ג'יימס טיסו נולד בצרפת, והתגורר בבריטניה מרבית שנותיו כאומן. באמצע שנות ה-80 של המאה ה-19 התגברה אמונתו בעקבות חוויה דתית שעבר בעת ביקור בכנסייה, ומתקופה זו הוא צייר רק בנושאים מהתנ"ך ומהברית החדשה.
בציור – הבעל מוצא את הפילגש ליד הדלת, ומביט בה במבט חומל.

פרקי הסיום של ספר שופטים – סיפור פסל מיכה וכיבוש ליש על ידי בני דן, וסיפור פילגש בגבעה – מתארים הידרדרות בתחומי המוסר, החברה, הדת והמשפחה.

הסרטון מציג את רצף האירועים בסוף ספר שופטים, רצף אירועים שנועד לתאר מה קורה במצב שבו "איש הישר בעיניו יעשה".

"בְנֵי בְלִיַּעַל" – כינוי לאנשים רעים, רשעים, בעלי תכונות מוסריות שליליות. פרשן ימי הביניים רש"י הסביר כי מקור הביטוי הוא: "בלי עול, שפרקוּ עולו של מקום".

הביטוי "וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל" חוזר שלוש פעמים בסוף ספר שופטים, ומתאר את המצב בישראל לפני שמָלַךְ בה מֶלֶךְ, כמצב קשה שבו כל אדם עושה את הישר בעיניו. היום משתמשים בביטוי זה כדי לומר שהשלטון המרכזי קרס ושוררת אָנַרְכְיָה (חוסר סדר מוחלט).

 

בתקופה המתוארת בסיפור היה מקובל לשאת יותר מאישה אחת, בשונה מימינו, שבהם מקובל לשאת אישה אחת בלבד. הפילגש הייתה אישה נוספת, שמעמדה לא היה כמעמד האישה הרשמית. בדרך כלל התגוררה הפילגש בבית בעלה, ולעיתים במקום אחר, שבו היה בעלה מבקר אותה.

מבוסס על "פילגש", מקרא גשר – האתר שלך ללימודי התנ"ך – אנציקלופדיה. © כל הזכויות שמורות לגשר מפעלים חינוכיים.

בית לחם יהודה היא עיר בנחלת יהודה, מדרום לירושלים, בדרך לחברון. העיר שוכנת בהרי חברון על גבול מדבר יהודה.
מוצאו של דוד בן ישי, מלך ישראל, הוא מבית לחם: דוד הוא דור רביעי לרות המואבייה, שהגיעה לבית לחם עם נעמי חמוֹתה, כמסופר במגילת רות.

העיר "גִּבְעָה" מופיעה במקרא גם בכינויים אחרים: "גבעת בנימין", "גבעת שאול", "גבעת האלוהים", "גֶבַע" ו"גֶבַע בנימין". גבעה שכנה מצפון לירושלים והייתה העיר המרכזית ביישובי שבט בנימין בתקופת ההתנחלות בארץ.

בתקופה שבה נכתב התלמוד (הגְּמָרָא) מרבית האנשים לא ידעו עברית, כי השפה המדוברת הייתה ארמית, ולכן היה צורך לתרגם את הכתוב בתנ"ך מעברית לארמית. המדרש דן בשאלה אם יש לתרגם לארמית את סיפור פילגש בגבעה, כיוון שזהו סיפור המתאר אלימות קשה.

משמעות הביטוי "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" – כל אדם פועל על פי מצפונו ותחושתו האישית, ולא על פי חוק אחיד. היום משתמשים בביטוי זה בעיקר כדי לתאר התנהגות שלילית, ניצול לרעה של אנרכיה וקריסה של השלטון המרכזי.

הפסוק מתאר חג קדום שנחגג בכרמים וככל הנראה היה קשור לבציר, לציון סיום העונה החקלאית. החג נחוג מחוץ למקדש, והנשים, כמי שמסמלות את הפִּרְיוֹן, לקחו בו חלק נכבד. קשה לדעת אם חטיפת הנשים הייתה אירוע חד-פעמי או שמדובר במנהג קבוע שהתלווה לאותו החג. במיתולוגיה היוונית ובמיתולוגיה הרומאית אנו מוצאים סיפורים דומים על חטיפת נשים.

 

שבועה היא הצהרה על כך שדבריך הם דברי אמת, התחייבות שהדברים הנאמרים נכונים או עומדים להתקיים. הנשבע לוקח אחריות על אמיתוּת דבריו. הוא מתחייב בשמו, בשם ה' או בשם הזולת על אמיתוּת דבריו, ואם השבועה תופר – צפוי לו עונש. בעולם העתיק היה לשבועה כוח רב, ומרגע שניתנה אין להפר אותה מחשש לקללת האל.

איך מסתדרים בני ישראל ללא שופט או מלך? הסרטון מתאר מה קורה במצב שבו אין הנהגה לעם.

פרקי הסיום של ספר שופטים – סיפור פסל מיכה וכיבוש ליש על ידי בני דן, וסיפור פילגש בגבעה – מתארים הידרדרות בתחומי המוסר, החברה, הדת והמשפחה, וכל זאת בתקופה שבה אין מלך בישראל.

האומן הגרמני יוליוס שנור קרולספלד (1872-1794) צייר ציורים רבים העוסקים בתנ"ך.
ביצירה מתוארת לקיחת הנשים המחוללות בידי בני שבט בנימין. תפאורת הכרמים האִידִילִית שברקע עומדת בניגוד להתרחשות הטראומטית – חטיפה המונית, אלימה וכוחנית.
הקוֹמְפּוֹזִיצְיָה (ארגון האלמנטים והדמויות במרחב היצירה), שמאופיינת באי-סדר, ממחישה היטב את המהומה שהתרחשה במקום, ונדמה שכמעט אפשר לשמוע את קולות המאבק.

האיור מתוך "תנ"ך מורגן", שככל הנראה הוזמן על ידי לואי התשיעי, מלך צרפת. האיורים בתנ"ך זה מושפעים מהאומנות הגותית, ומתארים אירועים מרכזיים על פי סדר הופעתם בתנ"ך.

יָבֵשׁ גִּלְעָד היא עיר מקראית בנחלת שבט מנשה, בעבר הירדן המזרחי. העיר נקשרה בהמשך בשמו של שאול המלך: מייד לאחר שנבחר שאול למלך עלה נחש העמוני על יבש. שאול יצא למלחמה, הציל את אנשי יבש גלעד והיכה את עמון מכה רבה.

 

בסרטון מתוארים רצף האירועים בסיפור פסל מיכה.

פרקי הסיום של ספר שופטים – סיפור פסל מיכה, כיבוש העיר ליש בידי בני דן וסיפור פילגש בגבעה – הם סיפורים המתארים הידרדרות בכל התחומים: מוסר, חברה, דת ומשפחה. בימים ההם אין מלך בישראל. איש הישר בעיניו יעשה.

במקרא, אנשים מרי נפש הם אנשים שמצבם קשה כל כך עד שאין להם מה להפסיד, ולכן הם מסוגלים לפרוע חוק מבלי לחשוש מהעונש הצפוי.
היום מקובל להשתמש בביטוי "אדם מר נפש" כדי לתאר אדם הנוטה מטבעו לדיכאון ולרוגז.

המרגלים שנשלחו לעיר לַיִשׁ כדי לבדוק אם אפשר לכבוש אותה בקלות, מתרשמים מן המקום. אחד הרשמים החיוביים הוא שמדובר ב"ארץ רחבת ידיים", כלומר – ארץ גדולה בשטחה.

 

התרפים, הפסל והמסכה הם אביזרים פולחניים העשויים בידי אדם – שסוגדים להם ולכוח שהם מייצגים. הם ששימשו לעבודת האלילים ומוזכרים בהקשרים שלילים.
בסיפור פסל מיכה נראה שמיכה ביקש לעשות לעצמו מקדש באמצעות כלי הפולחן שהכיר: פסל, אפוד, תרפים ומסכה.
פסלים וצלמיות רבות נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בארץ והם מלמדים אותנו על השימוש הרב בפסלים בפולחן. ייתכן והאפוד המוזכר כאן היה עשוי זהב ושימש גם כפסל שהיה אפשר להעמיד.

השיר "בימים ההם אין מלך בישראל" נכתב כמחאה על המציאות החברתית הקשה בישראל, והוא חלק מפרויקט משותף של כמה אומנים, בהם אורי גוטליב, אמיר פייס, דני שטג ודניאלה וירצר.

בתמונה מתוארת סְצֶנָה מתוך סיפור "פסל מיכה".

על פי פרק יח פסוק ל, היה הכוהן יהונתן "בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה (משה)". הנו"ן נראית כתוספת, וידוע שגרשום היה בנו של משה.
על פי המדרש, נכדו של משה התגלגל לעבודה זרה (עבודת אלילים) בגלל מצבו הכלכלי הירוד. יהונתן החזיק בחינוך שקיבל מסבו משה – שבמצב כזה עדיף לעבוד עבודה זרה ולא להיות תלוי באחרים.

סיפורו של שמשון הגיבור: השופט הגיבור שלחם בפלשתים והפליא בהם את מכותיו. סיפור האהבה בינו לבין דלילה הפלשתית הביא עליו את סופו הטרגי.

נחל שׂוֹרֵק הוא אחד הנחלים הארוכים ביותר במרכז הארץ. אורכו כ-70 ק"מ. הוא מתחיל באזור הרי רמאללה, עובר דרך ירושלים ומשם במסלול פתלתל דרך בית שמש, עד שהוא נשפך לים התיכון.

מיכאל פלק מוסיף בציוריו פרשנות משלו, בין היתר באמצעות שיבוץ פריטים שאינם שייכים לתקופה. פריטים אלו מוסיפים מרכיב של הומור ליצירה אך גם נותנים לנו תחושה שהציור רלוונטי לימינו, שמתוארת בו מציאות שיכולה להתרחש גם היום.

ברוך וינד הוא אומן ישראלי שפסליו מוצגים בארץ ובעולם. הוא נולד בפולין בשנת 1926, וכנער עבר את השואה והצליח לברוח מידי הנאצים. בשנת 1948 הגיע לישראל ונעשה אומן חשוב. ברוך וינד חי ויוצר בעיר אשדוד.
את הפסל "שמשון" יצר לזכר גיבורי השואה ומלחמות ישראל. הפסל מוצג באשדוד, סמוך למוזיאון. לפני כמה שנים "נסע" הפסל להתארח במוזיאון השואה בוושינגטון, בארצות הברית..

אחרי שדלילה הצליחה לסחוט משמשון את סוד כוחו האמיתי ולהחליש אותו, תפסו אותו הפלשתים וכלאו אותו, גילחו את שיער ראשו וניקרו את שתי עיניו. הפלשתים הציגו אותו לראווה וללעג במהלך משתה מפואר שעשו.

שמשון אהב את דלילה. אבל דלילה, מתברר, הייתה בצד של הפלשתים, שהציעו לה כסף כדי שתגלה מהו סוד כוחו של האויב שלהם – שמשון. וכך לילה אחרי לילה ניסתה דלילה לפתות את שמשון לגלות לה מהו סוד כוחו.

הביטוי "לְהַכּוֹת שׁוֹק על יָרֵךְ" מתאר ניצחון מוחץ. הביטוי לקוח מהתיאור המקראי של שמשון, שהיכה את הפלשתים כנקמה על שפגעו באִשתו.

הסיפור המקראי מתאר את דמותו של שמשון עוד מלפני לידתו ועד מותו.
צפו בסרטון, ועקבו בעזרתו אחר מהלך חייו של שמשון.

לשמשון היו כוחות מיוחדים. בשונה מדמויות של שופטים אחרים, נדמה שלשמשון היו כוחות פלאיים ממש, כמו של גיבור-על.

שמשון מסיפורי התנ"ך הפך להיות דמות בולטת בתרבות הישראלית. הוא הפך להיות "שמשון הגיבור" – דמות המסמלת כוח, עוצמה פיזית ונחישות. ובתוך כל זאת – הוא מסתיר סוד.
בשיר שלפניכם מתואר הסוד כ"סוד חיי וגם מותי".

חמישה דברים מעניינים על אריות.

המילה "נזיר" מתארת אדם הנמנע מתענוגות החיים. בתרבויות שונות מדובר בהימנעות מדברים שונים במקצת. בדת הבודהיסטית, הנזירים חיים במנזר ומקדישים את עצמם לעבודה דתית-רוחנית. יש המתנזרים מחפצים ומכסף, יש המתנזרים מחיי חברה ויש כאלה שמתנזרים אף מחיי זוגיות.

שמשון חד חידה לפלשתים, מעין שעשוע למסיבת הנישואין, אבל צריך לזכור שישראל ופלשתים היו אויבים, ומאחורי כל שעשוע כזה עלולה לארוב סכנה…
ברגע האחרון הצליחו הפלשתים לגלות את פתרון החידה. התשובה הייתה מבוססת על אירוע פרטי שרק שמשון ידע עליו. רק שמשון ו… אשתו.

אשקלון היא העיר המערבית ביותר במדינת ישראל, והיא נמצאת באזור מישור החוף הדרומי.
אשקלון היא מבין הערים הקדומות ביותר בכנען, והייתה עיר נמל מרכזית. ראשית היישוב במקום הייתה לפני כ-5,000 שנה.

צָרְעָה – ישוב בשפלת יהודה, בין נחלת שבט דן ונחלת שבט יהודה. בפסוקים שונים בתנ"ך, פעם מצוין שצרעה הייתה בשטח של יהודה ופעם בשטח של דן.

קיום הנדר מצד יפתח הוא כמובן מזעזע. לא רק אתם נחרדים, אלא גם פרשנים הזדעזעו מהמעשה. אבל מה יכול יפתח לעשות? האם היה יכול לְהַתִיר (לבטל) את הנדר? או אולי היה מעלה קורבן מישהו אחר?
חז"ל כתבו מדרש ובו הביעו את דעתם.
במדרש יש שתי דמויות:
האחת יפתח. השנייה פינחס, שהיה כוהן גדול, והייתה לו סמכות להתיר את הנדר.

ג'וֹן אֵוֵורֵט מִילֵיי היה צייר ומאייר בריטי שחי במאה ה-19. מיילי שייך לזרם שהדגיש את חשיבות הריאליזם בציור, ההיצמדות לתמונת המציאות והדיוק בפרטים – והסתייג מציור חופשי-התרשמותי (אימפרסיוניסטי).
בציור מתאר מיילי את בתו וחברותיה (רֵעוֹתֶיהָ) מיד אחרי שיפתח החליט לקיים את הנדר.

נֶדֶר הוא הבטחה נחרצת של אדם לעצמו. נדר נוצר בדרך כלל במצב מצוקה – כשמקווים שיהיה שינוי לטובה. הנדר הוא הבטחה שאדם מבטיח לעשות מעשה מסוים אם המצוקה תיפתר. כשנודרים נדר, המחשבה היא כזאת: אם… אז…

ההצגה "וַיֹאמֶר וְיֵלֵךְ"היא חלק מ"פרויקט התנ"ך" של רנה ירושלמי. הפרויקט זכה להצלחה בארץ ובעולם ולפרס היצירה של האקדמיה הישראלית לתיאטרון, ורנה ירושלמי היא זוכרת פרס ישראל בתחום התיאטרון.
המיוחד בפרויקט הזה הוא העיבוד המוזיקלי והתנועתי לפסוקים מהתנ"ך. את הפסוקים מצטטים במדויק השחקנים, שהם גם רקדנים.

יפתח גייס אנשים שיצטרפו אליו למלחמה נגד עמון. הוא הצליח לגייס חבורה של "אֲנָשִׁים רֵיקִים". לפי הפירוש המקובל, הכוונה לאנשים שהיו "ריקים", שלא היה להם לא כסף ולא רכוש. ביטוי זה מופיע פעמיים בתנ"ך, בפעם האחרת בביטוי "אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפֹחֲזִים" (פרק יא פסוק ג), כנראה חבורת בריונים.

אנשי שבט אפרים באו בטענות אל יפתח – מדוע לא קרא להם לקרב – ואף איימו עליו. בתגובה ענה יפתח, שהם לא באו כשקרא להם, ולכן נאלץ "לָשִׂים אֶת נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ" ולהילחם באוייבים לבדו.