המגילה מרבה לתאר את מערכת שליחת הדואר באימפריה הפרסית, ויש לכך סיבה טובה. אחת ההמצאות החשובות של האימפריה הפרסית הייתה דרך להעברת מידע באופן מהיר, לראשונה בעולם: דרך המלך, שייסד המלך דריווש הראשון, אפשרה תנועה רציפה מיוון ועד שושן, מהלך תשעים יום, יכול היה דואר השליחים הרכוב להעביר דואר תוך שבעה ימים בלבד.

מבוסס על: מישאל ציון, מגילת אסתר, 2019. © הוצאת משכל.

 

כתובת מישע היא מצבת זיכרון של מישע מלך מואב, שבה המלך מתאר את ניצחונותיו על יהודה ועל ישראל. הכתובת חשובה גם להבנת ההיסטוריה של התקופה המקראית המקבילה (מלכות בית אחאב בישראל ומלכות יהושפט ביהודה) וגם ללימוד תולדות הכתב העברי הקדום שבו כתובה המצבה.
בכתובת זו נמצאת גם עדות למנהג החרם – "שבעת אלפים גברים ונערים (?) ונשים ונערות (?) – ופלגשים (?), כי לעשתר-כמוש החרמתים."
מנהג זה של החרמה והקדשה לאל, במקרה זה לאלה עשתר, היה מקובל במזרח הקדום בעת מלחמה.

עיבוד. מבוסס על: יוסף ניצן ויהושפט נבו, "ארכיאולוגיות מתקופת המקרא: כתובות מישע", צוהר למקרא, תשס"ד. © מכון מופ"ת.

מַצָּה היא מאפה עשוי בצק שלא החמיץ מקמח של אחד או יותר מחמשת מיני דגן. המצה מְכוּנָה בתורה גם "לחם עוני", כנראה בשל העובדה שהייתה מאכלם של עניים בימות השנה. המצות מוזכרות בתורה ובמקורות יהודיים שונים, אך שני המקומות המרכזיים שבהם ניתן להן ביטוי רב הם חג הפסח (המְכוּנֶה בתורה על שם המאכל – "חג המצות") ובית המקדש, שבו הייתה המצה אחד המאפים שהיו מביאים כקורבן מנחה. בכמה מקומות במקרא מופיעות המצות כמאכל מקובל: לוט אופה מצות לאורחיו, שהתברר לאחר מכן שהיו מלאכים (בראשית יט, ג), גדעון נותן למלאך הבא אליו מצות וגדי עיזים (שופטים ו, יט-כ), ובעלת האוב מגישה עגל מַרְבֵּק ומצות לשאול המלך המתארח אצלה (שמואל א כח, כד).

מבוסס על ויקיפדיה – האנציקלופדיה החופשית.

 

במקרא מצוּיָנים החודשים במספרים סידוריים: החודש הראשון, החודש השני, החודש השביעי וכדומה. החודש הראשון הוא חודש ניסן, החודש שבו נגאלו בני ישראל ממצרים. חודש ניסן מְכוּנֶה במקרא גם "חודש האביב".

בין סמלי המזרח היו בני הבקר בעלי מעמד מיוחד. עוצמתם הרבה הפכה להיות סמל לכוחות אלוהיים מסוגים שונים. נוסף על העוצמה נודע תפקיד חשוב לכושרם המיני, וגם כוח זה נחשב במזרח לכוח אלוהי. במצרים נודעה חתחור, מהחשובות באלות מצרים, שהייתה בין השאר גם אלת פריון ולידה, בדמות פרה או כעומדת על גבי פרה.

חוק אפודיקטי הוא חוק המנוסח כצַו מוחלט – "עֲשֵׂה" או "לא תעשה" – בסגנון נמרץ וקצר. הניסוח ההחלטי והתמציתי, ללא פירוט, נועד להדגיש את חוֹבת העשייה או את חוּמרת האיסור. דוגמאות: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", "לֹא תִנְאָף", "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה".
בדרך כלל זהו צו עקרוני, מקרה-על, אזהרה. וכדי שאפשר יהיה לבצע את הציווי מבחינה משפטית – הפירוט מופיע לעיתים במקומות אחרים. דוגמאות: פירוט איסורי ניאוף שונים (בהקשר לצו "לא תנאף"). הצו מנוסח על פי רוב כִּפְנייה ישירה – בגוף שני יחיד או רבים.

במזרח הקדום היו קיימים מקומות בעלי אופי מקודש, שהעניקו חסות וחסינות לכל מי שנקלע לתוכם.
במסופוטמיה היו ערים שהעניקו ערבויות להגנת תושבי העיר מפני פגיעה בביטחונם האישי: "הנכנס לתוכה זכות […] מובטחת לו, ואף כלב שנכנס לתוכה לא ייהרג".
במקום אחר נאמר כי אסור לשפוך את דמו של תושב העיר ניפור הקדושה, בהיותו מקודש לאל אנליל.

רוח קדים – רוח מזרחית יבשה שמקורה במדבר. היא חמה בעונות המעבר ובקיץ, וקרה בחורף.
חוקרים ומדענים ניסו להציע הסברים מדעיים לכך שהים נסוג ובני אדם יכלו ללכת בתוכו. על פי אחד ההסברים מדובר היה ברוח חזקה, רוח קדים.

פרק ב, בהמשך לקודמו, מספר על התנסויותיו של קהלת. אין כמעט תחום שאותו לא חווה כדי למצוא טעם בחייו: חוכמה, הוללות ותענוגות, עשייה ובנייה.
נראה כי קהלת ניסה הכול, אפילו יין ומשתאות יין, אך תוך שהוא מקפיד להישאר פיכח ולא להתמכר לאלכוהול, כך שהוא יכול לסכם את ההתנסות בראש צלול ומסקנתו מהחוויה היא – ריקנות.
כלי אחסון ליין רבים נמצאו בחפירות ארכאולוגיות: קנקנים, כדים ופכיות. השפע מעיד על החלק החשוב שהיה ליין בתפריט בימי קדם.

סיפורי חוכמה, חידות ומשלים היו נפוצים בחצרות מלכי אשור, מצרים וגם ישראל.
עדות לספרות חוכמה כזו אנחנו מוצאים בספר "מִשְׁלֵי אחיקר", ספר מְשָׁלים שנכתב במקור בארמית בתקופת ממלכת אשור.

בפרקי התנ"ך אנו פוגשים אנשי עמל – רועי צאן, מגדלי תבואה, עובדי הגורן והיקב, בנאים, חוצבי אבנים, כורי אבנים ומתכות יקרות, חרשים, מסגרים, סופרים, פקידים, טוות, אורגות, משרתות ועוד בעלי ובעלות מלאכה.

 

בנבואתו האחרונה חגי פונה אל זרובבל, המנהיג מבית דוד. אלוהים עומד להתערב במערך המדיני ולכונן סדר חדש, ואז ימלוך ביהודה זרובבל בן שאלתיאל הפחה, נכדו של המלך יהויכין שגלה לפני 67 שנים מירושלים.

בלוח העברי הקדום שבתורה אין לחודשי השנה שמות, אלא מספרים סוֹדְרִים בלבד: החודש הראשון… החודש השלישי… החודש החמישי… החודש השביעי…
ספירת חודשי השנה התחילה בחודש הראשון, שהיה חודש האביב (ניסן), "רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן… לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב), והסתיימה בחודש השנים-עשר, תשרי.

תל דן מזוהה עם העיר הישראלית הקדומה דן. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום נמצאו ממצאים מעניינים. אחד מהם הוא כס השיפוט בשער העיר דן, המכונה "שער שלוש הקשתות". שער זה הוא השער השלם הקדום ביותר שנמצא.

 

אנשי המשלחת מירושלים סיפרו לנחמיה על הגולים ועל חומות העיר הפרוצות, ונחמיה פרץ בבכי. מדוע? מה הסעיר כל כך את נחמיה? הרי מצב זה שרר בירושלים קרוב ל-150 שנה. מובן שנחמיה לא התאבל ולא בכה על חורבנה של ירושלים בימי נבוכדנאצר, ומובן שהנותרים מן השבי שהוזכרו בדברי חנני אינם שרידי החורבן של 586 לפנה"ס.

ירמיהו הנביא מתאר את דבריו כאש בוערת.
לאש סגולות רבות, ומשלמד האדם ליצור אש ולהשתמש בה, השתנו חייו לתמיד.

המַהְפֶּכֶת נזכרת במקרא ארבע פעמים, ועניינה כנראה צורה מסוימת של מעצר. לאחר שפשחור הכה את ירמיהו, הוא שם אותו במהפכת. בהמשך נאמר שפשחור הוציא את ירמיהו מהמהפכת, וזו הסיבה שיש פרשנים הסבורים כי מדובר במקום סגור, המשמש לכליאה. צורת הכליאה מסתברת גם מהזכרת "הצינק" לצד המהפכת: "וְנָתַתָּה אֹתוֹ אֶל הַמַּהְפֶּכֶת וְאֶל הַצִּינֹק" (ירמיהו כט, כו).
פרשנים אחרים סבורים שניתן להבין את המהפכת והצינוק ככלי ענישה ולא כמקומות ענישה, ואז ייתכן שהמהפכת היא מכשיר עינויים שאליו נקשר האסיר במהופך.

 

על פי התיאור במקרא הסנה עולה בלהבות, אולם בניגוד לחוקי הטבע אין ענפיו מתכלים באש והבערה איננה נפסקת. החוקרים נחלקו בנוגע לזיהויו של הסנה, אולם רבים מזהים אותו כיום עם "הפטל הקדוש" – שיח קוצני שגובהו כמטר אחד, ענפיו דקים, ארוכים וסבוכים וחלק מהם משתרעים על הקרקע ואף מכים בה שורשים.

בעולם העתיק נהגו לקחת מֵינֶקֶת לתינוק שאימו לא הייתה יכולה להניק אותו (השימוש בבקבוק להזנה כתחליף, ראשיתו בתקופה הרומית). על פי מקורות מסוימים, נזקקו תינוקות למינקת בשלושת השבועות הראשונים לחייהם, כיוון שבתקופה זו נחשב חלב האם לפסול.

בקיץ 2008 נמצאה בעיר דוד טביעת חותם של "גדליה בן פשחור", שר בירושלים של המאה ה-6 לפנה"ס, ימיו של הנביא ירמיהו.

בתחילת פרק כז מסופר כי ירמיהו הניח על צווארו מוטות עץ (קורות עול) כדי לסמן את עבדות העולם כולו לנבוכדנצר מלך בבל.
בפרק כח שובר חנניה את המוטות/העול מעל צווארו של ירמיהו, כדי לסמל את השחרור מעול מלך בבל.

כלי הרכב ששלח יוסף לאביו, על פי פקודתו של פרעה, היו עגלות משא ומסע, הרתומות בדרך כלל לַבָּקָר ולא לסוסים. העגלות הן עדות נוספת לכוחו ולעושרו של פרעה, ולשינוי במעמדם של אחי יוסף. תחילה שבו לארץ כנען עם חמורים ושקי תבואה, וכעת הם חוזרים עם עגלות מלאות.

מבוסס על משה ויינפלד (עורך), עולם התנ"ך – בראשית, 2002, עמ' 236, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.

את המשפט "מצרים – מתנת הנילוס" טבע הרודוטוס, ההיסטוריון היווני, במאה ה-5 לפנה"ס. אז זה היה נכון: האימפריה המצרית ידעה לנצל את המתנה הזאת היטב. החקלאים הפרעונים הכירו היטב את מחזור הנהר, והחקלאות הייתה מבוססת על מי השיטפונות שהגיעו אל הנילוס ממקורותיו בין יוני לספטמבר.

העבדים היו אנשים חסרי זכויות. אנשים שנקלעו למצוקה כלכלית קשה שהכריחה אותם למכור את עצמם, או זרים, בני תרבות אחרת, שנשבו במלחמה או נחטפו מארצותיהם והפכו בעל כורחם לעבדים. במשך הזמן נולדו להם ילדים ונכדים, ואלה כבר נולדו למציאות של עבדות. עבדים אלה היו צייתנים יותר מעובדים שכירים. כמו בהמות עבודה היה צריך רק לדאוג שיאכלו, ואם עֶבד היה נמחץ תחת אבן גדולה או צונח מפיגום לא היה צורך לתת על כך דין וחשבון לאיש. העבדים היו המשאיות, המנופים והטרקטורים של העולם העתיק.

 

מצרים אינה משופעת בעצים היכולים לשמש לבנייה, אך אבנים לבנייה מצויות בה בה בשפע. כל הבנייה המצרית העתיקה הייתה עשויה אבן ולבני בוץ. מצרים נודעה והתפארה באיכות אבנים שלה, ובמשך תקופה ארוכה בעת העתיקה אף ייצאה אבנים לבנייה לארצות אחרות באזור הים התיכון.

משמעות המילה "טָפַל" – הדביק, מרח, טָח. באמצעות צירוף הזה רומז איוב כי רעיו הם כבנאים רמאים, שמטייחים את קירות הבית בטיח פגום או שמטייחים את הקירות הסדוקים בטיח, כדי שלא ייראו הסדקים בבית. במעשים אלה הם גורמים להתמוטטות הבית מבלי שניתן יהיה להבחין בסימני אזהרה מוקדמים.
פרשנות אחרת לצירוף – רעיו הם כרופאים רמאים, המורחים על הפצעים משחות מזויפות.

מבוסס על: גרשון גליל (עורך ומרכז), עולם התנ"ך – איוב, 2002, עמ' 88, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.

במצרַים הקדומה נהגו המצרִים לאכול את מזונם בנפרד מהאחרים. המשמעות של "לֹא יוּכְלוּן" – אינם רשאים (השוו למשל לשמות יט, כג ולדברים טז, ה). האיסור נגע לזרים בכלל, מפני שכל הזרים נחשבו טמאים. ואכן, ההיסטוריון היווני הרודוטוס סיפר שהמצרים לא משתמשים בסכינו, בשיפודו או בקלחתו של יווני, וגם אינם אוכלים מבשרו של פר שנשחט בסכין של יווני. החל בתקופת הבית השני אנו שומעים על הסתייגות דומה אצל יהודים כלפי נוכרים.

מבוסס על: משה ויינפלד (עורך), עולם התנ"ך – בראשית, 2002, עמ' 233, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.

יעקב משתכנע מדברי יהודה ומבין כי לא נותרה ברירה אלא לשלוח את בניו חזרה למצרים, והפעם עם בנימין. הוא מצווה עליהם: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם", מתנובתה המשובחת, "וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה" (מג, יא). מתנה תוכל לרכך גם את ליבם של אנשים רמי מעלה.

הפרק שופך אור על מנהגי התרבות המצרית. לאחר פתרון החלום, פרעה ממנה את יוסף למשנה למלך מצרים והמינוי נחתם בטבעת המלך. יוסף מולבש בהדר בבגדי שש-פשתן רשמיים ותכשיט זהב מונח על צווארו. הוא מורכב במרכבת המלך ואנשי הארץ כורעים ברך לפניו. הכבוד להנהגה והפאר שהיה מנת חלקם של הנמנים עליה, היו חלק מהותי במנהגי העמים השכנים. לִרְאָיָה – הדמיון למגילת אסתר בתיאור הדר המלכוּת בפרס.

חרטומי מצרים נזכרים במקרא בהקשר של מעשי ניסים ונפלאות, כמכשפים חכמים המסוגלים לפענח חלומות או לבצע להטים מרשימים (למשל בשמות ז, פסוקים ח-יג).
מקור המילה "חרטומים" בביטוי המצרי "חרי טפ", שפירושו: כוהן "קורא" – כוהנים שהיו ממונים על הפעולות המאגיות שהיו חלק בלתי נפרד מן הדת המצרית. חוקרים שונים ניסו להסביר את מעשי החרטומים בדרכים טבעיות, אבל קסם וכישוף אינם ניתנים להסבר הגיוני. המקרא מדגיש בכל מקום את עליונותו של ה' על כל מעשה כישוף.

תומר פרסיקו מדבר על האירוע שגרם להפסקת הקרבת הקורבנות בעולם העתיק.
פרופ' סטרומזה הציע שעלתה תודעה דתית אחרת: פחות תיווך על ידי כהונה, ויותר דת של אמונה פנימית שאינה מצריכה קורבנות.

הפרק מהסדרה "תוהו ובוהו" עוסק בחשיבות הפולחן בעולם העתיק.
הקרבת קורבנות הייתה עיקר המעשה הדתי בכל הדתות, וביטאה את מה שהאדם יכול לתת לאל שלו.

ה' נותן לירמיהו סימנים לנבואתו, והסימן הראשון הוא מקל שקד.
ירמיהו מצליח לזהות שמדובר במקל (ענף) שקד.
השקד המקדים לפרוח משמש כאן כמשל, והנמשל הוא: שקידת האל לבצע במהירות את כוונתו להחריב את ירושלים.

 

הגיתית הייתה כנראה כלי נגינה, וייתכן שמקור שמה מן העיר הפלשתית גת. הצעה אחרת היא כי הגיתית קשורה לגת, מקום דריכת הענבים. לפי פירוש זה הגיתית אינה כלי נגינה אלא מזמור שהושר בעת שדרכו את הענבים בגת. הגיתית מוזכרת בכותרת של שני מזמורי תהלים נוספים: פא, פד.

אחנתון הוא כינוי למלך המצרי אמנחותפ הרביעי (המאה ה-14 לפני הספירה), אשר חולל מהפכה במצרים העתיקה וקבע כי השמש היא האלוהות הראשית במצרים. הוא העביר את בירת מצרים לעיר חדשה שהקים, כיום תל אל-עמארנה. באל-עמארנה נמצאו טקסטים עתיקים רבים, וביניהם נתגלה המנון מצרי לשמש מאותה התקופה, שיש בו מקבילות רבות למזמור תהלים קד. נראה שמשורר תהלים קד הכיר את המזמור המצרי הקדום, ועשה בו שימוש גם כדי להתפלמס עימו.

בכאבו איוב פותח בפרץ קללות שבהן הוא מבקש לשנות את העבר. הוא מקלל את היום שבו נולד ואת הלילה שבו בישרו על היוולדו. הוא מבקש שאותו הלילה יקולל על ידי "אֹרְרֵי יוֹם" – מכשפים שיש ביכולתם להפוך יום ליום של מזל רע.

 

"אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ וַיְקַלֵּל". אבל לא את אלוהים, אלא "אֶת יוֹמוֹ" – את היום שבו הוא עצמו נוצר ובא לעולם. עם חיים כאלה, איוב מעדיף שלא להיות קיים בכלל.
איוב מצטער על כך שההיריון נקלט ברחם אימו, וגם על כך שהלידה וגידולו כתינוק עברו בשלום.
בתקופת המקרא הצלמיות (פסלונים) שימשו כחפץ פולחן או כקמע. בחפירות ארכאולוגיות בארץ נמצאו אלפי צלמיות בבתים, במבני ציבור, בקברים ובמקדשים.
בחפירות אכזיב נמצאה צלמית חרס של אישה הרה. האיברים הבולטים הם בטן הריונית שהאישה מניחה עליה יד, והשדיים.

בסיפור זה אנו שומעים על השידוך הראשון במקרא. למעשה, זהו המקור המפורט ביותר במקרא כולו המספר על תהליך הנישואים – השידוך על תנאיו, האירוסים, מתן המוהר וכניסת האישה לביתה החדש. אף את עניין הינומת הכלה היו שלמדו מכך שרבקה כיסתה את פניה בראותה את יצחק. מהלך העניינים נראה אקראי, אבל תפילות העבד וההתנהלות הפלאית, כמעט על פי תוכנית עלומה, רומזות להתערבות אלוהית מאחורי הקלעים.

מבוסס על דליה מרקס, "חיי שרה, חיי רבקה" הדרשה השבועית, התנועה הרפורמית.

הגמל נזכר במקרא כבר בסיפורי האבות (למשל – בראשית יב, טז; כד, י), אך יש חוקרים הסבורים שהגמלים הגיעו לארץ כנען רק עם כניסת הפלשתים לאזור, במאה ה-12 לפני הספירה.

 

המלך פרעה היה מוקף במשך כל יומו בשרים ובבעלי תפקידים שהיו אחראים לניהול כל ענייני הממלכה, מגביית מיסים ברמה המדינית ועד ניהול חצרו וביתו.
בין בעלי התפקידים שהקיפו את פרעה היו שר המשקים ושר האופים, שהיו אחראים לטעימת המזונות והמשקאות שהוגשו למלך (מחשש שיורעל).

האם ידעו שר המשקים ושר האופים על הנוהג הפרעוני לסגור חשבונות ביום ההולדת של המלך? האם עלו בהם חששות לקראת אותו היום?
חלומותיהם מגלים כי שר המשקים קיווה לטוב ושר האופים חשש. שר המשקים חלם להיות קרוב שוב לאדוניו ולמִשְׂרתו, ואילו שר האופים ראה בחלומו עוף האוכל מאפה מעל ראשו.

"שֵׁבֶט" ו"משענת" הם המקלות שהיו בידי הרועה המנחה את העדר. יש פרשנים שהבחינו בין המשמעות של שתי המילים, והציעו כי ה"שבט" הוא מקל הענישה, ואילו ה"משענת" – מקל תמיכה וסעד. לפי הצעה זו, גם הייסורים וגם התמיכה שקיבל המשורר מן האל מנחים אותו ומנכיחים את האל בחייו.

מבוסס על יצחק אבישור, עולם התנ"ך – תהלים א, 2002, עמ' 107. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.

מזמור כג בתהלים מתאר את ה' כרועה צאן, בדומה למקומות אחרים במקרא המציגים את מערכת היחסים בין האל לעמו באמצעות דימוי זה. הדימוי האידאלי של מנהיג כרועה צאן נסמך על התכונות הנדרשות מרועה הצאן. לא סתם מצוין כי יעקב, משה ודוד היו רועי צאן בטרם נבחרו להנהיג את העם. דימוי האל כרועה צאן נבע מאורח החיים הקדום של עם ישראל, שהיה עם של נוודים. גם בתרבויות המזרח הקדום רווח דימוי זה.
במזמור מתואר הצאן במקום המרעה האידאלי – מקום שיש בו שפע של דשא ירוק למאכל ומקום לרביצה.

מזמור א בתהלים מתאר את האדם האידיאלי ההולך בדרך ה', דבק בתורתו ומתרחק מן הרשעים. הצדיק מדומה לעץ שתול על פלגי מים שמניב את פירותיו בעיתו. דימוי זה מוכר לנו ממקומות נוספים במקרא (כמו ירמיה יז) וכן מספרות המזרח הקדום. שתי הדוגמאות הבולטות לכך: תיאור החכם ודימויו ל"עץ שתול בגן פורח, ומכפיל את תנובתו" ב"הוראות אמנמאפת" במסורת המצרית, ותיאורו של שולגי, מלך לגש, כ"תומר השתול על פלגי מים" במסורת המסופוטמית.

מבוסס על: יצחק אבישור, עולם התנ"ך – תהלים א, 2002, עמ' 28. הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.

בעלי הרכוש מצווים להניח חלק מיבולם לעניים: הם מצווים שלא לקצור את השדה עד קצהו ("פאה"), לא ללקט שיבולים או ענבים שנפלו ארצה בזמן הקציר או הבציר ("לקט") ולא לחזור ולאסוף עוללות ועומרים שנשמטו ונשכחו בשדה ("שכחה"). מה שנותר בשדה נועד לעני ולגר, לאלמנה וליתום — מי שאין להם חלקת אדמה משלהם או מי שקשרי המשפחה שלהם נותקו. מצוות אלו אינן בגדר צדקה ואינן נחשבות למתנות שבעל הקרקע מעניק לנזקקים, אלא החלק ששייך לחסרי הקרקע מתוך השפע שהעניק האל.

מבוסס על: חנוך דגן ובנימין פורת, מבקשי צדק: בין חברה לכלכלה במקורות היהודיים, 2016, עמ' 456. © כל הזכויות שמורות למכון הישראלי לדמוקרטיה.

לוח השנה העברי מבוסס על שילוב של 12 מחזורי ירח (ממולד עד מולד) ושל מחזור שמש – משך הזמן של הקפָה אחת של כדור הארץ את השמש מחולק ב-12 חודשים. כדי להתאים את שני הלוחות, העברי והלועזי, שאורכם שונה, ולהסדיר את עונות השנה (הקשורות במיקומו של כדור הארץ בהקפתו את השמש) בהתאם לאירועים דתיים וחקלאיים, בכל שנתיים או שלוש מתווסף אל הלוח העברי חודש נוסף – אדר ב.
וכך אנו חוגגים את שלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – בעונתם.

המילה "רְגָלִים" בלשון המקרא פירושה פְּעָמִים, והמושג "עלייה לרגל" אינו מכוון להליכה ברגל, אלא למצווה לעלות לירושלים לבית המקדש שלוש פעמים בשנה, בשלוש הרגלים – "בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת" (דברים טז, טז). תחילה היו עולים למקום מושבו של המשכן, כגון שילה, ולאחר שנבנה בית המקדש הראשון החלו לעלות לירושלים.

מבוסס על: טריה פיליפ ומתיה קם, "עלייה לרגל לירושלים", לקסיקון לתרבות ישראל. © מטח

על פי התיאורים במקרא, כדי לשאת אישה היה צריך הגבר לתת לאבי הכלה מוהר, כלומר תשלום. בקרב עמי האזור היה נהוג שביום החתונה החתן הלך בראש תהלוכה חגיגית אל בית הכלה. החתן היה לבוש בגדים מפוארים והכלה הייתה מקושטת בתכשיטים. את האירוע היו מציינים במשתה שנמשך שבעה ימים בהשתתפות בני משפחה, חברים ואנשי המקום.

הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים – הנביא קורא לגולים לציין בסימנים מיוחדים את דרכם לגולה, למען יוכלו לשוב במהרה לארץ בדרך שבה הלכו. שיטה זו של ציוני דרך נהוגה עד היום, בעיקר אצל נודדי המדבר במקומות שאין בהם תוואים בולטים.

שיקום החקלאות הוא גם סמל לשיקום הלאומי של העם. הכרמים המאפיינים את החקלאות של הרי שומרון יינטעו מחדש, והנוטעים יזכו לאכול את פריים – לחללם.

יהודה סבור כי תמר היא זונה, ומתחייב לשלם לה תמורת המפגש המיני במועד מאוחר יותר. הוא משאיר כמה פריטים אישיים שלו בידי תמר כעירבון לתשלום החוב. החותם האישי שלו, הפתיל והמטה נתפסים מבחינתה של תמר כעירבון מוצק ואמין, בשל ייחודיותם.

חוק הייבום שעומד בבסיס הפרק קובע שאם אדם מת בלי להשאיר אחריו צאצאים, על אחיו לשאת (לייבם) את אשת המנוח ולהקים זרע על שמו. מהפרק עולה שעל פי המנהג לא רק האח מחויב לייבם, אלא כנראה גם אביו של המנוח – ולכן דאגה תמר להרות דווקא ליהודה.

מבוסס על מרים בלומנטל, תקציר בראשית פרק לח, אתר מיזם 929

מנהג שבעת ימי האבלות הוא מנהג קדום, ונזכר כבר בספרות המסופוטמית הקדומה אצל העמים השומרים, האכדים, הבבלים והאשורים.

 

המשנה, מתארת את המעלות שעליהן היו עומדים הלוויים בעת שבית המקדש השני היה קיים:
וחמש עשרה מעלות עולות מתוכה לעזרת ישראל,
כנגד חמש עשרה מעלות שבתהלים, שעליהן הלוויים אומרים בשיר.
לא היו טרוטות, אלא מוקפות, כחצי גורן עגולה.

(משנה, מסכת מידות, פרק ב משנה ה)

נראה כי המעלות היו המדרגות שעליהן עמדו הלוויים ושרו, בסיום עבודת קורבן התמיד ובאירועים נוספים שהיו קשורים להתנהלות במקדש.

6 פעמים מופיע השורש שמ"ר במזמור, שיש בו בסך הכול 8 פסוקים. החזרה על השורש מביעה את ביטחונו של המאמין שה' ישמור עליו.
עולה השאלה – באילו נסיבות מבקש האדם במזמור שהאל ישמור ויגן עליו?

חוק שמיטת כספים המקראי קובע שבכל שנת שמיטה, מתבטלות ההלוואות ונשמטים החובות. כאשר הכלכלה בחברה היהודית הפכה להיות מבוססת יותר ויותר על כסף, היה קושי רב לקיים חוק זה, משום שהוא גרם לעם להימנע מלהלוות זה לזה. לכן תיקן התנא הלל הזקן את תקנת הפְּרוֹזְבּוּל.

 

המילה "אפיריון" היא מילה יחידאית במקרא, שנהוג לפרשה: ספה מיטלטלת (נישאת). בארמית ובעברית של המִשְׁנָה קיבלה המילה משמעות של מיטה, ובכלל זה מיטת כלולות בעלת חופה. בהקשר של פסוק ט לא ברור אם מדובר בחפץ מיטלטל או ברהיט שהיה קבוע במקום אחד.

אֲשִׁישׁוֹת – מאפה עממי שנהוג היה לאכול בימי חג ומועד.
מן הכתוב בספר הושע (פרק ג, פסוק א) עולה כי האשישות הכילו ענבים או צימוקים, שלהם יוחסו בעולם הכנעני תכונות מאגיות של המרצת האהבה והגברת הפריון. הנערה בפסוק מבקשת כי יגישו לה אשישות ותפוחים כדי לחזק אותה.

דוד הוא רועה צאן מנוסה, הוא מתכונן לקרב כפי שהוא רגיל להתכונן ליום עבודה. מקל ביד אחת וקֶלַע בשנייה.

 

החרם הוא ציווי על השמדה טוטלית של בני אדם, בעלי חיים ורכוש של אויבים, כמנחת קודש לאל. בספר דברים מצוי חוק החרם, הנוגע לעמי כנען. בנוסף יש ציווי בתורה להחרים את עמלק, כלומר: להשמיד את זכרו.

שלושת אמצעי ההגנה של החייל הרגלי בשדה הקרב היו השריון, הקסדה והמגן. שלושת האמצעים הללו היו נהוגים הן בצבא הישראלי והן בצבא הפלשתי.
כלי הלחימה המתוארים בפרק הם החרב, החנית והקשת.

גופות שאול ובניו נשרפו ולאחר מכן נקברו. שריפת מתים לא הייתה מקובלת בישראל, אך אולי היתה כאן השפעה פלשתית, כי בתקופה זו שרפו הפלשתים את המתים.
בתקופת המקרא הייתה חובה לקבור את המת בצורה מסודרת. צורת הקבורה המקובלת הייתה במערת קבורה משפחתית, שבה נקברו בני המשפחה במשך דורות רבים.

שלושה הסברים הציעו החוקרים לצום של שאול, שנמשך כל היום וכל הלילה:
ייתכן שהצום היה שלב מקובל לפני ההעלאה באוב.
ייתכן שחרדתו של שאול גרמה לו לאיבוד התיאבון, ובמצוקתו לא יכול היה להכניס לפיו דבר מאכל.

טקס העלאת רוחות המתים נערך בלילה או לפני עלות השחר. המשתתפים בטקס היו חופרים בור באדמה, שדרכו תוכל רוחו של המת לעלות מן השְאוֹל. נראה שהבור נחפר בסמוך לקברו של המת, אך ייתכן שנעשה בו שימוש חוזר להעלאת רוחות מתים אחרות. לאחר חפירת הבור, הקריבו מעליו קורבן לכבוד המתים. דם הקורבן ניגר אל הבור או שנאסף בכלי מיוחד והונח על שפת הבור. על פי האמונה העממית במזרח הקדום, דם הקורבנות היה המאכל האהוב ביותר על המתים.

 

בסיפורי שאול ודוד בולט מוטיב הבגד, הנזכר גם במעמד כריתת כנף המעיל בפרק טו. על פי סברה הרווחת במחקר, לבגד יוחס תפקיד סמלי – הבגד סימן את המעמד, ולעיתים ראו בהעברת הבגד ביטוי להעברת הסמכות או התפקיד. לפיכך אפשר להבין את מעשהו של דוד בשני רבדים. האחד, הוכחה ממשית לשאול שדוד היה יכול לפגוע בו. השני, ברובד הסמלי, כריתת הכנף כרמז לכריתת המלוכה משאול.

מבוסס על: שמואל אברמסקי ומשה גרסיאל (עורכים), עולם התנ"ך, שמואל א', 2002, עמ' 194, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות לד"ר יהודה עתי.

עד תקופת המלכים לא היה צבא סדיר בישראל, שאול היה הראשון שהקים צבא קבע של שלושת אלפים איש.
שלושת אלפים המגויסים היו גרעין צבאו של שאול. הם חולקו לשלוש חטיבות. אחת מהן, מעין עתודה, הוצבה בגבעת בנימין, מקום מרכז השלטון, בפיקוד יורש העצר יונתן.

 

במקרא ברית היא התחייבות בשבועה בין שני צדדים, ולה שני ביטויים מרכזיים: ברית בין בני אדם, ובכלל זה בין שליטים ובין עמים המתחייבים לחיות בשלום זה לצד זה ולהגן זה על זה, וברית בין האל לאדם, ובמיוחד בין האל לבין עמו ישראל.