כורש מאפשר לגולים לעלות לארץ ישראל ולבנות את בית ה' בירושלים.
"מִי בָכֶם" – לשון התנדבות ולא חובה כללית.
"יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ" – ברכת דרך צלחה.
המילה האחרונה בתנ"ך
"מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַם..." (פסוק ג)
להמשך קריאה
"וְיַעַל לִירוּשָׁלַם" – המונח "עלייה" הוא אחד המאפיינים המייחדים את עם ישראל ואת מדינת ישראל. לארץ ישראל יהודים לא מהגרים, אלא עולים.
מושג העלייה ארצה יסודו במקרא. התלמוד סומך יתדותיו על הפסוק: "וקמת ועלית אל המקום" (דברים יז, ח) – מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות". זו אינה אמירה גאוגרפית, זו אמירה ערכית של שליחות. מדינת ישראל חרתה על דגלה את העלייה כיסוד לקיומה. סעיף 1 לחוק השבות, התש"י -1950 קובע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה".
על פי: אליקים רובינשטיין, "ויעל". אתר מיזם
- התנ"ך נחתם בהצהרת כורש, במילים זהות למילים בעזרא פרק א: "…מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל" (דברי הימים ב פרק לו ,כג). מדוע לדעתכם בחרו מחברי התנ"ך לסיים אותו דווקא כך?
- מקובל לקרוא ליהודים המגיעים ארצה "עולים". האם יש חשיבות לשימוש במונח זה ולא במונח הכללי "מהגרים"?