה בין הסיפור המקראי לבין החיילים שנחטפו – גלעד שליט, אלדד רגב ואודי גולדווסר.

יעקב שטיינהרט, רחל מבכה על בניה. מוזיאון ישראל, ירושלים על ידי פטר לני © צילום. באדיבות המשפחה

האומן יעקב שטיינהרט (1968-1887) נולד בגרמניה ועלה לישראל ב-1933, רבות מיצירותיו עוסקות בעיירה היהודית ובנושאים מן התנ"ך.
ביצירה זו מוצגת רחל המבכה את גורל בניה ומסרבת להינחם.

איור: מיכל בן-חמו

בתקופתו של הנביא ירמיהו, וגם של הנביא יחזקאל (יחזקאל יח, ב), רווח הפתגם: "האבות אכלו בוסר", כלומר אכלו ענבים שלא הבשילו (דימוי לחטא), "ושִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה", כלומר ייפגמו, יאבדו את חדותן (דימוי לעונש). 

מטבע "ושבו בנים לגבולם" (עיצוב: רוטשילד את ליפמן, 1959). באדיבות החברה הישראלית למדליות ולמטבעות

רחל, אימם של שבטי הצפון, ממאנת להתנחם, וה' מבטיח לה נחמה והקלת כאבה – "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (פסוק טז). היום זהו ביטוי כללי של תקווה לחזרת העם לארצו ולקיבוץ גלויות. הביטוי הוטבע על גבי מדליה ביום העצמאות הי"א למדינה בשנת 1959 לציון העלייה לישראל, וייצג את רוח הכרזת העצמאות: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות".
במקביל, בעבר וגם היום, הביטוי משמש במאבק להשבת שבויים ונעדרים.

צילום: shutterstock.com

הנביא עמוס מבקר את העשירים בחברה "הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן" (עמוס ו, ו).
המדרש מוסיף ומתאר את עושרם – שיש להם בית לכל עונה בשנה, בכל עונה הם משתמשים בבית מנקר עיניים מסוג שונה.

רוג'ום, סימון דרך. צילום: shutterstock.com

הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים – הנביא קורא לגולים לציין בסימנים מיוחדים את דרכם לגולה, למען יוכלו לשוב במהרה לארץ בדרך שבה הלכו. שיטה זו של ציוני דרך נהוגה עד היום, בעיקר אצל נודדי המדבר במקומות שאין בהם תוואים בולטים.

בציר ידני של ענבי שיראז ברמות נפתלי, צילום: אלי שני, מתוך ויקיפדיה

שיקום החקלאות הוא גם סמל לשיקום הלאומי של העם. הכרמים המאפיינים את החקלאות של הרי שומרון יינטעו מחדש, והנוטעים יזכו לאכול את פריים – לחללם.

העיר רמה. © מטח

רוב התרגומים מפרשים את "ברמה" מלשון "במרומים", אך נראה שהכוונה בפסוק הייתה לָעיר רמה, הנמצאת צפונית לירושלים. לפי אחת המסורות נקברה רחל בין רמה ובין גבעה, בגבול שבין נחלות בניה יוסף ובנימין: "בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצָח" (שמואל א י, ב).

מבוסס על: יאיר הופמן (עורך), עולם התנ"ך – ירמיהו, 1999, עמ' 153, הוצאת דברי הימים. הזכויות בעולם התנ"ך שמורות לד"ר יהודה עתי