נחמו נחמו עמי

מכיוון אחר, מעניין לגלות כי ביטוי זה מסייע לנו בפירוש נוסף לשמו של אב האומה – יעקב. מן המפורסמות הוא מדרש השם בבראשית כה, כו: "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב". אך הפרק שלנו מוסיף רמז כי משמעות השם יעקב קשורה בהתנהגות באופן לא ישר (במילים עדינות). ואמר זאת כבר הנביא הושע: "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו" (יב, ד).

הקול מכריז על מסלול, על נתיב במדבר שדרכו יביא ה' את הגולים חזרה אל הארץ. היום, גם בעקבות קריאה שלא על פי טעמי המקרא, נוצרה משמעות חדשה לביטוי. "קול קורא במדבר" הוא משל לקריאה שאין לה שומע, דברים הנופלים על אוזן אטומה (לפי רב-מילים). "קול קורא" הוא פרסום רשמי מטעם גוף או אדם, הקורא לאנשים להתגייס לטובת מיזם, להגיש מועמדות למשרה וכדומה.

בחלקה העליון של היצירה הדביק סגן-כהן שלט רחוב. שלטי הרחוב בהם אנו נתקלים בחיי היומיום משמשים כציוני דרך בלבד, ובדרך-כלל איננו מקדישים מחשבה למקור השם. העברת השלט לתוך יצירת אמנות מוציאה אותו מההקשר היומיומי, ותובעת מאיתנו התייחסות אחרת. הוספת נבואתו של ישעיהו מתחת לשלט מחזירה את שמו של הרחוב להקשרו המקורי. שלטי רחוב מופיעים בתחילתם של רחובות, במקום התחברותם של רחובות, של כמה דרכים אפשריות.

מיכאל סגן-כהן, חזון מיכאל: יצירתו של מיכאל סגן-כהן 1999-1976, מוזיאון ישראל, ירושלים. © ליאורה סגן-כהן

הם יורדים מנכסיהם, ומנשה חיים מבקש כתב המלצה מן הרב המקומי, נפרד מאשתו האהובה ויוצא מעירו כדי לקבץ כסף בעיירות גליציה. לאחר שמצבו הכספי משתפר מתפתה מנשה חיים למכור את כתב ההמלצה לקבצן אחד, ואחר כך יוצא לחגוג ביריד ומאבד שם את כל כספו. כעבור זמן מה נמצא הקבצן מת כשכתב ההמלצה על גופו, ורעייתו של מנשה חיים מקבלת הודעה על מותו. קרינדל טשארני מותרת מעגינותה, נישאת לאחר ואפילו זוכה ללדת בן. כששב מנשה חיים לעירו, עני וחסר כול, הוא מגלה שאשתו היא כבר אשת איש אחר ואם לילד ומחליט לעזוב מייד את העיר. הוא נודד בעיירות ובכפרים, עד שהוא נסוג מן העולם ומתמקם בבית הקברות. שם, לתדהמתו, מוצא מנשה חיים מצבה הנושאת את שמו ואת תאריך פטירתו כביכול. זו המצבה שהציבה קריינדל טשארני בזמנו על קברו של הקבצן, משום שחשבה שהוא בעלה המת.

יש כאלו בעם שמול הכרזותיו הנמרצות, "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' " (פסוק ג), מביעים ייאוש וחוסר אונים: "יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ" (פסוק ז). העם הפנים את נבואות התוכחה של נביאי החורבן שקדמו לישעיהו השני, ועתה הם חשים כי מאחר שנענשו בני יהודה מידי ה' בחורבן ובגלות, הם יָבְשׁוּ וקמלו.

הנביא מַאֲנִישׁ את ירושלים ואת מצוקותיה:
דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם דברי נחמה, הרגעה וריצוי וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ, כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, נשלמה תקופת הסבל שנקצבה לה, כִּי נִרְצָה, כופר עֲוֺנָהּ, חטאהּ, כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' עונש כִּפְלַיִם בְּשל כָל חַטֹּאתֶיהָ. עליכם להודיע לירושלים שהגיעה שעת המחילה וההתפייסות.

(ביאור שטיינזלץ לפרק מ)

המקרא מראה שמנהיגים אחדים בישראל קיבלו את הכשרתם בהנהגה בהיותם רועי צאן: משה, דוד, עמוס הנביא ואחרים.
בשירה המקראית נמשלו יחסי ה' ועמו ליחסי רועה ועדרו: "ה' רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני…" (תהלים כג, א-ב), ובפרקנו: "כרועה עדרו ירעה" (ישעיה מ, יא).

מתוך גשר מפעלים חינוכיים