עיקור הסוסים הנזכר בפסוק הוא כריתת הגידים המחברים את פרסת הסוס אל הארכובה (הברך). בכך חדל הסוס לשמש כבהמת מלחמה. לדעת כמה חוקרים, הוויתור על השימוש ברכב משקף תקופה קדומה בתולדות ישראל שבה לא היו בני ישראל מיומנים דיים לטפל בסוסים ולעסוק בתחזוקת המרכבות.
הגישה לרכב עתידה להשתנות רק בימי שלמה, שהרבה בבניית מבצרים וביבוא מרכבות וסוסים.

מבוסס על שמואל אברמסקי (עורך), עולם התנ"ך -שמואל ב, 1996-1993, עמ' 86. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות לד"ר יהודה עתי

"לוֹ דְבָר" היא עיר בגלעד ממזרח לירדן. הימצאות מפיבושת שם, מעידה על פיזורם של צאצאי שאול מפחד משטרו של דוד. מפיבושת, הירא מדוד, משיב בהכנעה שמגיעה עד לכלל השפלה עצמית והתבטלות, והוא רואה במעשהו של דוד כלפיו (לעומת יחסו ליתר בני שאול) מעשה של חסד.

מבוסס על אברהם לבנון, ויהי בימי שאול : בית שאול המלך, 2001, עמ' 153. © הוצאת כרמל

צובה מוכרת גם כארם צובה (או צובא), ממלכה ארמית בדרום סוריה מצפון לדמשק. למלחמה נגד ארם צובה ולתוצאות הניצחון עליה מוקדשת כמחצית הפרק, מכיוון שממלכה זו הייתה החזקה ביותר באזור ובעלת ההשפעה הרבה ביותר.
גם אם נניח שהמספרים הנקובים במקרא בדבר החילות הארמיים שנלחמו נגד דוד מופרזים, הם משמשים המחשה לכוחה הצבאי הרב של ארם צובה בחיל רגלים וברכב.

מבוסס על שמעון בר-אפרת, מקרא לישראל: שמואל ב, 1996, עמ' 85. © הוצאת עם עובד.

מפיבושת, בנו הפיסח של יהונתן בן שאול, הוא מהדמויות השוליות במקרא.
לעומת זאת בשירתה של המשוררת זלדה (1914–1984) הוא זוכה למקום של כבוד ומוזכר, אם במפורש ואם ברמז, בשלושה שירים.
בשירה זה חוזרים שני היבטים מרכזיים המופיעים בסיפור המקראי – הזיקה בין מפיבושת ליהונתן, המחייבת את דוד, והבלטת הניגוד בין ציבא לבין מפיבושת.
בבית הראשון מופיעה הציפור, ובבית האחרון – הנחש. המשוררת מציגה את הציפור כמחזה יפה, תמים ונמרץ ואת הנחש כמאוס וערמומי. בעולם הטבע היחס בין בעלי חיים אלו הוא של טורף ונטרף.

מבוסס על:  מרים סקלרץ, מפיבושת – מן המקרא לשירת זלדה.

באיור, הלקוח מתוך תנ"ך מורגן המאויר – אחת היצירות המרשימות של ימי הביניים, מפיבושת כורע לפני דוד. מלוויו מסייעים לו בשל נכותו: "וְהוּא פִסֵּחַ שְׁתֵּי רַגְלָיו" (פסוק יג). בפסוקים מצוין כי מפיבושת משתחווה פעמיים. בפעם הראשונה (פסוק ו), בפגישתו עם דוד הוא נופל על פניו בהתאם לנימוסי החצר אך זהו גם סימן לחרדתו מפני דוד. בפעם השנייה (פסוק ח), מתוך הודיה על מעשיו של דוד כלפיו.

פעולותיו של מפיבושת – השתחוויות בפני דוד, ומילותיו של מפיבושת – "עבדך", מלמדות על יחסי הכוחות בין השניים. מפיבושת מכנה את עצמו "כלב מת" כדי להדגיש את חוסר חשיבותו. בתקופת המקרא כלב נחשב נחות בחייו, קל וחומר במותו. היום הכלב אומנם ידוע כחברו הטוב ביותר של האדם, אך מתוך הכתוב עולה תמונה אחרת שלפיה הכלב הוא דימוי לחוסר הערך של האדם.

מבוסס על שמעון בר-אפרת, מקרא לישראל: שמואל ב, 1996, עמ' 99. © הוצאת עם עובד.

הזכות לאכול לחם, כלומר לסעוד, על שולחן המלך, מעידה על יחס מיוחד ועל רצון טוב ואהדה מצד השליט. הביטוי מופיע בהקשרים שונים פעמים אחדות במקרא, בין השאר בדברי אליהו לאחאב במלכים א יח, יט: "וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל."
דוד פועל באופן שונה מהמצופה – הוא אינו פוגע במפיבושת, שהוא נצר לבית שאול, אלא מזמין אותו אל ארמונו ופורש עליו את חסותו.

מבוסס על שמעון בר-אפרת, מקרא לישראל: שמואל ב, 1996, עמ' 99. © הוצאת עם עובד.