המלך אחשוורוש מבטיח לאסתר "עד חצי המלכות". הוא לא באמת מתכוון להבטיח לה חלוקה שוויונית של הכוח בין המלך למלכה, אלא מבטא באמצעות ביטוי זה את חיבתו הגדולה אליה. משמעות הביטוי היא – כמעט כל מה שתרצי, תקבלי.
אסתר, שמבינה היטב שמדובר בדיבור לא מחייב, מפתיעה את המלך ואת הקוראים כשהיא מבקשת בצניעות ובחוכמה בקשה אחרת לגמרי מהמצופה.

נוסח הקרדיט: מבוסס על: מישאל ציון, מגילת אסתר, 2019, עמ' 126. © הוצאת משכל.

"כי האדם עץ השדה, כמו האדם גם העץ צומח…" שירו של נתן זך, המבוסס על פסוק זה, מדבר על הדמיון בין האדם לעץ – השאיפה לצמוח, להתפתח ולעלות למעלה מצד אחד, והסכנה להיגדע אם לא מקבלים את התנאים שזקוקים להם.
מקורו של הביטוי "כי האדם עץ השדה" בפרק כ, ומעניין לשים לב לגלגולו. במקור, בפרק, מדובר בכלל בשאלה רטורית – כי האדם עץ השדה? שאלה שמטרתה להזהיר את היוצא למלחמה מכפיות טובה ומניצול הטבע לטובת מלחמות בני האדם.

מקובל לראות בצירוף "רך לבב" ביטוי לפחד, היפוך מ"אומץ לב". כך פירש רבי עקיבא: "שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה". הרמב"ן פירש: "שאינו בטבעו לראות מכת חרב והרג… מפני חולש טבעו, כי ינוס או יתעלף".
אבל חלק מהמפרשים הקדומים סברו כי "רך לבב" משמעותו רחמן. כפי שניסח הפרשן חזקוני: "הירא, לסבול מכת אחרים; ורך הלבב, להכות אחר".

מבוסס על: יעקב חיים (ג'פרי) טיגאי, שמואל אחיטוב (עורך) מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא: דברים, כרך שני, טז, יח-לד, יב, 2016, עמ' 510-509. © הוצאת עם עובד.

"ערב רב" הוא כינוי לקבוצה הכוללת מצרים ובני עמים אחרים שהתלוו לבני ישראל ביציאת מצרים. על פי המסורת היהודית, קיבל אותם משה כחלק מהעם, אבל בהמשך הם חטאו והחטיאו את עם ישראל במדבר.
היום משתמשים בביטוי "ערב רב" לתיאור המון אדם, אספסוף או קהל גדול מעורב ולא מאורגן. וגם – לתיאור ערבוביה של דברים רבים ושונים זה מזה (על פי מילון רב מילים).

"ליל השימורים" הוא הלילה שבו הציל ה' את בני ישראל והוציא אותם ממצרים. יש סוברים כי הלילה ההוא נקרא כך מפני שבני ישראל לא ישנו בו, ובמהלכו התכוננו ליציאה ממצרים, ולכן הוא ייזכר ויישמר לדורות.
היום משתמשים בביטוי "ליל שימורים" כדי לתאר לילה שבו לא ישנים, בדרך כלל מתוך דאגה.

"סגולה" – דְבַר חֶמְדָה, אוצר מיוחד, קניין יקר. הצירוף "עם סגולה" מביע את ייחודו ואת קדושתו של עם ישראל כעמו של ה', ומבטא את היותו העם הנבחר.
בחירת העם לתפקידו כעם הנבחר הייתה קשורה לכריתת ברית בינו לבין ה', ומותנית בכך שהעם יקיים את חלקו בברית, כלומר – ישמור את מצוות ה'.

"עם סגולה", מקרא גשר: האתר שלך ללימודי התנ"ך – אנציקלופדיה. © גשר מפעלים חינוכיים.

אלוהים מבקש ממשה, באמצעות דימוי, להזכיר לעם את מה שעשה למענו: אלוהים נשא את ישראל כמו נשר הנושא את גוזליו על כנפיו.
הפרשן רש"י הציע פירוש מעניין לביטוי זה: "כַּנֶּשֶׁר הַנּוֹשֵׂא גּוֹזָלָיו עַל כְּנָפָיו, שֶׁכָּל שְׁאָר הָעוֹפוֹת נוֹתְנִים אֶת בְּנֵיהֶם בֵּין רַגְלֵיהֶם, לְפִי שֶׁמִּתְיָרְאִין מֵעוֹף אַחֵר שֶׁפּוֹרֵחַ עַל גַּבֵּיהֶם, אֲבָל הַנֶּשֶׁר הַזֶּה אֵינוֹ מִתְיָרֵא אֶלָּא מִן הָאָדָם שֶׁמָּא יִזְרֹק בּוֹ חֵץ, לְפִי שֶׁאֵין עוֹף פּוֹרֵחַ עַל גַּבָּיו, לְכָךְ נוֹתְנוֹ עַל כְּנָפָיו, אוֹמֵר מוּטָב יִכָּנֵס הַחֵץ בִּי וְלֹא בִּבְנִי."

יהושע שומע קולות ממחנה ישראל ומתאר אותם למשה כקולות מלחמה. משה מבחין בין הקולות לבין הפרשנות של יהושע, וקובע כי לא מדובר בקולות של מנצחים בקרב (קול ענות גבורה) או של מפסידים בקרב (קול ענות חלושה), אלא בקולות רמים בלבד (קול ענות). כבר על ההר מבין משה באילו קולות מדובר. היום מקובל להשתמש בביטוי "קול ענות חלושה" לתיאור קול רפה שמעיד על חולשה, ובהשאלה – לתיאור של התנגדות מעטה, מחאה סמלית בלבד, או לתיאור מקרה שהחל ב"רעש" גדול והסתיים ללא הדים או השארת רושם.

בטקס עֶגְלָה ערופה, הנהגת העיר הקרובה למקום הרצח יורדת לִמְקוֹם נחל איתן (נחל שזורמים בו מים). הם רוחצים את ידיהם ומצהירים קֳבָל עַם וְעֵדָה: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".
לפי חוקי המשפט המודרניים, אי זיהויו של הרוצח מבטל את היכולת להטיל אשמה על אדם מסוים, ולכן התיק הפלילי ייגנז.

הביטוי "צֶלֶם אֱלֹהִים" מופיע בסיפור הבריאה, בתיאור בריאת האדם: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז). הפסוק מגדיר בלשון מיוחדת וחגיגית, ובניסוח יחידי מסוגו, את הקשר שבין האדם לאל, את הקרבה המהותית שבין הנברא לבורא.

על פי המדרש, כשעמדו בני ישראל על שפת הים, עוד לפני שהים נבקע לשניים, התרחש ויכוח סוער בין כולם מי ייכנס ראשון למים, שהרי כולם פחדו להיכנס. תוך כדי ויכוח קפץ נחשון בן עמינדב משבט יהודה לתוך המים, ובכך היה הראשון שהפגין אמונה ותעוזה. מכאן צמח הביטוי "קפיצה נחשונית" – קפיצה נועזת, סמל לתעוזה חלוצית, להעזה לפרוץ דרך, לפעולה פתאומית ואמיצה.

בני ישראל מתוארים כמי שיוצאים ממצרים "ביד רמה". הפירוש המילולי הוא – ביד מורמת, ומשמעות הביטוי היא – בגאווה, באומץ, לא כנמלטים אלא לעיני כול.
היום משתמשים בביטוי זה כדי לתאר סגנון הנהגה סמכותי שאין עליו עוררין. מנהיג ששולט ביד רמה הוא מנהיג חזק וסמכותי.

הביטוי "יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" מציין שהחוכמה עדיפה על הטיפשות כמו שהאור טוב מהחושך.
היחס בין החוכמה לסכלות שווה, לפי קהלת, ליחס שבין האור לחושך.

"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ" – מילות הפתיחה הידועות של קהלת ל"שיר העיתים" הפכו לביטוי שגור שמשמעותו – לכל דבר יש הזמן והרגע המתאים לו.

38 פעמים בספר קהלת מופיעה המילה הבל. כמה גרוע זה הבל? תלוי מה זה הבל. במופעים אחרים של המילה 'הבל' במקרא נמצא אותה במשמעות רוח (ישעיה טז, יג: "וְאֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ יִקַּח הָבֶל"), וכן הבל כדבר חולף, ההיפך מנצח (תהלים קמד, ד: "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה, יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר") הבל כדבר חסר תועלת וערך (ירמיה מט, יט: "הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל") ואפילו הבל כשקר (משלי לא, ל: "שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיֹּפִי").

מבוסס על התקציר של 929 קהלת א וגם על מילוג

הביטוי "אין חדש תחת השמש", שמקורו בקהלת, הפך לביטוי שגור מאוד בשפה העברית. ביטוי זה מביע, בנימה מעט צינית, את התחושה ששום דבר לא השתנה ואין מה לצפות לשיפור, כי אותם הדברים חוזרים וקורים שוב ושוב.
הביטוי מבטא חיים שסובבים על ציר סגור, כמו טבעת או חישוק, בניגוד לציר הזמן הלינארי והמתפתח המוכר לנו מתפיסות פילוסופיות אחרות במקרא וגם בעת המודרנית.

חגי מאשים את העם שנשאר "ספון בביתו" בזמן שבית המקדש חרב. כלומר במצב שבו על החברה לדאוג לבית המקדש, כל אחד מסתגר בביתו ודואג רק לעצמו. היום משתמשים בביטוי "ספון בביתו" כדי לתאר אדם שמתבודד ואינו נוטה לצאת ולהשתלב עם הבריות.

מבוסס על: רוביק רוזנטל, מילון הצירופים, 2009, עמ' 600. © הוצאת כתר.

בעולם העתיק לא היו כנראה מכנסיים ומן הסתם גם לא כיסי מכנסיים. אנשים החזיקו את כספם בצרור – נרתיק עשוי בד שהיה קשור אל הבגד. הביטוי "השתכר אל צרור נקוב" מתאר מצב שבו אדם מכניס את הכסף שהרוויח לתוך צרור מחורר, לכן הכסף נופל ואובד וההשתכרות הופכת לחסרת משמעות.
גם היום משתמשים בביטוי זה כדי לתאר אדם שמתקשה להתפרנס ואינו רואה ברכה בעמלו.

הברכה היפה ביותר לאריכות ימים היא אולי זו: "וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ", כלומר –
שנזכה לראות את ילדי הילדים שלנו, את הנכדים שלנו.

"יְגִיעַ כפיים" הוא התוצר של עבודת האדם, והברכה המופיעה במזמור לאדם היא – שיאכל ויהנה ממעשי ידיו.
והיום, כמו בעבר, משתמשים בביטוי "יגיע כפיים" כדי לתאר עבודה קשה הנעשית לצורך פרנסה.
"יגיע כפיים" הוא שמה של שכונה בירושלים ששוכנו בה בעלי מלאכה.

ירמיהו נשלח להוכיח את העם, אבל כשהוא אומר שהחטאים יגרמו לחורבן המקדש, שומעיו – נביאים, כוהנים וכל העם – תופסים אותו "לֵאמֹר מוֹת תָּמוּת" (פסוק ח).
למה? כי לשומעים ברור שירמיהו הוא נביא שקר. לא ייתכן שה' עומד מאחורי מסר של חורבן לירושלים ולמקדשו.

"דם נקי" – הכוונה לאדם חף מפשע שהומת על לא עוול בכפו.
ירמיהו מזהיר את העם ואת הכוהנים שאם ידונו אותו למיתה, שפיכת דמו תביא הרס וחורבן על העיר ועל יושביה.

דברי יוסף, "כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי", מזכירים את תשובתו של יעקב אביו לאישתו רחל.
במר ליבה אמרה רחל ליעקב: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (ל, א).
ועל כך ענה לה יעקב בכעס: "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן" (ל, ב).

מפרשים אחדים טענו שהכוונה לעיר שכם הנמצאת על גבול נחלות אפרים ומנשה, ואחרים פירשו בכיוון אחר: שכם אחד = חלק אחד, כלומר: יוסף מקבל תוספת בנחלת הארץ משום שכל אחד משני בניו מקבלים חלק.

נחמיה מבקש את הקשב והמבט של אלוהים. ייתכן שכמו אסתר בזמנה, גם נחמיה חושש להתייצב לפני המלך ולבקש בקשות עבור עַמוֹ. תפילתו לאורך שבעה פסוקים מבקשת הצלחה בעמידתו לפני איש אחד – המלך ארתחשסתא. משמעות הביטוי "אוזן קשבת" היום דומה למשמעותה המקורית: האזנה קַשׁוּבָה לדברי הזולת מתוך נכונות להבין אותו ולהיענות לבקשתו.

מבוסס על רוני מגידוב, "נחמיה א'", חורבן, גלות וגאולה – הצעות הוראה, מכון שלום הרטמן.

לאחר שעזרא פתח את ספר התורה ובירך, ענה העם "אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם" (ח, ו). הביטוי "מוֹעַל יד" מתאר בלשון ימינו את ההצדעה הנאצית. מקור הביטוי בעברית הוא בנחמיה פרק ח, ומשמעותו – תנועת יד המופנית כלפי מעלה ומלווה את הקריאה "אמן אמן". אחרי הנפת הידיים למעלה הגיב העם בתנועה הפוכה – והשתחווה לה' כשפניו מופנות אל האדמה – "אַפַּיִם אָרְצָה".

מבוסס על רוני מגידוב, אביבה לוטן ואילה פז, חורבן, גלות וגאולה, 2005, עמ' 134. © מטח

 

לאחר שנגלה אליו מתוך הסערה, פונה אלוהים אל איוב ומאתגר אותו: "אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ, וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי".
כלומר – אני אשאל אותך כמה שאלות, בוא נראה עד כמה אתה חכם ויודע לענות.

"עפר ואפר" – צירוף המבטא דבר נטול כל ערך, שערכו נתפס כאפסי.
אדם שחש כ"עפר ואפר" חש שכבודו נרמס, שהוא הושפל, בדומה לעפר ולאפר שעליהם דורכים.

רוּם לֵב וגַבְהוּת לב הם צירופים שמשמעותם יהרות וגאוותנות. כוח נוטה לשנות את מי שזוכה בו, ובמיוחד כשמדובר בתפקיד הנהגה. קיימת סכנה כי המלך יאבד את האיזון הנדרש על מנת למלא את תפקידו כראוי. הפסוקים מזהירים מפני סכנה זו ומבהירים כי מוצאו של המלך אינו שונה מנתיניו. הם "אחיו", ואל לו לראות בהם נתינים.

בפסוק נזכרים שלושה מקרים, הנמצאים במחלוקת משפטית – דם, דין ונגע – שכדי להכריע לגביהם יש להביאם בפני שופט. מבינים זאת מכיוון שסיכומם ניתן במילים "דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ" – דברים הנתונים במחלוקת משפטית.

נראה כי שלושת המונחים מתייחסים לסוגיות הקשורות לדין הפלילי ולדין האזרחי ואינם קשורים לענייני פולחן.
ובימינו… מקובל להשתמש בביטוי בקשר לחוסר שוויון ולאפליה: הבחנה בין אדם לאדם בשל מוצאו, דתו או מינו.

מבוסס על יעקב חיים טיגאי, מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא: דברים – כרך שני, טז, יח-לד, יב, 2016, עמ' 456. © עם עובד

במצרים העתיקה התקיימה האמונה בחיי נצח. המצרים האמינו שהנשמה ממשיכה להתקיים גם אחרי מות הגוף.
הסרטון ממוזיאון ארצות המקרא מלמד על התהליך הטכני של החניטה.

הפסוק מתאר את הצורך הפנימי של הנביא (ושל האומן) להוציא אל אוויר העולם את הצפון בו ואת מה שקיבל בהשראה אלוהית.

בתיאור מעמד הסנה הבוער נאמר: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" (שמות ג, ב). על פי ההסבר המקובל 'לבת אש' היא 'להבת אש'. אולם לדעתם של כמה מפרשני ימי הביניים המילה "לַבָּה" היא צורה אחרת של המילה של "לֵב".

כאשר משה מתקרב אל הסנה הבוער, אלוהים מנחה אותו: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ", כלומר: הסר את נעליך מרגליך. המשמעות היא כי על משה לנהוג בצניעות ובכבוד במעמד זה.

כשמשה רואה את שני העברים רבים ביניהם ומנסה להפריד ביניהם, פונה אליו אחד מהם ואומר לו: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ?" כלומר: למה אתה חושב שמותר לך להתערב בוויכוח בינינו? מי אתה בכלל? אין לך סמכות לשפוט בינינו.
גם היום משתמשים בביטוי "מִי שָׂמְךָ?" כדי למחות על התנהגות של אדם שמחליט ליטול סמכות ולהתערב במצב מסוים על דעת עצמו.

לאחר שחנניה בן עזור שטח את נבואתו לפני הקהל הרחב, מגיעה תשובתו של ירמיהו.
באופן מפתיע הוא אינו מתנגד לנבואתו של חנניה, אלא עונה – "אמן כן יעשה ה'"!
המשמעות של המילה "אמן" (מילה כה נפוצה, אנו משתמשים בה המון!) היא הסכמה, הזדהות וכמיהה למימוש – הלוואי שכך יהיה!
במובן סמנטי המילה "אמן" קרובה לעיתים במשמעותה למילה "אמת".

ירמיהו מואשם בכך שהוא מרפא את ידי אנשי המלחמה הנשארים בעיר, ואת ידי כל העם.
מה פירוש הדבר? מהמשמעות השלילית מובן שאין הכוונה לרפא מחלה (מהשורש רפ"א).
המשמעות היא שירמיהו רִפָּה (מהשורש רפ"ה) את ידיהם של אנשי המלחמה ואנשי העיר, כלומר גרם להם רִפְיוֹן ידיים – החליש אותם ואת רוחם עד שלא רצו להרים כלי נשק ולהילחם.

בפעם השנייה יוסף משלח את אחיו בחזרה לארץ כנען, וגם הפעם בצירוף צידה לדרך – ציוד ואספקה למסע. בפעם הראשונה (פרק מב) ניצל יוסף הזדמנות זו כדי להשיב לאחים, ללא ידיעתם, את הכסף ששילמו תמורת המזון במצרים, ובכך עורר בהם ספק וחרדה. בפעם השנייה הצידה לדרך תסייע לאחים לאמת את דבריהם בפני אביהם המשותף: "וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם."

העוד אבי חי?
זו השאלה הראשונה שיוסף שואל. שאלה מפתיעה, שהרי במרכז הנאום של יהודה בפרק הקודם עמדה הדאגה לחייו של האב. ובכל זאת יוסף רוצה לוודא שאבא שלו חי ולשמוע עליו פרטים נוספים. כמעט אפשר לשמוע את הדחיפות שהודחקה זמן רב כל כך, את התחינה הילדית: "אני רוצה את אבא שלי!". לימים הפכה השאלה לעובדה, בלחן של הרב המרקד, שלמה קרליבך: "עוד אבינו חי, עם ישראל חי".

מבוסס על חגית ברטוב, "אבי חי? בני חי?", אתר מיזם 929

ניתן להבין את התיאור "עָרֵי מִסְכְּנוֹת" בכמה אופנים:

• ערים של מחסנים שבהם נאגרה אספקה עבור התושבים.
• ערים מבוצרות, שנבנו לשם הגנה.
• ייתכן שמדובר בשילוב של שני הפירושים הקודמים – ערי מבצר שהיו בהן מחסנים.

על פי הסיפור המקראי בנו בני ישראל שתי ערים: פיתום ורעמסס. הממצאים הארכאולוגיים מעידים כי ככל הנראה מדובר בשתי הערים המוכרות כ"פי אתום" ו"פר-רעמסס".

עבודת פרך – עבודה קשה מאוד, מפרכת, לעיתים הכוונה לעבודת כְּפִיָּה.
בפסוקים יג-יד מפורטות העבודות שנאלצו בני ישראל לעשות, ואשר צירופן יחד יצר את העומס והקושי ומירר את חייהם של העברים במצרים: עבודה קשה בחומר ובלבנים, שני חומרי גלם שונים הדורשים מיומנויות וכישורים שונים, ובנוסף כל עבודות השדה – גידול מזון ואיסופו.

משמעות הצירוף "עַם שְׂרִידֵי חָרֶב" – עם המורכב משרידים שנותרו לאחר תלאות רבות ומלחמות רבות. המילה "חרב" מייצגת את כל הצרות, הייסורים, המלחמות והאסונות שעבר העם.
גם הדור שלנו מכיר, למרבה הצער, את משמעות הביטוי – לאחר השואה והחורבן שאירעו לפני כ-80 שנה, ולאחר ששליש מהעם נרצח, כולנו צאצאים של מי ששרדו, של שרידי החרב.

איוב מוכן "לשים את נפשו בכפו" – לסכן את חייו – בשביל להתעמת עם אלוהים ולהגן על האמת שלו. זאת בניגוד לרעיו, המעדיפים להצדיק את האל ולנהוג כלפיו בחנופה.

"שם את נפשו בכפו" – ביטוי ציורי המתאר אדם שכביכול מוציא את הנפש ממקומה הנסתר, המוגן, ומסכן אותה על ידי כך שהוא מניח אותה על כף ידו. זו פעולה המסכנת את חייו של האדם.
מעניין לציין כי במקרא המילה "נפש" מייצגת גם את הגוף הגשמי.

הפגישה של יוסף עם אחיו מציפה אותו רגשית, בייחוד הפגישה המחודשת עם בנימין. המילה "נכמר" (מהשורש כמ"ר) מתארת אדם שמלא געגועים ועצב. מילים מהשורש כמ"ר מופיעות במקרא כמה פעמים בהקשר של רחמים או ניחומים, ונראה שהכוונה כאן שהרחמים התעצמו והתחזקו. כך גם במלכים א פרק ג, בסיפור משפט שלמה, האֵם דוברת האמת אינה מוכנה לשאת את הדין שגזר שלמה, נאמר עליה ש"נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ" והיא מוכנה לוותר על בנה.
אם כן, הרגשות של יוסף סוערים – געגוע, עצב ורחמים גודשים אותו.

כתב הסופר העברי ס. יזהר:
ביטוי זה – "אנוכי אערבנו" – עונה על השאלה מי האחראי ומה עושה אדם כדי שיהפוך לאחראי: ובכן, האחראי הוא מי שערב לדבר, לא באיזה אופן עוקף, אלא אישית, ובמפורש: "אנוכי אערבנו".

שר המשקים לוקח סיכון – הוא מזכיר למלך פרעה הנוכחי את העובדה שהמלך שלח אותו לבית הסוהר. הקדמתו – "אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם" – נועדה להסיט את תשומת הלב מעברו הפרטי ולמקד את הפניה שלו בענין יוסף. האם התכוון השר לחטאים שבגללם ישב בבית האסורים, או שמא חטאו הוא ששכח את יוסף? לא ברור.
שר המשקים מספר לפרעה על אותו נער עברי שסייע לו בפתרון החלום שחלם, ויכול לסייע גם בפתרון חלום המלך.

פרעה חלם שני חלומות: האחד על פָּרות והשני על שיבולים. וכך נפתח תיאור החלום השני: "וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת" (מא, ה). בהמשך פרעה חוזר על החלום באוזני יוסף. תיאור שבע השיבולים המלאות הצומחות מקנה אחד, כלומר מגבעול אחד, הוא סימן לשפע העתיד לאפיין את שבע השנים הטובות – שנות השובע.

ירמיהו מוחה על הפיכת בית המקדש למערת פריצים.
אך מה משמעות המילה "פריצים"?
חיפוש של המילה "פָּרִיץ" במילון מלמד על שתי משמעויות:

1. כינוי בפי היהודים לאציל או לבעל אחוזה פולני, שיהודים בגולה חיו בחסותו ושילמו לו מיסים.
2. כינוי לאדם מושחת, הולל, פורק עול.

הפרשנות הנפוצה למילה "שרירות", שבאה תמיד בסמיכות למילה "לב" על הטיותיה השונות, קושרת בינה לבין השורש שר"ר. כמו שהשריר קשה כשהוא מתכווץ, כך גם הלב קשה לעיתים. לפיכך המושג "שרירות לב" מבטא עקשנות, הליכה בדרך הנוקשה ולא לפי השכל הישר.

ירמיהו, נביא החורבן, פותח את נבואת התוכחה שלו בדברי האהבה העמוקים ביותר בתנ"ך: "…זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". הוא מתאר את היחסים בין העם לאלוהיו באמצעות דימוי מחיי הזוגיות, מימי ראשית הקשר, עת האהבה ניבטת מהעיניים והתמימות וההתמסרות בשיאם. ירמיהו מזכיר את המדבר כמקום נישואיהם של עם ישראל עם ה', ומתכוון לברית בהר סיני.
מאז הפכו הדברים לביטוי של מסירות ואהבה אידאלית.

פרק ב מתחיל דווקא טוב: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (פסוק ב). אבל כעבור כמה פסוקים אכזבתו של האל מעמו ניצבת במרכז. עיקר טענתו: העם שהעליתי ממצרים זנח אותי לטובת ה"הבל". על כְּפיות הטובה הזו אומר הנביא (או משתמש בלשון ציווי, לדעת חלק מהפרשנים): "שומו שמיים".

הצירוף "הוֹד וְהָדָר" מופיע במקומות נוספים במקרא, והוא מתאר את הכבוד והפאר האופפים את האל. בפסוק מתוארים כבודו וגדולתו של האל באמצעות מעשה הבריאה המתחדש מדי יום. הטבע מדומה לכסותו של האל, המלאה ב"הוד והדר".
גם כיום משתמשים בצירוף "הוֹד וְהָדָר" כדי לתאר אווירה של רוממות, פאר וכבוד.

המזמור נפתח ונסגר בקריאת התפעלות מהעולם ומהיוצר שלו: "בָּרְכִי נַפְשִׁי". והברכה היא מתוך שמחה, כי ככה מתנהלים החיים. לא רק הטבע מופלא, אפילו עבודת האדמה נעשית בשמחה, ועל כך מברך הדובר.
מזמור קד מתפלמס עם תפיסת האדם כנזר הבריאה, כמי שרודה בבעלי החיים (מבראשית א), אבל הוא עושה זאת תוך שהוא שר שיר הלל לאלוהים, לבריאה, לשמחה וליופי – "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּ-יָהּ" (קד, לה).

"מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ" – המשורר מתפעל מן השמיים, שהם יצירתו של האל. מן המילים "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ" משתמע אולי שלאל יש אצבעות אדירות שממדיהן הן כממדי השמיים.
היום אנחנו משתמשים בביטוי "מעשה ידיך" כדי לתאר תוצר שיצר מישהו.

רבים סבורים שהמילה המאיימת "צלמוות" נוצרה מחיבור המילה "צֵל" והמילה "מָוֶת", אך נראה שלא כך הדבר.
שורשה של המילה היא צ.ל.מ, שמשמעו בשמית הקדומה – להיות כהה, חשוך. מכאן, שמשמעותה נרדפת למילה חושך, ולכן היא מופיעה לעיתים בצמידות למילתה הנרדפת – חושך וצלמוות.

ביטוי שמשתמשים בו גם היום ומשמעותו – מה שחששתי ממנו, קרה לי.

הפועל "יגורתי" דומה בצורתו לפועל "יכולתי". זהו פועל בעבר מהשורש יג"ר בבניין קל, ופירושו – פחדתי, חששתי.

בפסוק הפועל "יבוא" מופיע בזמן עתיד: "אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי" (איוב ג, כה), אבל בלשון המקראית הוא מתאר דווקא זמן עבר.
היום אומרים: "אשר יגורתי בא לי", וכאן שני הפעלים הם בעבר כפי שמקובל בעברית של ימינו.

עיבוד. על פי: השפה העברית. כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2019

ביטוי לנדיבות ולרוחב לב. רבקה מכירה את כללי הכנסת האורחים באזורים שוממים ומדבריים, אך מתעלה עליהם. היא דואגת להשקות את עבד אברהם ולאחר מכן את גמליו. כאשר הוא מבקש ממנה מקום לינה בלבד, היא מציעה לו גם תבן ומספוא לגמלים.

המשימה: מציאת אישה ליצחק. לאחר דרך ארוכה עד ארם נהריים, מבחן על פי הבאר והיכרות עם המשפחה, העבד מבקש את רשות הבוגרים (אחיה ואִימה של רבקה), אך הם מעבירים את זכות המילה האחרונה אל הנערה. עד היום משתמשים בביטוי "שאל את פיו", שמשמעותו – לברר את רצונו ואת עמדתו של האדם המדובר.

המילה "חָשַׂךְ" פירושה – נמנע מלתת, והיא מקבילה לאחת המשמעויות של המילה "חָסַךְ".
המילה "מאומה" חוזרת ארבע פעמים בפרקים לט-מ, ומשמעה – דבר.
פוטיפר העריך את יוסף עד כדי כך שאפילו לא בדק אחריו דבר – מאומה. וכך גם הסביר יוסף את סירובו לאשת פוטיפר באומרו כי בעלה לא חסך ממנו דבר, לא מנע ממנו דבר, אלא אותה.

המלכים בעולם העתיק נהגו לחגוג את ימי ההולדת שלהם במשתאות ובחגיגות מפוארות. ההיסטוריון היווני הרודוטוס סיפר כי המלכים הפרסיים נהגו לערוך בימי הולדתם סעודות פאר ולחלק מתנות לעם. בתקופה התלמיית במצרים (332–30 לפנה"ס) נערך ביום הולדתו של המלך משתה, והוענקה חנינה כפי שמופיע בבראשית פרק מ. אולם לעיתים יום ההולדת היה גם יום של סגירת חשבונות.

מבוסס על משה ויינפלד (עורך), עולם התנ"ך – בראשית, 2002, עמ' 221, הוצאת דברי הימים. הזכויות בעולם התנ"ך שמורות לד"ר יהודה עתי

מי מנוחות במזמור מתארים את מי השתייה שמציע הרועה ה' לצאנו, מים העומדים במנוחה ונוח לשתות מהם.
היום משתמשים בביטוי "על מי מנוחות" כדי לתאר שלווה ורוגע.

הצירוף "גֵיא צַלְמָוֶת" מתאר במזמור מקום נמוך וחשוך. נראה כי המילה "צלמוות" היא הֶלְחֵם של שתי מילים – צֵל ומוות. היום משתמשים בביטוי זה גם במשמעות של שטח חשוך ורב סכנות.

מבוסס על: רוביק רוזנטל, מילון הצירופים, 2009, עמ' 157. © הוצאת כתר.

משמעות הביטוי "יוֹמָם וָלָיְלָה" בהקשרו בפסוק זהה למשמעותו גם היום, והיא – ללא הפסקה, ברציפות, בעקביות.

מבוסס על: רוביק רוזנטל, מילון הצירופים, 2009, עמ' 396. © כתר ספרים.

"מוֹשַׁב לֵצִים" הנזכר בפסוק א הוא מקומם של הרשעים, מקום שממנו מתרחק הצדיק המושלם. בתקופת חז"ל התיאור של אדם כמי שיושב במושב לצים היה תיאור גנאי למי שלא עסק בתורה.
היום משתמשים לעיתים בביטוי "מושב לצים" כדי לתאר חבורה הנוהגת להשתעשע ולהתבדח, ולאו דווקא בקונוטציה שלילית.

מבוסס על: רוביק רוזנטל, מילון הצירופים, 2009, עמ' 535. © כתר ספרים.

קריאת שמע היא טקסט מרכזי ביהדות, והביטוי "שמע ישראל", המוכר
כל כך, הוא צמד המילים הפותח את הפסוק הראשון שלה. בשל חשיבותה של
קריאת שמע, בקהילות מסורתיות שונות נהגו – ויש הנוהגים גם היום – לשנן
אותה לתינוקות מיום שהתחילו לדבר.

הביטוי "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" הוא אחד מהחוקים המובאים תחת הכותרת "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", המלווה את הפרשה כולה. מצוות "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" נראית מצווה מובנת מאליה הדנה באיסור להציב מכשולים פיזיים מול אדם שהראייה שלו לקויה, אך עיון בפרשנות היהודית לדורותיה מרחיב את המונח "עיוור" וגם את משמעות האיסור להכשלת האדם בהקשרים שונים.

מבוסס על: מרים בלומנטל, "לפני עיוור לא תתן מכשול", אתר מקראנט. © מקראנט.

לֶחֶם עֹנִי הוא המצה שנוהגים לאכול עד היום בפסח. בארמית הוא נקרא: "לַחְמָא עַנְיָא", והפִּסקה "הָא לַחְמָא עַנְיָא" (זה לחם העוני) המזכירה אותו פותחת את ההגדה שקוראים בליל הסדר. אכילת לחם עוני היא מרכיב חשוב בפעולת שימור הזיכרון של יציאת מצרים, פעולה שתחילתה ממש בתוך גופו הפיזי של האדם. נדמה שמילותיו של המשורר מאיר אריאל: "אני אוכל וזוכר" לכדו רעיון עתיק זה.

חג סוכות חל בחודש תשרי, סמוך לפתיחת שנת הלימודים. בימי המקרא נפתח לוח השנה העברי בחודש ניסן (בחג האביב, הוא חג פסח). חג סוכות, הוא חג האסיף, התרחש לקראת סיומה של שנה החקלאית. החג היה והינו עדיין חגיגה של איסוף היבול מהשדה, ומכאן נובעת השמחה הגדולה של החקלאים שנחוגה בבית המקדש. משמעות המילה "אך" בביטוי זה היא "רק". והיית רק שמח. בלי אבל, בלי אולי, רק שמח בחלקך.

כשלבן פוגש את יעקב, הוא מביע קרבה רבה אל יעקב: הוא רץ לקראתו, מחבק ומנשק אותו ומכריז: "עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה", כלומר אתה בן משפחתי הקרוב. מובן שביטויי קרבה אלה עומדים בניגוד למה שעתיד להתרחש בקרוב – לבן ירמה את יעקב וייתן לו את לאה במקום את רחל.

בסיפור שלפנינו יעקב מציע ללבן עסקה: תמורת רחל הוא יעבוד שבע שנים אצל לבן. פרטי העִסקה היו מפורשים ומדויקים: יעקב יעבוד אצל לבן תמורת רחל בתו הקטנה. על רקע הפירוט בולט עוד יותר מעשה הרמייה של לבן.

בתקופתו של הנביא ירמיהו, וגם של הנביא יחזקאל (יחזקאל יח, ב), רווח הפתגם: "האבות אכלו בוסר", כלומר אכלו ענבים שלא הבשילו (דימוי לחטא), "ושִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה", כלומר ייפגמו, יאבדו את חדותן (דימוי לעונש). 

רחל, אימם של שבטי הצפון, ממאנת להתנחם, וה' מבטיח לה נחמה והקלת כאבה – "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (פסוק טז). היום זהו ביטוי כללי של תקווה לחזרת העם לארצו ולקיבוץ גלויות. הביטוי הוטבע על גבי מדליה ביום העצמאות הי"א למדינה בשנת 1959 לציון העלייה לישראל, וייצג את רוח הכרזת העצמאות: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות".
במקביל, בעבר וגם היום, הביטוי משמש במאבק להשבת שבויים ונעדרים.

השני הנזכר בפרק הוא חוט אדום, והוא מופיע במקרא כמה פעמים: ביהושע פרק ב המרגלים מורים לרחב לסמן את ביתה בחוט אדום כדי שיוכלו לזהותו במלחמה ולהציל אותה ואת בני ביתה: "אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ…" (פסוק יח). הצירוף נזכר גם בשיר השירים ד, ג: "כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ". בכל המקרים הוא מציין או מסמן דבר מיוחד במינו ובולט לעין.

ברגע שהריונה של תמר מתגלה, הדבר מדווח ליהודה. תחילה מדווחים על מעשיה, היא מוגדרת כאישה שזָנְתָה – אישה שקיימה יחסי מין עם גבר שלא במסגרת הנישואין. ולאחר מכן גם הריונה מסומן באות קלון: "הָרָה לִזְנוּנִים".
אישה החורגת מהנורמות המקובלות בחברה הפטריארכלית מסומנת, מוקעת ונענשת. אומץ ליבה ומצוקתה של תמר מתגלים כאן בשיא כוחם, שכן תמר סיכנה את חייה על מנת להיכנס להיריון.

הצרות הקשות ניתכות על ראשו של איוב זו אחר זו, ותגובתו היא: "עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה. ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ".
משמעות הביטוי "ה' נתן וה' לקח" – אני משלים עם הגורל שלי משום שהכול בא מאת ה', גם הטוב וגם הרע.
מאחורי ביטוי זה מסתתרת התפיסה שיש מערכת קוסמית של שכר ועונש, ולאדם אין יכולת להבין מדוע קורים הדברים, לכן יש לסמוך על ה' שהוא שופט צדק.

כאילו לא די באובדן ילדיו ורכושו, השטן אינו מרפה וממשיך להכות את איוב. והפעם בשחין, מחלת עור קשה, מכף רגלו ועד קודקודו.
אשתו של איוב פונה אליו ואומרת לו: עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ? בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת!

משמעות הביטוי "מעתה ועד עולם" במקרא דומה למשמעותה בימינו – מהתקופה הנוכחית ועד הדורות הבאים.

מריזמוס הוא אמצעי ספרותי אומנותי המציב שני קצוות כדי לתאר ולכלול את כל מה שביניהם. הצירוף "שמיים וארץ" מופיע במקרא פעמים רבות, והוא מריזמוס שמקיף את כל ההוויה ואת כל היקום האין-סופי.

מה הוא עושק? לקיחת דבר מה ממוני מאדם תוך כדי ניצול.
מי הוא שכיר? בתקופת המקרא, ובקרב עובדי האדמה, אנשים עיבדו לרוב את נחלת אבותיהם. מי שלא הייתה בבעלותו קרקע או שלא הייתה לו אפשרות לעבד את אדמתו, נידון לחיי מחסור ונאלץ לעבוד כשכיר. החוק מלמד פעמים רבות על מציאות קיימת, וכאן מתוארת מציאות שבה העשיר מנצל את כוחו לפגוע במי שגם כך חסר לו ממון. לא את

הפסוקים פונים אל נפש האדם בדרך מתוחכמת. תחילה מתוארת הקִרבה אל העני – "כי יהיה בך אביון", "מאחד אחיך", "מאחד שעריך" – וממנה נגזרת האחריות כלפיו. לאחר מכן מוזכרת ישיבתו בארץ תודות לחסד האל, המבקש ממנו חסד דומה.

יהודה פונה אל אחיו ומנסה להניא אותם מלהשאיר את יוסף בבור.
את טיעוניו ניתן לחלק לשניים. הראשון פונה אל ההיגיון, והשני אל הרגש:

1. "מַה בֶּצַע…" – מה ייצא לנו מזה? מה הרווח שנשיג מהמעשה?
   והפתרון: "וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" – סוג של win win עבור האחים: יוסף ישועבד ויורחק מהמשפחה, ואנחנו נקבל גם גמול כספי.
2. "וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ" – ידינו יישארו "נקיוות", לא תדבק בנו אשמה כבדה של רצח. אחרי הכול, אומר יהודה, יוסף הוא "אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ".

אחיו של יהודה (ויוסף) מקבלים את עצתו.

אל המתח שיוצרת העדפת האב את בנו נוספים מעשי הבן. יוסף מדווח לאביו על מעשים רעים של אחיו, בני בלהה וזלפה.

הרעיה בשיר השירים מדמה את עצמה כאן ל"חוֹלַת אַהֲבָה", כיוון שהאהבה מתפשטת בכל גופה והגעגוע לאהובה מחליש אותה.

משמעות הצירוף "עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ" בפסוק – מישהו שנמצא קרוב מאוד, שאורב מבחוץ. באמצעות השימוש בצירוף נוצרים מתח וניגוד בין הפנים לבין החוץ. מישהו נמצא בחוץ ומציץ פנימה.
היום משתמשים בביטוי זה כדי לציין שמשהו עומד להגיע בקרוב, למשל – תקופה טובה עומדת אחר כותלנו.

בלי ציוד צבאי, כשרק כלי הרועים איתו, יוצא דוד אל מול גָּלְיָת. הפלשתי מקלל, ודוד משיב בנחישות ובאמונה בניצחונו שיוכיח "כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל… כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה…" (פסוקים מו-מז).

אִישׁ הַבֵּנַיִם – אדם היוצא אל השטח שבין מערכות שני הצבאות – כאן "הגיא ביניהם" – כדי לנהל דו קרב עם לוחם מן הצד שכנגד; המנצח בדו קרב מנחיל את הניצחון לעמו ללא קרב נוסף.

נוהג זה, שתכליתו למנוע מלחמה עקובה מדם בין שני הצבאות, ידוע מן המקרא וממקורות חוץ מקראיים. ההכרעה בקרב הביניים אמורה לקבוע מי ישתעבד למי בתשלום מיסים, וכך דברי גָּלְיָת: "אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ" (פסוק ט).

מתוך: מקרא לישראל : פירוש מדעי למקרא – מקרא לישראל: שמואל א

שמואל הנביא מוציא להורג את אגג, מלך עמלק, ובכך מציית לציווי האלוהי. רגע לפני מותו מכריז אגג: "אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת".

כששמואל מוכיח את שאול על חטאיו ומודיע לו על עונשו – לקיחת הממלכה ממנו – הוא מבקש להראות כי אלוהים לא ישנה את החלטתו לעולם, באמצעות הביטוי "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם", כלומר: אלוהים הנצחי לא ישקר ולא יתחרט.

הפלשתים מפרסמים את ניצחונם בכל האמצעים העומדים לרשותם, ובכלל זה תוקעים את גוויות שאול ובניו על חומת בית שאן. מי ששמים סוף להשפלה ומביאים לקבורה את משפחת המלוכה הם אנשי יבש גלעד. הם מחלצים את הגופות באישון לילה וזוכים לתואר "אנשי חיל".
משמעותה של המילה "חַיִל" – גבורה, כוח, ו"איש חיל" בלשון המקרא הוא גיבור. בלשון ימינו, איש חיל הוא גם מי ש"עושה חיל", כלומר אדם שמצליח בכל מה שהוא עושה.

כשאנחנו מזכירים את המילה "חלל", מצד אחד אנו חושבים על היקום, על העולם הגדול מסביב לכדור הארץ, שנקרא "החלל". המילה "חלל" מזכירה לנו גם חדר גדול שיש בו חלל. המשותף לחלל העולם ולחלל החדר הוא שאנחנו מתכוונים שהמקום הזה ריק, שאין בו שום דבר. על מקום שאין בו שום דבר אנו אומרים שהוא חלול.

איך נפלו גיבורים? זו השאלה החוזרת בקינה, ובעצם הפזמון החוזר שלה. מה היא מביעה – כאב? תמיהה? הַאֲשָׁמָה? האופן שבו תבחרו לקרוא אותה, ישפיע על הבנתכם את הקינה כולה.

האישה מעין דור מסתכנת בכך שהיא עוזרת לשאול, האדם שרדף את בעלי האוב והכרית אותם מן הארץ. דבריה לשאול הם מטאפורה, שמקורה אולי בכך שמה שמונח על כף היד אינו מוגן כמו מה שנמצא בגוף פנימה. דבריה אלה מאירים את מעשיה באור של חמלה. ברגעיו הקשים של שאול, עשתה עימו האישה חסד.

אלוהים עולים מן הארץ – נראה שהמילה "אלוהים" מתייחסת כאן לאדם נכבד ורם מעלה. ייתכן גם שהכוונה היא לרוּח, יצור אל-אנושי. הפועל "עולים" בלשון ריבוי מותאם למילה "אלוהים", שהיא גם צורת רבים. בנוסף, בביטוי זה אפשר להבחין כי לפי אמונת המקרא מקום משכנם של המתים הוא השאול, הנמצא מתחת לארץ, ומכאן הצורך להעלות אותם.

מבוסס על משה גרסיאל ושמואל אברמסקי, עולם התנ"ך – שמואל א', 2002, עמ' 219, הוצאת דברי הימים. הזכויות בעולם התנ"ך שמורות לד"ר יהודה עתי